חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

תרשיש

עיר חשובה, הנזכרת פעמים רבות במקרא כמרכז מסחרי גדול, שהיה עשיר גם במכרות מתכות יקרות.

שמה ומקומה
אניות תרשיש
תרשיש ותרשישים

אחת לשלש שנים תבוא אני תרשיש (לפי השבעים: אני מתרשיש) נושאת זהב וכסף, שנהבים וקופים ותוכיים למלך שלמה (מלכים א י, כב; דברי הימים ב ט, כא).
נראה שגם חבל ארץ שלם, או חבלי ארץ אחדים נקראו בשם תרשיש. גם רוכלי תרשיש, שהיו סוחרים עם צור וקונים ממנה "כל הון", משלמים היו בעד סחורתם "בכסף, ברזל, בדיל ועופרת" (יחזקאל כז, יב). מסתבר כי בתרשיש היו גם כורי היתוך, ומביאים היו משם לירושלים לוחות כסף דקים להכנת פסילי האלילים, כמוכח מדברי ירמיהו: "כסף מרוקע מתרשיש יובא" (י, ט). יושבי תרשיש נזכרים במקרא כסוחרי עבדים ועושי מקנה וקנין בשלל, הנלווים אל חילות האויבים במלחמותיהם (שם לח, יג), ומלכי תרשיש נמנים בין המלכים אשר לעתיד לבוא יביאו מנחה (או יעלו מס) למלך המושיע שיקום לישראל (תהלים עב, י).

שמה ומקומה
יש שרצו לראות את שורש השם תרשיש בשפות שמיות קרובות (רסס), ולהסיק מכאן, שעיקר ענינו "היתוך מתכת". לפיכך שיערו שהעיר, או החבל, שימשו מרכז להיתוך מתכת, ועל כך שמם. ויש מהחוקרים שהרחיקו לכת וטענו, שברבות הימים נהפך השם תרשיש לשם כללי לארצות רחוקות מפיקות מתכת, ללא קשר גיאוגרפי. מכל מקום, רחוקה הייתה תרשיש מארץ ישראל, וישעיהו מזכיר אותה עם "האיים הרחוקים" אשר לא שמעו את שמו של אלהי ישראל (סו, יט). נראה, שאחד המקומות בשם תרשיש שכן לחוף הים התיכון, ועל כן יכול היה יונה הנביא למצוא ביפו אנייה ההולכת תרשישה, ולרדת בה כדי "לברוח תרשישה מפני ד' " (יונה א, ג), אך אין לדעת בדיוק מקומם של הישובים שנקראו בשם תרשיש.

השם תרשיש נשתמר בעיר תרסוס, בירת קיליקיה שבדרום אסיה הקטנה, 128 ק"מ מצפון מערב לאלכסנדרתה שבחבל התורכי וכ-420 ק"מ מצפון מערב לצור. וכן קבע גם פלביוס:
"ומבני יון בן יפת... (שבבראשית י, ב-ד) תרשיש קרא (לאנשיו) תרשישיים, כי כך נקראה קיליקיה בימים הקדמונים, והראיה: החשובה שבעריהם, והיא מטרופולין, קרויה תרסוס, אלא ששינו את הט' שבשם לת' " (קדמוניות היהודים א, ו, א).
על הזיהוי תרשיש – תרסוס חוזר פלביוס גם בספורו על בריחת יונה הנביא: "וכשמצא ספינה (ביפו) ירד בה להפליג אל תרסוס של קיליקיה" (שם ט, י, ב). בעקבות פלביוס יצא גם אבסביוס (אונומס', 511).

בימינו נוטים לזהות את תרשיש עם תרתיסוס אשר בין שני אפיקי הנהר גודלכביביר (Guadalquivir) שבדרום ספרד, בסמוך למצר גיברלטר. ליד סביליה שבאותו אזור נחשף אוסף תכשיטים עתיק, שהארכיאולוגים הספרדיים מייחסים אותם לתרבות התרשישית מהמאות ה-6 וה-7 לפני הספירה. לדעת החוקרים עשויים תכשיטים אלה בסגנון הנדסי שאין לו דמיון בשום מקום אחר בעולם.
בחבל ארץ זה, העשיר במתכות יקרות, יסדו הצורים מושבה ימית חשובה בשם תרשיש. לפיכך ייתכן לומר על דרך הרמז, כי ישעיהו המכנה את צור בשם: "בת תרשיש", ובשעת סכנה לארצה מייעץ הוא לה להתרחק ממקומה ולעבור אל מושבתה הרחוקה תרשישה (כג, ו, י), נתכוון לאיזו שהיא תרשיש רחוקה.

מרכזי מתכת על משקל תרשיש נמצאו גם באיי הים התיכון, למשל, בסרדיניה. כנראה שגם מעבר לים סוף היו מרכזים אלה בשם תרשיש, שאליהם היו עורכים מסעות-מסחר מלכי ישראל ויהודה. אפשר להניח שמתחילה נקרא השם תרשיש על עיר או חבל ארץ, בחוף הפניקי, והצורים הפיצו את השם באיי הים התיכון ומעבר להם, והפכו שם פרטי זה לשם כללי למרכז מסחר ומלאכה, הקשורים במקום מולדתם.

אניות תרשיש
בשם זה נקראו תחילה האניות ההולכות ובאות מתרשיש. מדברי ישעיהו (כג, א, יד) מוכח, כי היו אלה אניות שניבנו בידי מלכי צור להסעת סחורות ארצם למושבות הימיות השונות (יחזקאל כז, כה). ברבות הימים הפך השם "אניות תרשיש" כינוי לכל צי אדיר ולכל אנייה גדולה וחזקה עוברת ימים רחוקים. אניות תרשיש מפליגות היו לקצות ארץ להביא כסף וזהב, אבני "תרשיש" יקרים, ואנשים לארץ ישראל ולפניקיה. "יהושפט עשה עשר אניות תרשיש ללכת אופירה לזהב" (מלכים א כב, מט). וישעיהו מבשר לירושלים, כי יושבי האיים יקוו אליה, ואניות תרשיש יביאו לה כבראשונה את בניה מרחוק, וכספם וזהבם אתם (ישעיהו ס, ט).

אניות תרשיש היו אניות המסחר הגדולות ביותר שהכירו ישבי החוף בימים ההם, ומסתבר כי היו גם חזקות ומוצקות מאוד, ועל כן מונה ישעיהו את אניות תרשיש במניין כל שכיות החמדה והגופים הגבוהים, הרמים והנישאים, שאלוהי ישראל ישפילם ביום המשפט של ד' צבאות (ב, יב-טו). גבורת אלהי ציון באה לידי ביטוי כאשר ברוח קדים ישבר ה' אניות תרשיש המוצקות (תהלים מח, ח).

תרשיש ותרשישים
בשם תרשיש נקרא גם אחד מ"שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות" (אסתר א, יד). וכן מכנה המקרא בשם תרשיש את אחת מאבני החן שהיו משובצות בלבוש החושן של הכהן הגדול (שמות כח,כ). לפי תרגום אונקלוס, יונתן וירושלמי: "כרום ימא" (צבע הים), זו אבן שצבעה ירקרק נוטה לתכלת כעין מי ים: Aquamarim ברומית, ובתרגום השבעים: Chrysolite היא Topaz שבימינו.

בפירוש המילים "וגויתו כתרשיש" שבתיאור האיש לבוש הבדים בדניאל (י, ו), אומר רב סעדיה גאון:
"ויש שפותרין כמו תרשיש, שוהם, הוא דמות גלי הים, בעת תרוממנה גליו יראה בראש הגלים כמראה אבן תרשיש לבנה, וזה שאנו מתרגמינן תרשיש: כרום ימא".
ובביאורו של רש"י ליחזקאל א, טז קוראים אנו: "כעין תרשיש. כמו אבן טובה ששמה תרשיש, קרישטא"ל בלע"ז". ויש אומרים, כי האבן נקראה כך על שם מקור מחצבתה בתרשיש.

בשם 'תרשיש' מציין הכתוב את מראה האופנים בחזון "מעשה המרכבה" של יחזקאל: "ואראה והנה ארבעה אופנים אצל הכרובים... ומראה האופנים כעין אבן תרשיש" (י, ט). נראה כי על יסוד תיאור זה כינה פייטן ימי הביניים את המלאכים בשם תרשישים: "קדוש תרשישים, יגידו תפארתו" (קדוש אדיר, שחרית ליום כיפור).
מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו, וברשות הוצאת יבנה


שבא

ארץ ידועה בבשמים משובחים, אבנים יקרות וזהב טוב, שנקרא על שמה: "זהב שבא" (תהלים עב, טו).

מלכת שבא, שבאה לירושלים לנסות את שלמה בחידות, הביאה עמה
"גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאוד ואבן יקרה... ותתן למלך מאה ועשרים ככר זהב ובשמים הרבה מאוד ואבן יקרה, לא בא כבושם ההוא עוד לרוב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה" (מלכים א, י, ב, י: דברי הימים ב ט, א, ט).
אוצרותיה של שבא הפכו את יושביה לסוחרים המייצאים את סחורתם לארצות נכריות. יחזקאל מונה אותם בין הרוכלים אל צור "בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב" (כז, כב): ישעיהו מספר על סחרם עם ירושלים: "שפעת גמלים תכסך, בכרי מדין ועיפה, כלם משבא יבאו, וזהב ולבונה ישאו" (ס, ו), וכן מזכיר גם ירמיהו את הלבונה המובאת משבא לבית המקדש בירושלים: "למה לי לבונה משבא תבוא..." (ו, כ).

נראה כי אנשי שבא חיו גם על החרב ומסחר בעבדים. הולכות היו ארחות שבא עם ארחות תימא (איוב ו, יט), ובדרכם היו מתנפלים על השבטים הבודדים לשדוד ולרצוח, כדרך שעשו לעבדי איוב: "ותפל שבא (על הבקר והאתונות) ותקחם, ואת הנערים הכו לפי חרב" (איוב א, טו). מצטרפים היו לצבאות הלוחמים כסוחרים בשלל ובשבויים. על הרצון להצטרף לצבא כדי לסחור בשלל, רומזת פניתם של שבא ודדן אל גוג מלך ארץ המגוג בשאלה: "הלבז בז הקהלת קהלך, לשאת כסף וזהב.. לשלול שלל גדול?" (יחזקאל לח, יג).

יש להניח כי הכתובים שהזכרנו משקפים תקופות היסטוריות שונות: אנשי שבא, המתוארים בספר איוב כשודדי מקנה, הם מבני שבא הנודדים לפני שהתיישבו התיישבות קבע. נודדים היו בצפון ערב ועסקו במרעה, במסחר ובשוד. אנשי שבא, הסוחרים והפמליה של מלכת שבא בימי שלמה, נמנים כבר על ממלכת שבא, שנאחזה בדרום ערב ופיתחה יישובי קבע מבוססים על חקלאות ומסחר בין לאומי בבשמים ובחפצי יקר.

מוצא השבאים ומקומם
בשם שבא נקראה ארץ זאת על שם צאצאי שבא המתייחסים, לפי הרשימה הגיניאולוגית שבמקרא, על שלשה אבות אומה שונים בני מוצא שונה. בלוח העמים נקראים בשם 'שבא' אחד מצאצאי כוש בן חם (בראשית י, ז: דברי הימים א א, ט), אחד מבני יקטן אחי עבר מצאצאי שם (בראשית שם כח; דברי הימים א שם כב), וכן מכונה בשם שבא אחד מבני יקשן אשר נולד לאברהם מאשתו קטורה (בראשית כה, ג: דברי הימים א א, לב). ניתן לשער, כי בראשונה היו הצאצאים של ראשי אבות אלה שבטים ערביים נודדים שונים, שהתמזגו על ידי חיתון וקשרים מדיניים וכלכליים לעם גדול אחד בשם: שבאים.

עם זה נחשב בעיני נביאי ישראל "גוי רחוק", כדברי יואל בנבואתו על צור וצידון: "ומכרתי את בניכם ובנותיכם ביד בני יהודה, ומכרום לשבאים אל גוי רחוק..." (ד, ח). וכן בירמיהו "וקנה הטוב מארץ מרחק" בהקבלה ללבונה הבאה משבא (ו, כ).

מקומה
ממלכת שבא התקיימה בעיקר בדרום מערב חצי האי ערב. בירתה הייתה העיר מריב, שחרבותיה נמצאות היום כתשעים ק"מ מצפון מזרח לצנעא בירת תימן. נראה שבתקופת הנדודים שוטטו בני שבא בעיקר בחלק הצפוני של חצי האי ערב. רק על סף האלף הראשון לפני הספירה, התיישבו ישיבת קבע בדרום ערב. לרגל מסחרם הרב של השבאים התפשטו, גם לאחר היאחזותם בדרום ערב, על פני שטחים נרחבים, הקימו מושבות שבאיות גם מחוץ לארצם, והגיעו עד עבר הירדן המזרחי: אחרים חצו את ים סוף, חדרו לחוף המזרחי של אפריקה, והתיישבו בארץ כוש שבדרום מצרים העליונה.

החבשים
החבשים יושבי כוש שבדרום מצרים העליונה מאמינים עד היום במסורת עממית קדומה, שלפיה משלה מלכת שבא בימי שלמה גם על חבש (אתיופיה), וכן יקרא פלביוס למלכת שבא זאת "האשה שמלכה על מצרים ועל כוש" (קדמוניות היהודים ח, ו, ה). מלכי חבש מתייחסים על צאצאי מנלך, שלדבריהם הוא הבן שילדה מלכת שבא-חבש לשלמה בשובה מביקורה בירושלים. לפי המסורת החבשית, נתחנך מנלך בהיכל אביו בירושלים, ובגדלו חזר לארצו ונטע בעמו את אמונת ישראל, שנתקיימה בידם עד שהוכנסה הנצרות לארצם בשנת 330 לספירה הנוצרית.

כמובן שמסורות אלה, הקושרות את חבש למלכת שבא או לשלמה, הן מאוחרות מימי המקרא. נראה שהן מתייחסות למאות הראשונות לספירה הנוצרית, שבהן קיימים היו יחסי מסחר ותרבות בין חבש לבין ארץ ישראל וסוריה.

ארכאולוגיה
לפי החפירות הארכיאולוגיות, שנערכו בשנים האחרונות בדרום ערב, מסתבר שהתרבות הדרום ערבית היא קדומה ביסודה. כבר בימי האבות, באלף השני לפני הספירה, פרחה שם תרבות של יישובי קבע, והחקלאות הערבית הייתה (על פי שרידיה) מהמפותחות ביותר במזרח הקדום.

באלף הראשון כבר היו שם ממלכות שקיימו יחסי מסחר ותרבות עם ארצות הצפון, ובין היתר גם עם סוריה וארץ ישראל. אין תגליות אלה מתייחסות באופן ישיר לשבא, המחכה עדיין לחפירות ארכיאולוגיות שיטתיות, אבל תולדות הממלכות האחרות יש בהן כדי לרמז גם על ממלכת שבא. העובדה הקובעת היא, שכבר בתקופה הישראלית קיימים היו קשרים בין ארצות ערב לבין ממלכות ישראל ויהודה.

גם נסיעתה של מלכת שבא לשלמה אינו ספור עממי על דרך האגדה, ולא רק כדי לנסותו בחידות טרחה "ותבא ירושלימה בחיל כבד מאד, גמלים נשאים בשמים וזהב רב מאד, ואבן יקרה..." (מלכים א י, ב). בימים ההם "כבר עמדה דרום ערב על מסד תרבותי יציב: חקלאות איתנה, ומסחרה מסועף" (גילויי ערב הקדומה לשמואל אברמסקי. בית מקרא, ניסן תשכ"ב, 117), וייתכן שענייני מסחר הניעו אותה לבוא להכיר את המלך בעל אניות התרשיש, השולח את אניותיו לקצה הרחוק של ים סוף בקרבת מקום לתחום ממשלתה.


מקור הערך: מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו, וברשות הוצאת יבנה


הערות לערך:
שם המעיר: שלום עזריה
הערה: כותב על פי זכרון. הראב"ע בתחילת ספר יונה:
'תרשיש - היא תונע שבאפריקה'. מדעתי אוסיף, אולי כוונתו לתוניסיה היא אפריקי בלשון חז"ל {כמדומה גם בערבית זמן עתיק}
על כן קרא הרב בנימין רפאל הכהן ספרו הנכבד
לתולדות גדולי חכמי גולת תונס -'מלכי תרשיש'


מקור ההערה: פרוש רבנו אברהם בן עזרא לספר יונה


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן