לדף ראשי



מאמר של מיכל שקד על משפט קסטנר

בשנת 2000 הופיע בכתב העת אלפים, גיליון 20, מאמר ארוך של מיכל שקד "ההיסטוריה בבית המשפט ובית המשפט כהיסטוריה – פסק הדין במשפט קסטנר".

מאמר זה, בן 44 עמודים, לא עסק בקסטנר, אלא במשפט קסטנר. עניינו של המאמר הוא "מחוז הזיכרון", לאמור: הפער בין פסק הדין כפי שהיה, לבין הזיכרון שנותר ממנו. המאמר מקנה תובנות מעניינות באשר לרקע על פיו פסק כל אחד את פסק דינו.

כיצד זוכרים את התוצאות של משפט קסטנר?
המאמר עוסק בזיכרון שנותר מן המשפט:

פסק דין רע של השופט הלוי בבית המשפט המחוזי, ופסק דין טוב של השופט אגרנט בבית המשפט העליון. בזיכרון הזה קסטנר חף מכל שיתוף פעולה עם הנאצים. ובכל זאת, הלוי אימץ גישה פוליטית אידאולוגיית ודוקטרינרית ששלטה בישראל בשנות ה- 50, שפט באטימות לב שיפוט נחרץ ופסקני. הוא לא הבין את התקופה והנסיבות, ונתן הסבר פשטני לעניין מורכב. פסק הדין היה אכזרי, חד-ממדי, והייתה בו אפילו "אנטישמיות עצמית".
אגרנט לעומתו, הציג גישה ליברלית מתקדמת. הוא נכנס לעורו של קסטנר, הוא הקדים את זמנו: העז להציג השקפה לא פופוליסטית ולא פופולרית. הוא כתב בענווה, בחמלה, ביראה, בספקנות באומץ.

שקד מנסה להסביר כיצד קיבל הזיכרון הלאומי תיאור זה, ואימץ אותו, כאשר העובדות ופסק הדין מראות את ההיפך.

שקד מתעלמת במאמרה ממרכיב אחר, חשוב ביותר, שהוא הצליח לשתול את הנרטיב הזה ביחס לקסטנר: השקפת עולמם האישית והפוליטית של חוקרי השואה המרכזיים: באור, גוטמן, פורת, ויץ, אהרונסון – משקפים השקפת עולם המזדהה עם הממסד ועם מפא"י של אותם ימים. שם ספרו של וייץ, "האיש שנרצח פעמיים" מעיד על תפיסת עולם זו, וגם דבריו בהקדמה, כי קסטנר הציל יותר יהודים ממה שהציל בעבר או יציל בעתיד כל אדם אחר, קובע עמדה נחרצת. עמדה זו, היא שהוקבעה בזיכרון הציבורי, בעזרה המסיבית של הסרט "קסטנר", שהיה שילוב של דוקומנטציה ובדיה ספרותית, ואשר זכה לתהודה רבה. על בג"ץ שהוגש נגד הסרט, ופסק הדין בבג"ץ זה, יימסר בהמשך הסקירה הזאת.
עובדה היא כי המחקרים המבקרים את קסטנר נכתבו על ידי חוקרים שאינם אנשי הממסד המחקרי: אילה נדיבי, אלי רייכנטל – שתי עבודות דוקטור שלא נבעו מן הממסד המחקרי; רות לין, הפקולטה לחינוך אוניברסיטת חיפה. דן מרגלית – עיתונאי.

על הפוליטיקה בדיווח על השואה, ראה במאמרה של רות לין, הנמצא באתר דעת בקישור הבא:


מאמר של רות לין


תיאור המשפט בספרה של פנינה להב
בספר ישראל במשפט, תשנ"ט – 1999, המתאר את דרך שיפוטו של השופט אגרנט, כלול פרק על משפט קסטנר. בפרק הוצגו פסקי הדין כפסק דין נאור מול פסק דין חשוך. עמדות שמיכל שקד תוהה שנה לאחר מכן, כיצד הוקבעו בתודעת הציבור.

להב מסכמת את פסקי הדין ואת השופטים שחרצו דין. והנה, כך מתארת להב את השופט אגרנט ופסק דינו:

"חודשים רבים למד את העובדות, את מושג שיתוף הפעולה, את ההיסטוריה של התקופה, הפילוסופיה של ההיסטוריה ודיני המשפט הפלילי ולשון הרע. פסק דינו ארג יחדיו את גישתו היוריספרודנציאלית האמריקנית, את שליטתו במשפט הפלילי ואת אמונתו הציונית". (עמוד 189).

ומה יש ללהב לכתוב על השופט זילברג, שדעתו כדעת השופט הלוי, והוא הרשיע את קסטנר? הנה דבריה:
בערכאת הערעור היה זה השופט משה זילברג, דוברה של היהדות הדתית-לאומית, שחיזק את גישת בית המשפט המחוזי בפלפול משלו... (עמוד 200).

וכי נותר ספק איזה פסק דין מייצג את הנאורות, ההיסטוריה, התפיסה האמריקנית, המשפט הפלילי והציונות, ואיזה משקף פלפול דתי לאומי?

סיכום פסקי הדין בעבודתה של שקד
לגופו של פסק דין, מסכמת שקד את עמדות השופטים: ששה שופטים שפטו: הלוי במחוזי, וחמשה שופטי הערעור בעליון. ששה אלה התחלקו בדרך זו: אגרנט ואולשן – מזכים באופן מוחלט; הלוי וזילברג – מחייבים באופן מוחלט. חשין וגויטיין הביעו עמדות ספקניות, ולמעשה לא נקטו עמדה ברורה.
מן הצד הציבורי, הצטרף לעניין סרט של מוטי לרנר, "משפט קסטנר", שהוצג בטלוויזיה בשנת 1994, והציג את קסטנר כמי שרצה להציל יהודים, ונרדף שלא בצדק.
הסרט זכה לתהודה רבה, והמסר שלו היה שמשפט קסטנר היה ציד מכשפות. הסרט לא היה נאמן לאמת, ובסרט נכללה גם האשמה נגד חנה סנש, שהיא הסגירה את הצנחנים שצנחו עמה לנאצים. משפחת סנש הגישה תביעה לבג"ץ נגד קטע זה של הסרט,
קטעים מפסק הדין מצויים באתר דעת, בקישור הזה:


פסק דין במשפט הדיבה על חנה סנש

פסק הדין של השופט ברק מתיר למוטי לרנר להשאיר את המשפטים הכוזבים בסרט. וכך נימק זאת השופט ברק:

דבר שאינו אמת הוא חלק מחופש הביטוי והיצירה. דבר שאינו אמת המהווה לשון הרע נכלל בגדריו של חופש הביטוי ... דבר תועבה המבוסס על אי-אמת נכלל בגדריו של חופש הביטוי ... יצירה אמנותית שיסודה באי-אמת נכללת בגדריו של חופש הביטוי והיצירה...

וכך קרה שהסרט, שלא היה נאמן לאמת, השפיע על התודעה הציבורית, "הרשיע" את השופט הלוי, ו"קידש" את השופט אגרנט.

ניתוח פסקי הדין
בניתוח פסקי הדין, כותבת שקד כי התמונה המתקבל הפוכה:

"הלוי הזדהה בראש ובראשונה עם העם, והתנגד התנגדות עקרונית נמרצת לסטטוס של מיוחסים בעלי מעמד עדיף ופריווילגיות... הלוי ביטא רעיונות הומניסטיים ודמוקרטיים יסודיים: שחיי כל בני האדם שווים, שכל אדם הוא יצור אוטונומי ובעל כבוד אנושי, שלכל אדם הזכות להחליט בכל עת על גורלו... אלו הם הרעיונות וזוהי הגישה ששוכחים כאשר דוחים דחייה טוטלית את הלוי." [עמוד 70].

אגרנט, לעומתו ראה את קסטנר כמנהיג הרשאי לבחור בעצמו לפי שיקול דעת את הדרך הנאותה ביותר והסבירה ביותר להצלה, תוך העלמת בחירתו והעלמת דרך ההצלה עצמה מן הציבור. [עמוד 71].
שקד מצטטת מפסק הדין של אגרנט:

אם סבור היה קסטנר, הגיונית, שלא תצמח כל תועלת של הצלה למרביתם של יהודי ערי השדה מהמסירה של "ידיעות אושוויץ" למנהיגי קלוז' והערים האחרות, ולא עוד אלא שדבר זה עלול לחבל במשא ומתן שינהל עם הנאצים ושרק בו ראה סיכוי למילוט רובם של יהודי הונגריה מהסכנה שנשקפה להם, כי אז לא היה בחובתו המוסרית, כלל ועיקר, לעשות בכיוון האמור, רק משום שעל ידי כך יהיו עשויים להינצל כמה אלפים של יהודים" [פסק דין העליון 2178; מאמר שקד עמוד 72]

השופט אגרנט כותב בפירוש:

שומה עלינו לזכור שתוכנית 'המיוחסים' הייתה מיועדת, במקורה, לא רק להצלת חייהם של אלה, כי אם גם לעלייתם לארץ ישראל, וכן שעקרון ההרכבה של רשימת המועמדים למשלוח האמור היה, בין השאר, כי ייכללו בו אותם היהודים שרכשו זכויות בחיים היהודיים כגון, ציונים ועובדי מוסדות ציבוריים יהודים. [פסק דין העליון עמוד 2101, מאמר שקד עמוד 73].

ועל כך מעירה שקד:

האין זאת הפילוסופיה הפוליטית המיוחסת, תוך מתיחת ביקורת קשה עליה, למפא"י של שנות ה- 50? פילוסופיה אוטוריטרית, מתנשאת, אטומה כלפי הגולה וצרת מוח, שממנה חרג אגרנט, על פי הזיכרון של פסק דינו?

רעיון זה, כותבת שקד, הופיע גם בדברי חיים כהן:

"קסטנר עשה לא פחות ולא יותר ממה שעשינו אנו, בהכשרה ובעלייה לארץ ישראל בזמן המנדט, שתמיד היו כרוכות בהפליה ובסלקציה. תמיד הייתה זו דרכנו בציונות, בארגון העלייה לארץ ישראל, לברור מעטים מרבים. אשר על כן, בוגדים היינו?" [עמוד 74]

שקד גם מראה כיצד עושה ויתקון מניפולציות בחומר הראיות, על מנת להטות את הדברים לכוון שהוא רוצה להגיע אליו: הצדקתו של קסטנר. היא מציינת, לדוגמה, כי קסטנר כתב בדו"ח שלו לאחור המלחמה כי לפי מצב ידיעתו אז, "כל הסימנים הוכיחו שאין לעצור את הדפורטציה אלא בדרך נס". ושהידיעות שהגיעו מברטיסלבה [ידיעות אושווויץ] "אימתו אף הן את החששות הללו". ויתקון, כותבת שקד, החליף את המילה "אימתו" במילה "הגבירו", על סמך מכתב של קסטנר לנציג הג'וינט "לפי שמועה שאי אפשר לבקרה" נראתה רכבת קישצ'רטה "נוסעת בדרכה לאושוויץ". על סמך מכתב זה מסיק אגרנט ש"קסטנר ייחס לידיעות ערך שמועתי גרידא". [עמוד 61, וראה שם בהמשך דוגמה נוספת לפרשנות כזו].

שקד על סיכום פסקי הדין
כאשר קוראים את פסקי הדין של הלוי ושל אגרנט זה לצד זה, מתברר שהלוי קבע קביעה נחרצת וחד-משמעית שקסטנר בגד בכלל היהודים בתמורה לקומץ המיוחסים, ואגרנט קבע, באותה מידה של ודאות וחד-משמעיות, שקסטנר נשא עיניו תמיד ובעליל להצלת הכלל, ורכבת ברגן ברזן הייתה רק חוליה אחת ממכלול.
הלוי קבע בפסקנות שקסטנר ידע שהיהודים עומדים להישלח להשמדה, ולמסקנה זו הוא הגיע על סמך קבלת עדויות כאלה והתעלמות מאחרות, על סמך פרשנות יחידה ולעתים מפותלת של מסמכים... קביעתו ההפוכה של אגרנט, שלא הייתה לקסטנר ידיעה ממשית, הייתה פסקנית וודאית באותה מידה, ואגרנט הגיע למסקנתו שלו על סמך עדים כאלה ולא אחרים, ועל פי פירוש מפולפל של מסמכים... [עמוד 60].

שקד טוענת, כי בבחינת פסקי הדין, לא ניתן לקבוע כי בשני פסקי הדין יש פער בין הזיכרון לבין פסק הדין כפי שהיה. כמו כן בשני פסקי הדין היה הדיון על הצלה, ולא על כבוד וקידוש שם ישראל.
הלוי ביטא השקפת עולם הומניסטית וליברלית. יחסו לגולה, לעם ומנהיגיו היה יחס של אמפטיה וכבוד.
אגרנט ביטא השקפת עולם אליטיסטית, סמכותנית, פטרנליסטית וציונות. נאורות פסק הדין היה נאורות של מפא"י. פסק דינו היה ציוני על פי ההשקפות הקאנוניות של הציונות הישראלית באותו זמן.

ובכל זאת, מה בין פסקי הדין?
פסק הדין של הלוי, טוענת שקד, מבוסס באופן סביר. אבל היה זה פסק דין סטנדרטי שלא הרחיק לראות.

פסק הדין של אגרנט, נשען לא מעט על אקרובטיקה משפטית ועובדתית, ובכל זאת ראה ותפס דבר הגדול יותר מעצמו. יתכן שאגרנט היה הראשון לראות את הנרטב הטראומטי של השואה כאובדן העם היהודי, אל מול ויחד עם הנרטיב הגדול של הציונות כתחייה הלאומית היהודית. אגרנט ראה באינטואיציה גם את הצורך וגם את הדרך לקרוא לשילוב שני הנרטיבים, בצורה שתאפשר את המשכו של הסדר ציוני אחר השואה. אגרנט ראה באינטואיציה את הצורך ואת הדרך להביא את השואה לזיכרון, ובכך הוא כתב פסק דין גדול. כאשר זיכה את קסטנר, למרות ההטיות שבפסק הדין, כתב פסק דין מכונן, במובן זה, שאינו נאור וליברלי, אלא לאומי, כלומר יהודי וציוני, יש תוקף לזיכרון פסק דינו של אגרנט כפסק דין משחרר אשר הקדים את זמנו.
פסק הדין של הלוי השאיר את השואה בהווה. השואה יכולה לממש את עצמה ולחזור על עצמה בהווה. משפט קסטנר אצל הלוי היה חזרה על טראומה, וחזרה זו אין לה סיום ולא סוף.
פסק הדין של אגרנט הרחיק את השואה לעבר. הציב את השואה כזיכרון. הוא כונן תודעה היסטורית של השואה כתודעה ישראלית וציונית קולקטיבית, תודעה קולקטיבית של זיכרון היסטורי כביכול של השואה.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן