לדף ראשי



תפילת "בריך שמיה" הנאמרת בעת הוצאת ספר תורה היא תפילה שנתפשטה רק בדורות האחרונים, ועוררה תמיהות רבות לגבי תוכנה וזמן אמירתה. מקור התפילה הוא בספר הזוהר(פרשת 'ויקהל' ר"ו), ושם נאמר:

אמר רבי שמעון: כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה, מתפתחן תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את האהבה לעילא ואבעי ליה לבר נש למימר הכי: בריך שמיה דמארי עלמא ...
(=כאשר מוציאים ס"ת לקרוא בו בציבור נפתחים שערי שמים של רחמים, ומעוררים את האהבה למעלה, וצריך אדם לומר כך בריך שמיה...) [בנימין שלמה המבורגר, שרשי מנהג אשכנז, כרך ראשון, מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשנ"ה, עמ' 165 ואילך].

בעבר לא נהגו לומר תפילה זו בציבור ברוב קהילות אשכנז, הואיל והיא נעדרת מכל הסידורים הקדומים כמו סידור רב סעדיה גאון, סידור רב עמרם גאון, סידור רש"י, סידור הרמב"ם ועוד, וגם אינה נזכרת לא בשולחן ערוך ולא אצל הרמ"א. האריז"ל (1534–1572) נהג לומר תפילה זו, ובעקבותיו התפשטה אט אט בקרב הציבור הרחב.

מה הביא את חכמי אשכנז להתנגד לאמירת תפילה זו בציבור?
הסיבה הראשונה היא עקרונית וקשורה הייתה במגמה להצניע את הזוהר ואת תורת הקבלה. שורה ארוכה של פוסקים ביקשו להימנע מקביעת הלכות ומנהגים קבליים, ולכן התנגדו לאמירת "בריך שמיה". ביניהם – הנודע ביהודה (רבי יחזקאל הלוי לנדא (1713–1793), מגדולי הפוסקים במאה ה-18 אשר כתב: "אין מורין הלכה מן הזוהר". כן פסק רבי שלמה זלמן גייגר (1792–1872): "בריך שמיה אין אומרים בפראנקפורט, כי מקורו בזוהר, וחכמי פראנקפורט מנעו מלקבל קבלה" (דברי קהלת, פפד"מ תרכ"ב, עמ' 60 הערה ב').

הסיבה השנייה הייתה כרוכה בחששות בגלל הביטוי: "ולא על בר אלהין סמכינא". תרגום הביטוי הוא: "ולא על בן אלוהים אנו סומכים". הביטוי 'בן-אלוהים' מזכיר את ישו. ומשפט זה הוא הכרזה שאין אנו מאמינים בישו – דבר שיכול להביא למתיחות עם הנוצרים. אמנם, בסידור רינת ישראל של שלמה טל, הסביר את הביטוי 'בר אלהין' – מלאך, על פי פסוק בדניאל.

אחד מתלמידיו של ה'נודע ביהודה' שאל אם יוכל להשמיט בתפילת "בריך שמיה" את המילים: "ולא על בר אלהין סמכינא", מפני שהכופרים והשבתאים מצאו כאן רמז לשיטותיהם, והתשובה שקיבל הייתה: "לא את הדברים האלה בלבד, רק כל התפילה יוכל לדלגה".

הבקשות שבתפילה
עניין נוסף שסביבו היו חילוקי דעות הוא הבקשות השונות הנמנות בתפילה, כגון: למרחם עלי ולמנטר יתי, דתפתח לבאי באוריתא ותשלים משאלין דלבאי וכו'. באשכנז הסתייגו מאמירות אלה משום איסור תביעת צרכים בשבת, ועוד יותר הסתייגו מן הבקשה: "ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך" (=ותיתן לי בנים זכרים שעושים רצונך) – וכי נשים אינן חלק מבריאת ה', במיוחד שמצוות פריה ורביה היא בלידת זכר ונקבה?

זמן אמירתה
יש מן האחרונים שסברו שהתפילה נאמרת בשבת דווקא ולא ביום חול, ויש שסברו שהיא נאמרת גם בימי חול. האריז"ל נהג לאומרה בשחרית של שבת, ותו לא; ויש שסברו לאומרה רק בתפילת מנחה של שבת. (המבורגר, שרשי מנהג אשכנז). עדות המזרח אומרים אותה רק ביום שבו יש תפילת מוסף כגון שבת, ראש חודש וכדומה.

מלשון הזוהר: "כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה", משמע לכאורה שהיא נאמרת תוך כדי הוצאת הספר מן הארון. אולם גם בזה אין היום מנהג אחיד, אפילו באותה העדה עצמה. יש האומרים את "בריך שמיה" לפני הוצאת הספר מן הארון, ויש האומרים אותה רק לאחר הוצאתו כשהארון עדיין פתוח.

גם בקרב הספרדים יש מנהגים שונים. יש שפותחים את הארון ואומרים את תפילת "בריך שמיה" קודם הוצאת הספר, ויש שאומרים אותה לאחר הוצאת הספר בעמידה לפני הארון. כמו כן יש שנהגו לומר אותה תוך הולכת ספר התורה אל הבימה, אחרים אמרוה רק לאחר הנחת הספר ויש אף שהקדימו את ההגבהה לאמירתה.







יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן