לדף ראשי





כשכופים יהודי לעבור על אחת משלוש המצוות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, הוא חייב להקריב את נפשו על קדוש השם.
שאר מצוות, בין עשה בין לא תעשה, נדחות מפני סכנת נפשות, כי על אלה דרשו "ושמרתם את חקותי ... אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ולא שימות בהם, ואפילו מפני ספק סכנת נפשות נדחה שבת החמורה (יומא פ"ד).

שיטת רמב"ם היא, שבמקום שאמרו יעבור ולא יהרג, אסור לו להחמיר על עצמו, והמחמיר הרי הוא כמאבד עצמו לדעת.
רמ"א סובר שרשאי להחמיר אם רוצה (יו"ד סי' קנ"ז).
וגם בשלוש עבירות אלו חייב למסור נפשו ולא לעשות מעשה בפועל. אבל אם אינו עושה מעשה אינו צריך למסור נפשו (שם).
אם עבר ולא מסר את נפשו, חילל את השם, ובכל זאת הוא נקרא אנוס, ופטור מעונש.

בשעת הגזרה
במקום שיש חלול השם, מצוות עשה לקדש שמו גם על שאר עבירות, ויהרג ולא יעבור. ולכן גוי שאמר לישראל שיעבור עבירה או ייהרג:
אם בצנעא יעבור ואל ייהרג;
ואם בפרהסיא, בפני עשרה ישראלים –
- אם הגוי מכוון להנאתו יעבור ולא ייהרג,
- ואם נתכוון להעבירו על הדת ייהרג ולא יעבור.

אסור לישראל לומר שהוא גוי כדי להציל את עצמו, אבל לשנות את מלבושיו ולדבר בלשון שלא יכירו אותו שהוא יהודי מותר במקום סכנה. אך כדי להרוויח ממון אסור.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
מאמר קידוש השם / רבי משה בן מימון
קידוש השם בימי הביניים / שלמה אשכנזי
קידוש השם ביהדות המזרח / יוסף יואל ריבלין
מקדשי השם בימינו / משה פראגר



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן