ליסודות מדיניות חברתית-כלכלית
"ואהב גר לתת לו לחם ושמלה"

בני פורת*

פרשת עקב, תשס"ב, גיליון מס' 85

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


מבוא
לנוכח קשיות עורפו ואטימות לבו, מצווה המקרא לאדם ללמוד ממעשי בוראו. אחד מיסודותיה של הדרכה זו הוא חובת הדאגה לרווחתם של כל הנתונים במצוקה, כמפורש בפרשתנו:
ומלתם את עָרלת לבבכם ועָרפּכם לא תקשו עוד. כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים, האל הגדל הגבר והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. עשה משפט יתום ואלמנה, ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים (דברים י, טז-יט)1.
הנשיאה באחריות לשיפור איכות חייהם של הנזקקים היא מתכונותיו של הקב"ה, והיא הראויה לאפיין אף את מעשי האדם. אכן, מוסד הצדקה היה אחד מסימני ההיכר בחברה היהודית העובדת את בוראה. וכבר העיד הרמב"ם על כך:
מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה2.
קודם שנעיין בעקרונות חברתיים-כלכליים המקופלים בדיני הצדקה, נבהיר את אופיים החברתי של דינים אלו. יש הנוטים לסווג את מצוות הצדקה עם "החובות הדתיות" המוטלות על האדם, וכמעט כאחת מן "המצוות שבין אדם למקום". צא ולמד. בעל ספר "הטורים" בחר להביא את הלכות הצדקה בחלק "יורה דעה", בין הלכות תלמוד תורה ובין הלכות מילה. מאפיין דתי זה ודאי קיים בהלכות צדקה, שהרי מכוחן מצהיר האדם על בעלותו החלקית על רכושו, ומעמידהּ בצל בעלותו המוחלטת של ריבון העולם3. עם זאת, אין זה מאפיין יחידי, כיוון שיש להלכות הללו גם מאפיין אתי-חינוכי, המביא את האדם לסגל לעצמו רגישות למצוקות הזולת ושליטה ביצר הרכושנות4. אך עולה על שני המאפיינים הללו, הדתי והאתי, המאפיין החברתי. דיני הצדקה הם בראש ובראשונה כלי מובהק לכינון צדק חברתי, הסדרה נאותה יותר של מערכות היחסים בין עשירים ובין עניים, בין בעלי הון ובין מעוטי יכולת. ואכן, בניגוד ל"בעל הטורים", בחרו עורכי קובצי ההלכה המרכזיים להציב את דיני הצדקה עם הדינים המוקדשים לעניינים חברתיים מובהקים המסווגים כ"בין אדם לחברו". המשנה והתלמוד הירושלמי, והרמב"ם בעקבותיהם, העמידו את דיני צדקה בהלכות מתנות עניים. התלמוד הבבלי, שאין בתלמודו מסכת "פאה" (המוקדשת להלכות מתנות עניים), מביא את דיני הצדקה יחד עם הלכות ניהול העיר5 ונישואי הבת או היתומה6.

הממד החברתי של דיני הצדקה, הקובעים את אחריות החברה היהודית לשכבות המצוקה שבה, היה מאז ומתמיד נושא ער ותוסס בשיח ההלכה והאגדה. הוא קיבל משנה עניין וחשיבות בעקבות שיבתו המחודשת של עם ישראל לחיים עצמאיים וריבוניים בארץ-ישראל ובעקבות העמידה מול התפיסות הכלכליות-חברתיות החדישות, המרכסיזם מחד גיסא והקפיטליזם מאידך גיסא. גורמים אלו הניעו את אלו מבין הוגי הציונות, אשר המורשת היהודית הייתה קרובה ללבם, לשוב ולעיין בהסדרים הכלכליים-חברתיים שבמקרא ובהלכה, תוך חתירה לדלות מהם עקרונות מנחים לתרומה אפשרית של המורשת היהודית לעיצוב תפיסה כלכלית-חברתית עדכנית7.


צדקה מקיימת וצדקה משקמת
המעיין במקרא ימצא בו שני מסלולים משלימים להתמודדות עם תופעת העוני8. תכליתו של המסלול האחד לקיים את העני ולהבטיח לו בטווח הקצר ליהנות לכל הפחות מן המזער של קיום אנושי סביר. במסגרת מסלול זה, יקבל העני מעט מזון9 ויום מנוחה בשבוע10. מענקים אלו לא יחלצו את העני מעוניו, אך יש בהם כדי להקל עליו בטווח הקצר את ספיגת משמעות חיי הדלות. המסלול האחר תכליתו להעניק לעני בטווח הארוך הזדמנות נאותה להיחלץ ממעגל העוני, לשוב למעגל העבודה ולטפס מעלה בסולם החברתי-כלכלי. במסגרת זו, מופקעים אחת לשבע שנים חובותיו של העני, וניתנת לו ההזדמנות לפתוח דף חדש11; אם נאלץ למכור את חירותו לאחר, הוא יוצא לחופשי כעבור שש שנים או בשנת היובל12; ואם איבד את אמצעי הייצור העיקרי, הקרקע, הוא יקבלו לידיו בשנת היובל13, ויוכל לעבדו כאדם חופשי.

מבנה כפול זה כמעט ולא השתמר בשעה שתפסו דיני הצדקה את מרכז הבמה של עשיית הצדק החברתי בישראל. המצוות התלויות בארץ חדלו לשמש כלי כלכלי-חברתי אפקטיבי, ועמהן בטלה גם משמעותן המעשית של מצוות היובל ושמיטת הכספים. תחתיהם העמידו חז"ל את הצדקה כמכשיר העיקרי לתמיכה בשכבות החלשות. ומשנקבע שעיקר הצדקה הוא מתן נדבה לעני, נתעצבה תמיכה זו במתכונת המסלול המקיים, לא במתכונת המסלול המשקם.

עם זאת, יש בדיני הצדקה הלכה המשמרת את עקרון שיקומו של העני, לא רק את קיומו:
שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך [שהעני], ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". כלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך14.
הצדקה המעולה שבצדקות היא אפוא זו המסייעת לאדם שלא ידרדר לעוני, לאו דווקא המעניקה לו נדבה. אך ניתנה האמת להיאמר: אף שבראש מעלות הצדקה, הועמדו הפעולות המבטיחות שיישאר הנזקק במעגל העבודה והייצור - מתן הלוואה, עשיית שותפות או מתן מקום עבודה - לא תפסו פעולות אלו מקום מרכזי בדיני הצדקה, לא במישור המאמץ העיוני ולא במישור הפרקטיקה היישומית. מעלה זו של הצדקה הוזכרה על דרך הרוב בסוף דיני הצדקה, ואף זאת בהלכה אחת, ותו לא15.

את מצב העניינים הזה, חתר לשנות ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"החפץ חיים" (ליטא, המאה הכ'), בספרו "אהבת חסד". חלקו הראשון של הספר מוקדש לחידוש פניה של מצוות ההלוואה לנזקק (להוציא מתן הנדבה), וה"חפץ חיים" מרכז בו מאמץ עיוני רב בהגדרת פרטיה, דקדוקיה ודקדוקי דקדוקיה. ואלה דבריו בראש ספרו:
מצוות עשה מן התורה להלוות לעניי אחינו... ומצווה זו גדולה יותר ממצות הצדקה, שאין העני בוש בדבר כל כך, גם שבזה תומך ידו ומחזיק אותו שלא יתמוטט לגמרי.
תובנה זו הייתה לו מורה דרך לגיבוש מחודש של מצוות ההלוואה. דומה שהתמורה שביקש להשריש ה"חפץ חיים" ביחסי מצוות הלוואה ומצוות הצדקה, משתבצת במהפכות הרוחניות הנוספות שרצה לחולל בחברה היהודית כחלק מתפיסתו העמוקה בצורך להיערך לקראת שינויי הזמנים העומדים לפתחו של עם ישראל.


אחריות בין-אישית
דיני צדקה מטילים אחריות על בעלי ההון לדאוג לרווחת מעוטי היכולת. אחריות זו מוטלת בראש ובראשונה על כתפי כל יחיד ויחיד, ורק בדרך אגב היא מוטלת על כתפי החברה בכללותה. אחריות האמיד היחיד אינה כלפי המדינה ומערכת המיסוי שלה, אלא כלפי העני החי בשכנותו בצורה ישירה ובלתי אמצעית: המילה עני אינה שם המציין באופן סתמי אדם המצוי במצוקה כלכלית, אלא אדם ידוע, בעל שם פרטי, תווי פנים ומצוקות חיים מפורטות ומוגדרות היטב:
מצוות עשה ליתן צדקה לעניים... וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה16.
מצוות הצדקה חושפת אפוא את תווי פניו של העני בפני העשיר, ואינה מניחה לו להסתפק בהפניית העני למוסדות הקהילה. אין צריך לומר שראוי שבמישור המעשי, יתארגנו במקביל גם מערכות מוסדיות אשר יתווכו בין בעלי ההון ובין מעוטי היכולת. בהיסטוריה של דיני הצדקה, המוסדות דוגמת גבאי הצדקה, התמחוי והקופה הציבורית, שימשו למעשה כגורמים מתווכים בין הקבוצות החברתיות השונות. זאת ועוד, יש מעלה מיוחדת למתן צדקה באמצעות גורמים מתווכים: בדרך זו עשוי להישמר כבודו של העני, ואף העשיר ישמור על טהרת כוונתו. וכך מתאר הרמב"ם את מעלתה השנייה של הצדקה:
פחות מזה17 הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצווה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי, והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה18.
עם זאת, חשוב לזכור שמוסדות הצדקה הציבוריים אינם מעיבים על האופי האינטימי המקיים אחריות בין-אישית בחיים הקהילתיים. מערכות המיסוי והרווחה המודרניות, בהן המדינה מתווכת בין השכבות האמידות ובין שכבות המצוקה, נוטה לאבד הרבה מתכונה ייחודית זו של אחריות בין-אישית.


מאבק בעוני, לא בעושר
דיני הצדקה בעיקרם רואים את הבעיה שיש לפתרה לא בעושרו של העשיר אלא בעניותו של העני. דיני הצדקה מבכרים הענקת סיוע לעני בדרך שתביא במקביל לריבוי עושרו של העשיר, ולכל הפחות לשימורו, על פני הדרך שתביא להחסרת עושרו ולהקטנת רכושו. וכך אמר ר' אבא בשם ר' שמעון בן לקיש:
גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס [כלומר, יוצר שותפות עסקית עם העני] יותר מכולן19.
הנדבה מחסרת מן העשיר ומעניקה לעני. גדולה ממנה ההלוואה, המעניקה לעני הזדמנות להשתקם בלא לחסר את בעל ההון (שהרי העני שלווה חייב להשיב את חובו לעשיר). גדולה משתיהן שותפות עם העני, שתספק לו מקום עבודה ושיבה למעגל הייצור, בד בבד עם פיתוח עסקיו של העשיר ושכלולם. דיני הצדקה ממקמים את מתן המענק והנדבה, המכונים כיום כתשלומי העברה, במקום נמוך במסגרת תפיסתם החברתית-כלכלית, והם ממליצים דווקא על גילום הסיוע במתן הלוואות ויצירת מקומות עבודה. סיוע בדרך זו לשכבות החלשות עשוי לתרום לחילוץ חלקם ממעגל המובטלים בלא פגיעה בהונם של העשירונים העליונים. יותר משמטרידה את מצוות הצדקה בעיית הפערים החברתיים, היא מוטרדת מבעיית העוני עצמה. דברי ר' אבא נקבעו כמעלה העליונה בין שמונת המעלות של הצדקה שנזכרו לעיל.


התייחסות פרטנית, לא קבוצתית
תכונה אחרת של דיני הצדקה היא הכוונת מאמץ הסיוע לפיתוח רגישות פרטנית לכל עני ועני תוך חתירה לאמוד את צרכיו שלו לאו דווקא על פי הסטנדרטים החברתיים המקובלים. לתובנה זו נגזרת כפולה: מצד אחד, היא שואפת להגדיר את העוני על פי מצבו של העני, לא על פי משתנים חברתיים יחסיים, ואף לא לראות בפערים הכלכליים כשלעצמם בעיה חברתית. מצד שני, היא חותרת לספק לעני צרכים אישיים ייחודיים החסרים לו, לא רק צרכים כלליים שאינו יכול לספק לעצמו.

במדינות אירופאיות רבות, ובהן מדינת ישראל, מקובל המבחן היחסי להגדרת העוני20. לצורך זה, החברה מפולחת לעשירונים שונים (לפי מגוון קריטריונים), ושכבות החברה מוגדרות על פי מידת ריחוקן מקו החציון. למבחן העוני היחסי גרסאות אחדות, אך ההיגיון המנחה אותו אחד הוא: פערים חברתיים-כלכליים יש בהם אי-צדק; העוני מוגדר על פי מקומו של האדם ביחס לסביבתו החברתית.

עיקרם של דיני צדקה מבוסס על מבחן שונה - מבחן העוני המוחלט, המקובל היום בשוודיה, גרמניה, אוסטריה, ארה"ב ועוד. מבחן זה מגדיר את העוני על פי מידת יכולתו של האדם לרכוש סל מוצרים בסיסי. קיומם של פערים חברתיים-כלכליים כשלעצמם אינו מצדיק את הגדרת העשירון התחתון כשכבת עוני, אלא הדבר תלוי באיכות החיים שהוא חי בה. אמת המידה למדידת העוני אינה הנורמה החברתית המקובלת אלא יכולת הקיום הבסיסית21.

במשנה מצינו שלושה מבחנים לקביעת הזכאות לקבלת צדקה: המבחן האחד מגדיר את הזכאי ליטול מן התמחוי22; השני מגדיר את הזכאי ליטול מקופת הצדקה23; והשלישי מגדיר את הזכאי ליטול ממתנות העניים הבאות מיבול הארץ. המבחנים הללו מגדירים את העני לפי יכולתו לקיים את עצמו לפרק הזמן הרלוונטי, אך אינם בוחנים את כמות הטובין שיש לו בהשוואה לאלו של שכניו:
ומי שיש לו מזון שתי סעודות, לא ייטול מן התמחוי; מזון י"ד סעודות, לא ייטול מן הקופה... מי שיש לו מאתיים זוז, לא ייטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני24.
ודוק. משניות אלו אינן קובעות שמי שיש לו כפי שיש לרוב שכניו או כמקובל במקום יישובו או מעט יותר מן הפועלים קשי היום - לא יטול מן הקופה או מן התמחוי. הן חותרות לבחון את העני כשלעצמו. האמור בהן עשוי לשמוט את הקרקע מתחת מי שתובע צדקה וכל טענתו אינה אלא שאחרים מקיימים רמת חיים הגבוהה משלו25. הקנאה במה שיש לזולת אינה מצדיקה קבלת סיוע מן הציבור. המשמעות החברתית של קביעה זו היא שבחברה מבוססת, יקטן מספר הזכאים להתפרנס מן הצדקה.

אמנם מבחני העוני הללו עשויים להביא לצמצום הגדרת שכבת העוני, אך צורכיהם של עניים אלו יוגנו על ידי דיני הצדקה ביד רחבה ביותר. דיני הצדקה חותרים לספק לעני לא רק צורכי קיום כלליים, אלא אף צורכי קיום המיוחדים לו. הביטוי העיקרי של תובנה זו, אף כי לא היחיד, הוא ההלכה המפורסמת הקובעת:
תנו רבנן: "אשר יחסר לו" - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין26.
סיוע זה חורג הרבה מעבר לרמת קיום בסיסית. הרגליו של האדם לרמת חיים גבוהה עשויים להצדיק, על פי דיני הצדקה, את התמיכה בו לפי רמת החיים שהורגל לה. סוגיה זו מוכרת בפילוסופיה הפוליטית בשם expensive taste, ובמסגרתה מקובל לדון בדוגמה ההיפותטית של אדם הטוען שהשמפניה היא צורך חיוני לו, ומן הראוי שהחברה תסייע לו בהשגתו. הפילוסוף והמשפטן דבורקין (Dworkin) הבהיר שהדבר נוגד את ערך השוויון, משום שהוא נדרש לבני אדם שונים על פי קריטריונים משתנים, ולכן אין לכללו במסגרת הסיוע שיש להעניק למעוטי היכולת27. לעומת זאת, סברו חז"ל שהאדם עשוי לעתים לקבל מקופת הצדקה עבור תענוגות מיוחדים:
מר עוקבא היה עני בשכנותו שהיה רגיל לשלוח לו ארבע מאות זוז כל ערב יום כיפור. יום אחד שלח אליו ביד בנו. בא. אמר לו: לא צריך. אמר: מה ראית? ראיתי שמזלפים לו יין ישן. אמר: מפונק כל כך?! כפל [הסכום] ושלח אליו28.
לא די שלא הקפיא מר עוקבא את קצבת הצדקה של אותו עני מפונק, אלא אף הכפיל את קצבתו. אם מר עוקבא נהג על פי דין או על פי מידת חסידות, זו שאלה שראוי לעיין בה. אך מכל מקום, יש לזכור שעצם חובת "אשר יחסר לו" עד כדי מתן "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" היא חובה הלכתית שאינה נתונה לבחירתם הוולונטרית של נותני הצדקה29. נמצא שהצדקה אינה ניתנת לכל העניים בשווה: יהיו עניים שיקבלו דיור וביגוד; יהיו עניים שיקבלו כלי תחבורה ("סוס לרכוב עליו") ויהיו עניים שיקבלו כלי תחבורה מפואר ("עבד לרוץ לפניו"); יהיו עניים שיקבלו מזון סטנדרטי ויהיו עניים שיקבלו מזון עשירים משובח - והדבר יקבע על פי השוואה למצבם הכלכלי של עניים אלו בתקופה שקדמה למצבם הנוכחי (אם יאפשרו משאבי קופת הצדקה את הדבר). הוא אשר אמרנו, דיני הצדקה מעמידים לנגד עיניהם את מצוקתו הפרטית של העני, לאו דווקא תוך השוואתו למקובל בחברתו, הן לחובתו הן לזכותו.


אחריות העני
עקרון אחר בהלכות צדקה הוא אחריות העני לעתידו. לצד המטלות הכבדות שהן מטילות על כתפי בעלי ההון כלפי מעוטי היכולת, הן מטילות אחריות על מקבל הצדקה לשיפור מעמדו החברתי-כלכלי ולתיקון תדמיתו העצמית.

ממשותו של עיקרון זה מתגלה במלוא עצמתה בחקיקה החברתית-כלכלית שבתורה. במסגרת חקיקה זו, העני מקבל כמויות טובין גדולות ביותר, אך הוא מקבלן בפרקי זמן מוגדרים במרווחי זמן ארוכים. שמיטת חובותיו, חירותו ושיבת קרקעותיו הם מענקים מקיפים ביותר שהעני זוכה להם, אך אינו מקבלם בקביעות אלא מעת לעת. הוא אחראי לניצול ההזדמנות יקרת הפז שניתנה לו, ואם יחמיץ אותה, ייאלץ להמתין שנים ארוכות להזדמנות נוספת. למעשה, ההזדמנות הניתנת ביובל היא הזדמנות חד-פעמית הניתנת לאדם במשך שנות פוריותו כפועל, וההזדמנות הבאה תינתן לבנו, ולא לו. אם יממש בתבונה וביעילות את המענק, הוא יזכה לבסס את עצמו ולפתוח בחיים חברתיים-כלכליים חדשים, אך אם לא ינצל הזדמנות זו, ימצא את עצמו עד מהרה נופל לבור שנחלץ ממנו, וייאלץ למכור את נחלתו ואת כוח עבודתו וללוות לצורכי הקיום היומיומיים. האחריות לשיקום העני והנזקק מתחלקת אפוא בין החברה ובעלי הרכוש ובין מקבלי הסיוע. לפנינו עקרון אחריות הדדית שיש לו יתרון כפול: הוא תורם לחילוץ העני מתודעת העוני ומדימויו העצמי כמקבל נדבה כרוני, והוא אף מבטיח יתר הדדיות בין הנותנים והמקבלים, כיוון שגם המקבלים נדרשים לתרום לשיפור החברה. יותר משהמקרא מאפשר לעני חיי רווחה ושיפור איכות חייו, הוא מספק לו משאבים שהוא יכול לנצלם להעלאת רמת חייו ורווחתו, בתנאי שיפעילם בתבונה וביעילות.

רציונל זה השתמר על ידי חז"ל במצוות ההלוואה הנזכרת לעיל, המחייבת את העני בניצול נבון ואחראי של הכספים, כדי שיוכל להשיב את הקרן למלווה ואף ליהנות מן הפרות.

ביטוי נוסף לאחריות העני יש לראות בדרישת האמורא מר זוטרא שגם העניים יהיו שותפים, ואפילו בדרך סמלית, בגיוס משאביה של קופת הצדקה: "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה"30. שותפות העני במאמץ לחיזוק קופת הצדקה, גם אם תרומתו סמלית31, עשויה לתרום הן לחיזוק דימויו העצמי הן לנשיאתו באחריות הכוללת ליצירת צדק חברתי ולתיקון מעמדה החברתי-כלכלי של החברה שהוא חי בה.

הערות:



* בני פורת מסיים לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובמשפט עברי.
1. ופירש ראב"ע: "ואחר שה' אוהב הגר, אתם חייבים שתאהבוהו" (שם יז).
2. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכה ג.
3. נזכיר בהקשר זה את דברי ר' יהושע בן קרחה, המדגיש את הממד האמוני שבצדקה: "כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים" (בבא בתרא י ע"א. וראה גם תוספתא, פאה ד, יט).
4. יאים כאן דברי ר' יוסף קארו, המבליט את היסוד החינוכי במתן צדקה: "הרוצה לזכות לעצמו, יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו. וכל דבר שהוא לשם שמים, יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום, יכסה מהיפה שבכסותו" (שו"ע, יורה דעה, סימן רמח, סעיף ח). נציין שמקור דברי שולחן ערוך הוא דברי הרמב"ם, אלא שהרמב"ם הביאם בסוף הלכות איסורי מזבח.
5. בבא בתרא ח ע"ב - יא ע"א.
6. כתובות סז ע"ב - סח ע"א. ובכתובות נ ע"א, הובאו דיני הצדקה בהקשר לחובות והזכויות הכספיות שבין האב ובניו.
7. לזיקת דיני צדקה לחקיקה ולפסיקה במדינת ישראל ראה י' קיסטר, "דיני צדקה בשימושם במשפט הישראלי", הפרקליט כח (1967) 168.
8. ראה א' יונג, "יחסי אנוש בתורת ישראל", בתוך: בין אדם לחברו (ירושלים תשל"ה), עמ' 113, 116.
9. מכוח מצוות דוגמת לקט שכחה ופאה ועוד.
10. בספר דברים, למשל, הודגש הממד הסוציאלי שבמצוות השבת: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה, יד). מצוות ספציפיות יותר מתייחסות לשמירת איכות חיים מינימלית במצבי קיום ייחודיים, דוגמת האיסור להעביד את העבד בעבודת פרך (ויקרא כה, מג), והחובה להשיב את בגדי העני הממושכנים עם רדת הערב (שמות כב, כה-כו; דברים כד, יב-יג).
11. דברים טו, א-ג.
12. שמות כא, א-יב; דברים טו, יב-יח.
13. ויקרא כה, ח-יג.
14. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ז.
15. ראה גם M. Walzer, Spheres of Justice (New York, 1983) p. 73.
16. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות א-ב.
17. מן המעלה הראשונה הנזכרת לעיל.
18. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ח.
19. שבת סג ע"א.
20. ראה י' עוואד ונ' ישראלי, "עוני ואי-שוויון בהתחלקות ההכנסות: השוואה בינלאומית", סקירה שנתית (1996-1995), עמ' 211; ל' אחדות וד' ביגמן, "מדדי עוני ומדידת העוני בישראל", רבעון לכלכלה 137 (1988), עמ' 146; א' דורון, "הגדרת העוני ומדידתו - הסוגיה הלא פתורה", בטחון סוציאלי 32 (1988), עמ' 15.
21. אין צריך לומר שהיכולת לרכוש סל מוצרים בסיסי מושפעת אף היא מן הנורמות החברתיות המקובלות: מקרר ותנור עשויים להיחשב בחברה נחשלת למותרות ובחברה מתקדמת למינימום של קיום סביר. גם מבחן העוני המוחלט הוא בסופו של דבר תלוי זמן ומקום. עם זאת, מבחן העוני המוחלט חותר לצמצם ככל האפשר את השפעת הריבוד החברתי-כלכלי על הגדרת העוני, ולבססה שלא על מרחק השכבות החלשות מן השכבות המבוססות.
22. קופה המספקת בכל יום ויום מזון לעניים.
23. קופה המספקת מדי שבוע את צורכי העניים.
24. משנה, פאה ח, ז-ח.
25. "מצוות צדקה בהתאם למה שחסר לעני ולא בהתאם למצבו ביחס לשכניו. ואף אם העני מצטער ומקנא באלו שיש להם יותר ממנו, אינו זכאי בשל כך לקבל צדקה וכל סיוע נוסף שהוא מקבל הוא בבחינת גמילות חסדים" (הרב נ' בר-אילן, "זכאותו של העני לצדקה", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 460, הערה 4. אך ראה דברי הרב נ' בר אילן, נקדש בצדקה [רחובות תשנ"א], עמ' 87).
26. כתובות סז ע"ב.
27. R. Dworkin, "What Is Equality?", Philosophy and Public Affairs 10 (1981) part 1, p. 228.
28. כתובות סז ע"ב, על פי תרגומו של הרב ע' שטיינזלץ.
29. נחלקו הפוסקים בשאלה האם חובת הצדקה בשיעור זה היא רק חובת הציבור או שמא היא גם חובת היחיד, אך מוסכם שזו חובה ולא דבר שבבחירה (ראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ, סעיף א; ושם בהגהת הרמ"א; וכן בדברי הש"ך והט"ז, שם, ס"ק א). ואולם השווה הרב ש' רפפורט, "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה", ספר אסיא יג (ירושלים תשנ"ד) 94, בעמ' 99, הטוען שלדעת הרמב"ם חובה זו היא דווקא חובת היחיד ולא חובת הציבור. וצריך עיון.
30. גיטין ז ע"ב.
31. ערוך השולחן (יורה דעה, סימן רמח, סעיף ג) קבע שחובת העני לתת צדקה מתייחסת לערוץ הצדקה המזערי, המחייב לתת שלישית השקל בשנה כדעת רב אסי (בבא בתרא ט ע"א). סכום סמלי זה עיקרו הטמעת מצוות הצדקה במעגל החיים היהודי. לסמליותו של סכום זה, ראה ש"ך, יורה דעה, סימן רמט, ס"ק ד. וראה מ' הלינגר, מצות צדקה - בירור הלכתי, ספרותי והיסטורי, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן תש"ס, עמ' 256.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב