על סכנת "המדרון החלקלק"
"מי לה' אלי... והִרגו איש את אחיו"

אליקים רובינשטיין*

פרשת כי תשא, תשס"ב, גיליון מס' 65

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


משבר קשה מאין כמוהו בימי גאולה
משה רבנו יורד מן ההר ובידו שני לוחות העדות; מוצא את העם כשהוא פרוע, מורד בהקדוש ברוך הוא ומחולל סביב עגל הזהב, עומד בשער המחנה וקורא: "מי לה' אלי, ויֵאספו אליו כל בני לוי: ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו, עברו וָשובו משער לָשער במחנה והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. ויעשו בני לוי כדבר משה, ויִפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (שמות לב, כה-כז).

אכן, מצב חמור שסופו טרגי. העם היוצא ממצרים, בימים של גאולה, בשיא של קרבה לקדוש ברוך הוא - בשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות - מידרדר לשפל המחייב את משה להחליט על מלחמת אחים. בני שבטו, לוי, מצטרפים אליו, ושלושת אלפי איש נהרגים, ככל הנראה בלא משפט.


הוראת שעה
מצב חריג זה, של הרג רב, מעורר כמובן שאלות משפטיות ומוסריות קשות. רש"י על אתר מקצר בדבריו, ואומר רק שעובדי העגל היו חייבים מיתה מכוח מצות "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו": "יחרם" -'יומת'. בהמשך (בפסוק כ) אומר רש"י, בעקבות התלמוד הבבלי1, שמי שהתרו בהם עדים נהרגו בסיף, ומי שהועדו ולא הותרו מתו במגפה, ומי שלא הועדו ולא הותרו צבתה בטנם ומתו.

הרמב"ן, ר' משה בן נחמן2, חולק עליו, וסובר שההרג נעשה בלא משפט כמעשה חריג, שלא על פי ההלכה:
היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לבית דין, על כן ציוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו [סנהדרין מה ע"ב] שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו, אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל. והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם? אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו... זבח וקטר [לעגל] בסייף, גיפף ונישק [אותו] במיתה [במגפה], שמח בלבו [במעשה העגל] בהידרוקן [=מחלת מעיים] והנה הכל מעשה שעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות.
אכן, המושג הוראת שעה - "שאפשר במקרים מיוחדים להורות לפי שעה בלבד, שלא כפי הדין הנוהג תמיד"3 - הוחל במקרה דנן, כמו גם במעשהו של אליהו הנביא בהר הכרמל, שהרג את נביאי הבעל בלא משפט (מלכים א יח, מ).

הוראת השעה נדרשה לקדש את השם, ואפשר להעניש על פיה גם בלא התראה4. בֵּנו יעקב, בפירושו לשמות (בתרגום נכדו הרב ולטר יעקב, 954) מתחבט בנושא, ומתארו כהליכה שלא לפי סדר הדין הרגיל, אלא כהוראת שעה לדיכוי מרד.

המלבי"ם, ר' מאיר לייבוש (רוסיה-רומניה, המאה הי"ט), מנסה לראות בביטויים "ויעמד משה בשער המחנה" (שמות לב, כד), "עברו וָשובו משער לשער במחנה" (שם, כז), המופיעים בפרשת העגל, אסמכתא לעובדה שנתקיים משפט, "שהשער מציין תמיד ישיבת השופטים, שהיה דרכם לשבת בשער... וכן היו שערים ובתי דינים לכל שבט... וצוה שהלויים יהיו השוטרים להקים פסק בית הדין והרגו איש את אחיו שיתחייב מיתה בבית דין על ידי עדים והתראה"5.

דון יצחק אברבנאל (פורטוגל, ספרד ואיטליה, המאות הט"ו-הט"ז) אמנם אינו מדבר על משפט כהלכתו, אלא: "במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בעניין העגל והרגו אותם".

אך, עיני בשר, לא זאת התמונה שהן רואות. המאמץ הפרשני אינו מפזר את העננה. על פי הסיפור המקראי כלשונו, זוהי מלחמת אחים במצב של טראומה ומשבר גדול.

ועדיין נותרה שאלה קשה: "מי חשיד קודשא ברוך הוא דעביד דינא בלא דינא" [=האם חשוד הקב"ה לעשות דין בלא משפט]?6.


לאיונם של צווים חריגים
ננסה לתחום את ההיתר לעשות דבר נורא מעין זה, המתה בלא משפט, למקרים חריגים כל כך, עד שבפועל יאיינו אותם או יצמצמו את תחולתם עד למינימום, בחינת "לא היה ולא נברא, אלא משל היה"7, אלא "דרוש וקבל שכר"8.

לעתים הבינו חכמים בחושיהם שמעשים מעין אלה אינם יכולים לשמש דוגמה להתנהגות נורמטיבית בנסיבות רגילות, והם מצאו דרך לבטא את הדבר. לעניין בן סורר ומורה, שנגזר עליו בתורה עונש סקילה על התנהגות בלתי ראויה כלפי הוריו והחברה (דברים כא, יח-כא), כולל הדבר המתמיה, זלילה וסביאה9, אומר התלמוד הבבלי10, לפי אחת השיטות המרכזיות ולאחר שהגדרים ההלכתיים צמצמו את אפשרות ההיקרות באופן כמעט גמור: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". כלומר: אמץ את מוחך והתמודד עם מצבים ייחודיים. על עיר הנידחת, עיר מישראל שהודחו כל יושביה לעבוד עבודה זרה, שדין תושביה ליהרג בסיף ודינה להישרף (דברים יג, יג-יט) נאמר בתלמוד הבבלי: "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר"11. ואכן, ההלכה הציבה לעניינים דרסטיים אלה סדרי דין ותנאים קשים לקיומם, עד שבעצם איינה או כמעט ביטלה את האפשרות להיקרותם. וטעם הדבר הוא החשש מפני מדרון חלקלק: מתן היתר לדבר הנראה על פניו בגדר הנסבל, יכול להוביל להיתר נוסף, וממנו להיתר אחר, עד לתקלה גדולה, חלילה.

נמצאנו למדים בצורות שונות שעניינים שיש בהם חריגה מן הנורמות הבסיסיות מחייבים זהירות רבה מאין כמוה, שלא יימצא מי שיגלה בהם פנים שלא כהלכה, ותיפרץ הפרצה.

אכן, במקרים חריגים ונדירים הקנאי זוכה לשבח. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הרג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור המדינית (במדבר כא, ז-ח) בלא משפט, ונאמר עליו בתורה: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי: לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כב, יא-יב). התלמוד רואה את מעשהו במסגרת הכלל "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו"12.

אליהו הנביא, שהרג את נביאי הבעל (מל"א יח, מ), אומר: "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את-מזבחותיך הרָסו ואת-נביאיך הרגו בחרב, ואִותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה" (מל"א יט, יד).

האמורא ריש לקיש אומר: "פינחס הוא אליהו"13, בחינת "אביהם של הקנאים שמעשיהם רצויים"14. אך דמות זו מקומה הוא בנסיבות חריגות, כדברי ד"ר חננאל מאק15: "עוצר הוא את המגפה הפיסית העושה שַׁמות בעם ואת ההידרדרות הרוחנית המאיימת עליו לכלותו... בנסיבות אלה, כאשר... הסכנה כה גדולה עד כי כל התמהמהות עולה בחייהם של אלפים ורבבות, מותר לפינחס לקנא ולהרוג אף בלא משפט, ובדרך שבנסיבות אחרות לא תיתכן ולא יעלה על הדעת להכשירה. נמצא איפוא, כי פרשת פינחס לא רק שלא באה להתיר את הקנאות ואת ההמתה בלית דין ובלית דיין, אלא שההיפך הוא הנכון: רק בנסיבות מיוחדות וחריגות בתכלית תיתכן דרך הקנאות, ורק בנסיבות כאלה תינתן לקנאי ברית שלום". אכן, לא בכדי נצטמצמה בסופו של דבר הוראת השעה לציווי אלוהי שמרוב סייגים כמעט שאינו בר יישום.

נחמה ליבוביץ16 מביאה בפרשת העגל מדברי הנצי"ב מוולוז'ין (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ליטא, המאה הי"ט) בפירושו למקרא, "העמק דבר", ד"ה "והרגו איש את אחיו": "כל שאפשר למעט הסכנה עדיף... ומזה יש ללמוד שהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת, מכל מקום יש להזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו, דרדיפת אדם היא סכנה עצומה, ואם בא בזה שמץ הנאה עצמית לא יינקה".

מעין זה פירש הנצי"ב לעניין קנאות פינחס, שהקנאות עלולה "להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך" (במדבר כה, יב); ולעניין עיר הנידחת (דברים יג, יח), "שההורג נפש נעשה אכזר בטבע... על זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו, ו'נתן לך רחמים' - מידת רחמים".

ספר המוסר "מסילת ישרים" (ר' משה חיים לוצאטו, איטליה-הולנד-א"י, המאה הי"ח) עוסק במקומות רבים בחשיבות ההרגל החיובי, ובסכנתו של הרגל שלילי מעין המדרון החלקלק שבענייננו: "הנה עניין הזהירות הוא, שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון, חס וחלילה, ולא יילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה" (מסילת ישרים, ראש פרק ב).


גזֵרה וגזרה לגזרה
המשפט העברי מכיר בסייגים, הקרויים גזֵרות, ובסייגים לסייגים, הקרויים גזרות לגזרות. הגזרות הן איסורים שהטילו חכמים בעניינים שהותרו מן הדין, אך יש צורך לעשות להם סייגים וגדרות, כמו שאמרו אנשי כנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה" ((משנה אבות א, א), וכמו שהסביר הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן (מאיורקה-אלג'יר, המאות הי"ד-הט"ו): "ולולא שיעשו חכמים סייגים לתורה, התורה נופלת מעט מעט, כמו שאמרו: אינו דומה כרם המוקף גדר לכרם שאינו מוקף גדר"17. וכך אמרו חכמים שלא יאכל הנזיר מיין אף את היוצא מן הגפן, כיוון שהאדם חייב להרחיק את עצמו מן הכיעור, "מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה" (במדבר רבה, נשא י, ח).

הכלל אומר שאין גוזרין גזֵרה לגזֵרה18, היינו גדר על דברים שהם מדרבנן, מחשש להידרדרות לעבֵרה על איסור תורה, בחינת "ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח, ל) - עשו משמרת, כלומר גזרה, לתורתי ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה"19. אלא שיש חריגים לכלל זה, כגון דבר מצוי ורגיל, שניתן להוסיף בו סייגים כדי להימנע מן המדרון החלקלק, וכן בכל מקום שיש סכנת פשיעה.


על המדרון החלקלק
אכן, הגזֵרה והגזֵרה לגזֵרה ידועות הן בחיי המעשה ובמשפט המודרני בפעולות הבאות למנוע את סכנת המדרון החלקלק: שמה שנראה לנותן הוראה או הסכמה כדבר ראוי עלול לשמש לבעלי כוונות לא טהורות, ולעתים אף לתמימים, פתח שראשיתו קופו של מחט וסופו פתחו של אולם, למעשים שאינם ראויים וגם לעבֵרות. וראוי שתהא מוטלת לפתחם של מקבלי ההחלטות בימינו השאלה: איזו היא דרך שיבור לו האדם כדי שלא יידרדר במדרון זה?

זכורה לכול "פרשת אלטלנה", בראשית עצמאותה של מדינת ישראל, השנויה במחלוקת ציבורית עד היום: אניית נשק של האצ"ל, שהגיעה לחופי הארץ מיד לאחר הקמת המדינה, טובעה בידי צה"ל ביוני 1948 וכמה מאנשיה נהרגו. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, ראה בדבר מאבק על ממלכתיותה של המדינה ומניעת פיצול כוחה הצבאי, אך בעיני האצ"ל היה זה מעשה התעמרות פוליטי הכרוך בשפיכת דם אחים בלא דין ובלא דיין. אכן, דוד בן-גוריון חשש מפני המדרון החלקלק של קיום צבאות פרטיים במדינה הצעירה, החייבת להיבנות בממלכתיות בלתי מתפשרת. קשה לחלוק על העיקרון שביסוד המעשה, אך נותרו בשיח הציבורי השאלות הקשות שבביצועו והטראומה שבאה בעקבותיו.

שאלה דומה עולה בימים אלה, שבהם צה"ל נאבק בטרור הפלסטינאי: להגנה על הצירים ועל חיילים נדרשות לעתים פעולות דרסטיות, כשאין ברירה אלא לעשותן, ועדיף כמובן שלא להגיע אליהן, שהן בגדר צורך צבאי המוכר במשפט הבינלאומי, כגון הריסת בתים או עקירת עצים. ושאלה היא: כיצד לוודא שיינתן המספר המזערי של פקודות, ושיבוצעו הפקודות הללו כלשונן וכרוחן בלא חריגה מהן על ידי פירוש מרחיב של דרגי הפיקוד או דרגי הביצוע? יש לי אֵמון בצה"ל, אך הוא עצמו צריך להקפיד תדיר על עניין זה.

דוגמה לצורך בהקפדה מרובה יש ביישום ההיתרים לשימוש ב"לחץ פיזי מתון" בחקירות השב"כ, במסגרת שנקבעה על פי דו"ח ועדת לנדוי משנת 1987 והחלטות הממשלה, שהייתה אמורה להיות מבוקרת ומפוקחת. ואולם מתברר למעשה שהיו חריגות מן ההיתרים שניתנו, גלישה ב"מדרון חלקלק", ובסופו של דבר, החליט בית המשפט העליון, בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים נגד ממשלת ישראל20 לבטלם.

עוד לפני כן חטאו אחדים מאנשי השב"כ בשנים שקדמו לפרשת קו 300 באי-אמירת אמת בבית משפט, ולאחר מכן בפרשת קו 300. וכבר אמרתי על עניין זה: "הסכנה באי-אמירת אמת בבית משפט או במקום אחר היא במדרון החלקלק, בהחלטה האינדיבידואלית המתקבלת לפי 'מידת כף רגלו' של המחליט. לחברה יש חישוקים: קוראים להם משפט. ההיתר לחרוג לפלוני גורר היתר לחרוג לאלמוני, וזהו המדרון"21.

סוגיה אחרת היא הסיכול הממוקד, שניתן להגן עליו משפטית כשהוא נעשה בנסיבות של אין ברֵרה אחרת במי שמעורב בתכנון פיגועים ובביצועם, ואין אפשרות לעצרו, ויש מידע מבוסס שהוא ממשיך בפעילותו המסוכנת. במקרים אלה, ובתנאי שיש הקפדה על קיום ההנחיות המשפטיות של הפרקליטות הצבאית הראשית, נראה לי שהדבר תואם את המשפט הבינלאומי והוא נחוץ להגנה על אזרחי המדינה. אלא שגם כאן יש לשמור מכל משמר שלא לחרוג מן ההוראות.

והוא הדין, בתחום אחר, בחולה הנוטה למות ומבקש שינתקוהו ממכשירי ההנשמה. ויכוח ציבורי נתעורר בשאלה זו, וחיווינו את דעתנו בפני בתי משפט בשני מקרים, והמלצנו להיענות לבקשת החולים, לאחר שנתברר רצונם בוודאות על ידי רופאים מומחים, והסתמכנו גם על פסיקה הלכתית, בעיקר של הרב חיים דוד הלוי המנוח, רבה הראשי של תל-אביב-יפו22. אף על פי כן, ועדה ציבורית נכבדה, בראשות פרופ' א' שטיינברג, שדנה בנושא החולה הנוטה למות, הגיעה למסקנה שרוב פוסקי ההלכה מתנגדים לניתוק מכשירים, והציעה לשקול להתקין במכונת ההנשמה Timer, שיאפשר מתן הוראות מוקדמות מתאימות לעצירת המכונה. המלצתי בפני מנכ"ל משרד הבריאות לכונן צוות שיפתח שעון עצר כזה שיאפשר היענות לבקשתם האנושית של חולים זועקים מזה, והסכמה חברתית רחבה מזה. נראה שכך יורחב מעגל ההסכמה ההלכתי, יתוסף סכר מפני החשש ל"מדרון חלקלק", ויימנע סבל נורא ממי שאינו רוצה בהארכת חייו בידי אדם.

במשפט הישראלי נדרש לשאלת "המדרון החלקלק" הרפואי המשנה לנשיא, מנחם אֵלון23 בעניין המכונה "המתת חסד", ואלה דבריו:
החששות מהסכנות האמורות רבות וגדולות הן במיוחד בעניינם של קטינים ופסולי דין. משמתחילים להעריך ולשקול ערכם של חיי אדם, מדרך העולם והשגרה ש"הערכה" ו"שקילה" אלה יביאו תחילה לכלל היתר הריגתם של אנשים שגופם ונפשם פגועים ביותר, ולאחר מכן - גם של אלה שפגועים במידה קצת פחותה. ובמשך הזמן לא יהא שיעור עד כמה מידה זו צריכה להיות פחותה. זאת תורת המדרון החלקלק, ה-slippery slope ... ובדורנו כבר יודעים וידוע, כי מדרון זה אין קץ לתלילותו ולשפל שאליו יכול הוא להגיע. באמצע המאה העשרים, במדינה שבימים עברו התפארה ב"נאורותה" והשכלתה, הגיע המדרון למבצע 4T של הרייך הגרמני השלישי, שבמסגרתו נרצחו כ- 275 אלף חולי נפש, מפגרים, דיירי מושבי זקנים ואומללי חיים אחרים.

...תיאורית המדרון החלקלק, שלא אחת היתה למציאות, החשש הגדול והקשה שמא חס ושלום נעבור, בכורח לחצים חברתיים וכדומה, מהזכות של החולה למות לחובה למות, וחששות כיוצא באלה. יש בהם משום התראה חמורה.
השופט בך24 מתאר את התפתחות "המדרון החלקלק": "תחילה נקבעו כללים, על סמך חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה ופסיקת בית המשפט. לאחר מכן סוטים מהכללים, וכאשר מוגשת על כך תלונה, מתקנים את הכללים על מנת להתאימם לסטיות"25. והדברים מדברים בעד עצמם.


סוף דבר
ניסיון החיים מורה שפרצות עלולות להתרחב ושבעלי האחריות צריכים לעמוד בפרץ. אכן, בנסיבות נדירות ביותר בחיי האומה ובחיי היחיד חובה לפעול באורח חריג כדי לתקן קלקלה שהיא גדולה מן החריגה, אבל הכרת טבע האנוש מזהירה אותנו בכל לשון של אזהרה ומדליקה כל נורה אפשרית שלא להגיע למצבים אלה. הוראה מעין "והִרגו איש את אחיו" תיתכן רק בנסיבות טראומטיות שאין כמותן, ואמנם חכמים ופרשנים התלבטו עד אין קץ כיצד לפרשה. ה"חפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן (רוסיה, המאות הי"ט-הכ') צוטט כאמור, שיש רגעים שבהם האדם "שומע קול פנימי המכריז ואומר: מי לה' אלי" (לקח טוב, שמות, רכט). אך יש להיזהר גם בזאת, כיוון שלצערנו, היו שראו את עצמם שליחים ממרום, נשאו את שם ה' לשווא, והביאו לקלקלה גדולה, רחמנא ליצלן. אנו, שאבותינו חוו את הנורא מכול, השואה, שבה עם שהוחזק כנאור טבח חפים מפשע והשמידם בשיטתיות, ללא רחם, בשם עקרונות ואידיאולוגיה, מצווים יותר מאחרים על "גזרה לגזרה", "משמרת למשמרת".

וראוי להביא כאן תזכורת מזעזעת משירו של נתן אלתרמן, "אלמנת הבוגד"26, על מאבקה של אלמנתו של סרן מאיר טוביאנסקי, שהוצא להורג בבית דין שדה מהיר ב- 30.6.48, לטיהור שמו של בעלה, והודעת משרד הביטחון, שנה לאחר מכן, שהיה חף מפשע:
תיזכר נא מהות "המשפט המהיר"

זהו שמו הנורא שניתן לו.

שם סותר את עצמו, שם ריקן ויהיר!

שם שאין משמעות ומובן לו!

יישמר נא זכרה של אותה "חקירה"

ושל "דעת קהל" מתערבלת

השופט כג'יפ בנסיעה מהירה

עם תיבת-בלמים מקולקלת...

מהו עוז מדינות? מול ריבוא כידונים

לעמוד לבלי סגת בשער -

אך לרעוד ולכרוע מול יד-אין-אונים

של אשה אלמנה ונער.
וכבר אמר הנשיא לנדוי27: "תמיד שמנו מבטחנו בכך, שאצלנו אין קולו של החוק נדם אפילו בשאון מעשי האיבה שמסביב". והוסיף השופט חיים כהן: "ומה נשתנתה לחימת המדינה מלחימת אויביה, שזו נלחמת תוך כדי שמירת החוק, ואלה נלחמים תוך כדי הפרת החוק"28.

אכן, לחימתנו אינה כלחימת אויבינו, ועלינו לשמור שהיא תמשיך להיות כן.

ולבסוף, כדי לסיים בטוב, לאחר דברים לא קלים שאליהם נדרשנו, אזכיר כי בשבת כי תשא תיקרא בציבור גם פרשת פרה [פסוקים העוסקים בפרה אדומה בפרשת חוקת (במדבר יט)], שעניינה "כדי להזות בה את ישראל באפר החטאת [אפר שריפתה של פרה אדומה] מייד אחר הקמת המשכן, כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו, לכך קוראים פרשה זו להתפלל לפניו יתברך שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה"29. וההפטרה מסתיימת בנחמת ציון: "כה אמר ה' אלהים, עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם: כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז-לח).

הערות:



* היועץ המשפטי לממשלה.
1. יומא סו ע"ב.
2. בפירושו, שם לב, כז.
3. אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הוראת שעה", כרך ח, עמ' תקיב.
4. ואף אם הייתה התראה, כדברי חלק מן המפרשים, מכל מקום דין מיתה למגפף ומנשק לעבודה זרה הוא בכל מקרה בחזקת הוראת שעה, שאינן עבֵרות הנידונות במיתה לדורות כל עיקר, ודינן בידי שמים. ראה: אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תקטו; רש"י, בבלי יומא סו ע"ב, וראה שם מחלוקת האמוראים רב ולוי.
5. וראה גם עמוס חכם, דעת מקרא, שמות שם.
6. ברכות ה ע"ב. וראה נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, "כה אמר ה' אלקי ישראל", עמ' 436.
7. בבא בתרא טו ע"א.
8. סנהדרין עא ע"א.
9. שם ע ע"א. ולמה דנים בן סורר ומורה למיתה על זלילה וסביאה? "ר' יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר [כמאה ושמונים גרם] בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה, ייצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר [=מכלה] נכסי אביו, ומבקש לימודו [=הרגלו], ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין עב ע"א).
10. שם עא ע"א.
11. ראה גם לעניין בן סורר ומורה רמב"ם, היד החזקה, שופטים, הלכות ממרים, פרק ז; ולעניין עיר הנידחת שם, מדע, הלכות עבודת כוכבים, פרק ד.
12. סנהדרין פב ע"א-ע"ב.
13. ילקוט שמעוני, פינחס, תשע"א.
14. ראה ח' מאק, "קנאותו של פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן", מחניים 5 (אייר התשנ"ג), עמ' 125.
15. שם.
16. עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 436.
17. בספרו מגן אבות, מובא באנציקלופדיה תלמודית, ערך "גזרה", כרך ה תקכט, בעמ' תקלב.
18. אנציקלופדיה תלמודית, ערך "גזירה לגזירה", שם עמ' תקמ.
19. רש"י, ביצה ב ע"ב.
20. פ"ד נ"ג(4) 817.
21. ראה רשימתי, "הביטחון והמשפט: מגמות", הפרקליט מד (תש"ס), עמ' 413.
22. תחומין ב (תשמ"א), עמ' 297; עשה לך רב ה,קצח.
23. בע"א 506/88 יעל שפר, קטינה נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ח(1) 87, בעמ' 173-172. וראה גם דברי השופט אֵלון בע"פ 698/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד מ"ד(2) 661.
24. בבג"צ 6032/99 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד נ"א(2) 790, 807.
25. וראה בדומה דברי הנשיא ברק בבג"צ 16/96 ליאור חורב נ' שר המשטרה, פ"ד נא(4) 1.
26. הטור השביעי, א, 267-265.
27. בבג"צ 320/80 קואסמה נ' שר הבטחון, פ"ד ל"ה(3) 120.
28. שם, עמ' 132.
29. משנה ברורה לבעל ספר חפץ חיים, לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרפה.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב