חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

הגנה

ארגון צבאי שהוקם ביוני 1920 על ידי מפלגת אחדות העבודה שמטרתו לספק הגנה כוללת ליישוב היהודי.



הקמה והתארגנות בשנות ה-20
"ההגנה" הוקמה ביוני 1920 על ידי מפלגת אחדות העבודה, כחלק משינוי התפיסה הביטחונית של ראשי מוסדות היישוב. עד לאותה תקופה, התפיסה הביטחונית של היישוב בארץ ישראל דגלה בהגנה על יישובים בודדים, אך בעקבות מאורעות תל-חי השתנתה תפיסה זו, והיה צורך להקים ארגון שיוכל להגן על כל הארץ. על מנת לבצע את השינוי, פורק ארגון השומר, ובכינוס של "אחדות העבודה" בחוות כנרת הוחלט להקים את ארגון "ההגנה". המפלגה התקשתה לממן ולהרים ארגון בסדר גודל כזה, ולאחר כחצי שנה הועברה השליטה בארגון לידי ההסתדרות, שאיחדה לתוכו את חברי גדוד העבודה. "ההגנה" הוגדרה כארגון כלל-ארצי שמטרתו לספק הגנה כוללת ליישוב היהודי.

בתחילה ההשקעה ב"הגנה" לא הייתה מרבית, ובמקום כוח צבאי מסודר היא אורגנה כמיליציה אזרחית. החל מ-1921 היו שותפים בהנהגתה זרמים ומפלגות ציוניות שונות שייצגו את היישוב היהודי, כשתנועת העבודה המשיכה לעמוד בראשה. הגוף העליון של הארגון, ועד ההגנה הארצי (בראשות יוסף הכט), ניהל את עבודתו מול ועדים מקומיים בערים השונות, שלא היו כפופים לו ופעלו באופן עצמאי (אימנו את אנשיהם בעצמם). הוועד ניהל את גיוס הכספים ועסק ברכישת נשק ובחלוקתו ליישובים.

מאורעות תרפ"א במאי 1921, תפסו את "ההגנה" לא מוכנה. היא לא הצליחה להגן מפני התקפות הערבים על השכונות היהודיות ביפו ובסביבתה. אולם, היא הפיקה לקחים והתארגנה היטב ליום הפורענות ב-2 בנובמבר 1921 (יום השנה להצהרת בלפור), והצליחה להניס את התקפת ההמון הערבי בירושלים באותו היום. הצלחת הפעולה הניעה את "ההגנה" לתכנן את פעולותיה הבטחוניות. היא התכוננה לקראת מועדי פורענות צפויים והחלה לאסוף ידיעות על כוונות תקיפה של הערבים.

עם פרוץ מאורעות תרפ"ט (1929) התארגנה "ההגנה" במהירות, למרות שלא חזתה את עוצמת המהומות. במקומות שבהם היו קבוצות מאורגנות, הפגיעה ביהודים הייתה מינימלית. היא הצליחה לשמור על השכונות היהודיות בירושלים, ביצעה התקפת נגד באזורים הערביים של חיפה והצליחה לשלוח ממנה כוחות תגבור ליישובי הגליל. נהדפו ההתקפות ביישובים החקלאיים ובמערכה בחולדה נהרגו למעלה מארבעים תוקפים. עם זאת, התבצע טבח בחברון ובצפת, שם ההגנה לא הייתה מאורגנת. בעקבות המאורעות החל היישוב להכיר בחשיבות ההגנה המאורגנת, והארגון החל לקבל יותר תקציבים ולהתפתח. החלה הכשרה צבאית לחברי הארגון וברחבי הארץ הוקמו מסתורי נשק ("סליקים"). החל מ-1930 הועבר הפיקוד על "ההגנה" למפקדה הארצית - גוף שהורכב מאנשי ההסתדרות ואנשי המחנה האזרחי (נציגי האיכרים, הסוחרים והרביזיוניסטים) בחלוקה שווה, שהופקד על הניהול הפוליטי-אזרחי של הארגון. "ההגנה" הייתה כפופה מעתה ואילך למרות הנהגת היישוב - הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן גוריון, שנחשב כמעין "מפקד העל" שלה.

"ההגנה" בשנות ה-30

המרד הערבי הגדול
לאורך כל שנות המנדט הבריטי היו ויכוחים רבים בצמרת היישוב, בדבר המדיניות שיש לנקוט כנגד מתקפות הערבים: הבלגה או התקפה. לאחר מאורעות תרפ"ט גברה מדיניות ההבלגה, שנועדה להראות לבריטים שמקור אי-השקט בארץ איננו הציבור היהודי. מדיניות זו לא נשאה חן בעיני חלק מהחברים, שסברו שיש לנקוט ביתר כוח ובפעילות התקפית נגד הערבים, ולפעול גם נגד הבריטים. בעקבות זאת פרשו מ"ההגנה" ב-1931 חלק מחבריה והקימו את "ארגון ב'", שלאחר מכן נקרא האצ"ל.

המרד הערבי הגדול (או מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט כפי שכונה ביישוב), שהתחולל בשנים 1936-1939, הביאו את ארגון "ההגנה" לידי שינוי טקטיקה, לאחר שהערבים עברו מהסתערויות המון נקודתיות לעבר פעולות איבה מאורגנות היטב בכל הארץ: יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כאלפיים אירועי דמים התרחשו בשנה הראשונה למרד, עם למעלה מ- 80 הרוגים יהודים. כתגובה, פיתחה "ההגנה" אסטרטגיה ביטחונית חדשה שכונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. במקביל, היא החלה לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס שוטרים יהודים, במטרה להגן על היישובים היהודיים.

פעולות לגאליות
בתגובה למרד הערבי, הגבירה "ההגנה" באותה תקופה את שיתוף הפעולה עם הבריטים, שראו כי המרד מערער את יציבות האזור, מצריך מהם כוח אדם רב ומופנה גם נגדם. למרות שהבריטים היו מודעים לכך שבשיתוף "ההגנה" במאבק בערבים הארגון קיבל תוקף חוקי, הם קיבלו זאת מחוסר ברירה משום שהזדקקו לכוח אדם. שיתוף פעולה זה התבטא בגיוס אנשי "ההגנה" לכוחות המשטרה הבריטית, במה שכונה בשם נוטרות. יחידות הנוטרים שולבו במסגרת חיל העזר למשטרה הבריטית, משטרת היישובים העבריים ופלוגות הלילה המיוחדות, ובאבטחת נקודות רגישות כמו הרכבת, נמל חיפה, גדר הצפון, שדות התעופה, חברת החשמל ועוד.

יחידת נוטרות גדולה הייתה משטרת היישובים העבריים. שוטריה היו כפופים באופן רשמי לצבא הבריטי שסיפק להם נשק ואימן אותם, אך למעשה פיקד עליהם ארגון "ההגנה". אט אט הם נוצלו לפעילויות שונות של הארגון כמו העברת נשק, תוך שימוש במסווה חוקי. בעוד שביוני 1936 מספרם היה כ-1,300, בסוף אותה שנה הוא עלה לכ-3,000. כחלק מגוף זה, הוקמו המשמרות הנעים, שתפקידם היה לפטרל בדרכים, לסלק מוקשים, ללוות פועלים ולהכין מארבים לפורעים. המשמרות היו יעילים ביותר, נעו בחופשיות ובכך חיפו על פעולות ההגנה השונות בהתיישבות ובמערכה הצבאית. כ-60 משמרות נעו בכל רחבי ארץ ישראל והגיעו לכל יישוב עברי.
פלוגות הלילה המיוחדות הוקמו על ידי הקפטן הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט. הוא קיבל רשות מהמפקדה הבריטית להקים יחידות חדשות בפיקודו, במטרה להילחם בכנופיות הערביות. הפלוגות הורכבו בעיקר מאנשי "ההגנה" ופעלו באזור עמק יזרעאל והגליל התחתון לפי האסטרטגיה שפיתח. לאחר שנתיים של פעילות, וינגייט הוצב מחוץ לארץ ישראל והפלוגות התפרקו זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1939. תורת הלחימה שהנחיל וינגייט שימשה את "ההגנה" במשך מרבית שנות פעילותה.

פעולות בלתי לגאליות
במקביל לפעילות הלגאלית, החליטו ראשי "ההגנה" לעבור מפעולות הגנתיות כנגד התוקפים הערבים לפעולות אקטיביות ויזומות, תוך שמירה על ההבלגה. אסטרטגיה זו כונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" קרי, יציאה לפעולות יזומות, מעבר לגדרות היישובים, כדי לקדם את פני התוקפים ולפגוע בבסיסי הכנופיות. לשם כך הוקמו פלוגות נודדות, שנקראו הנודדת, במטרה לפגוע בפורעים באופן ממוקד ולערער את בטחונם. הם היו כוחות מצומצמים של לוחמים שנעו בשדות בלילות והתקיפו את הכנופיות בעורפן, עוד לפני הגיען ליעד היישובים ואף כשהן ליד בסיסיהן. ב-1937 הנודדת התפתחה לפלוגות השדה (פו"ש), בפיקודו של יצחק שדה, שביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים, וכן סיורים בשטחי הכפרים הערביים על מנת לאתר את בסיסי הכנופיות ולפגוע בהן. עם פרוקן ב-1939, הוקם חיל השדה (החי"ש), שהיה מאורגן בגדודים, על מנת לספק הגנה ניידת ומאומנת היטב ליישובים העבריים. ב-1938 פותחו בכמה אזורים גם "הפעולות המיוחדות" (הפו"ם), לפגיעה פיזית באנשי הכנופיות ובסייעניהם. אנשיה נמנעו ככל הניתן מפגיעה בחפים מפשע.

כחלק מלקחי המאורעות, החלה "ההגנה" להתארגן כצבא של ממש בעל סדר, תיאום וארגון ברמה הכלל ארצית. כך הוקם ב-1939 מטכ"ל צבאי, עליו פיקחה המפקדה הארצית, שנועד לארגן ולהנהיג את הפעולות המבצעיות של הארגון. כמו כן הוקמו בפיקוד "ההגנה" מחוזות מרחביים, שנוספו אל שלושת המחוזות העירוניים של ירושלים, תל אביב וחיפה. באותה שנה הוקמה גם לשכת הדרכה מרכזית (לה"ד), שריכזה את האימונים, את הכשרת המפקדים ואת הקורסים המקצועיים השונים (בהם לימדו חבלה, סיירות, מודיעין, קשר, שימוש בנשק ועוד), וגיבשה תורת לחימה אחידה כנגד תקיפת הכנופיות. היא אף פרסמה חוברות הדרכה על דרכי לחימה ושימוש בנשק. עוד לפני המרד הקימה "ההגנה" רשת קשר שהתבססה על אותות ראייה, וסיפקה לפיקוד הארצי דיווחים בזמן אמת מיישובים שונים. ב-1937 נוסד שירות הקשר, שהקים רשת קשר אלחוטי כלל ארצית, שהגיעה לכל יישובי הארץ וקישרה אותם למפקדת "ההגנה". ב-1940 החלו הפעולות להקמת שירות מודיעין אחיד לארגון, הש"י, במקום הגופים הלא מאורגנים לאיסוף ידיעות שפעלו בערים הגדולות.

פעילות אזרחית
בנוסף לפעולות הביטחוניות, "ההגנה" הייתה מעורבת החל משנות השלושים גם בפעולות "אזרחיות": התיישבות, הסברה, חינוך והעפלה לארץ. רוב הפעולות הללו נעשו באופן בלתי לגאלי.

כתגובה למרד הערבי, השתתף הארגון בעליית יישובי חומה ומגדל. יישובים אלו הוקמו בן לילה באזורים מבודדים, על מנת להגדיל את גבולות ההתיישבות העברית ולהרחיב את שטח המדינה העתידית. בערב העלייה על הקרקע של כל יישוב גוייסו חברי "ההגנה", ביניהם גם נוטרים רבים, על מנת להקים במהירות את בסיסי היישובים ולהגן עליהם.

בתקופה זו פתחה "ההגנה" גם בפעולות הסברה והעברת מידע לאנשי היישוב. היא הוציאה באופן לגאלי את כתב העת הצבאי "מערכות" ובאופן בלתי לגאלי את השבועון הפוליטי "אשנב", שהיה כלי הסברתי בעל השפעה רבה בארץ. במרץ 1940 הקימה "ההגנה" את תחנת הרדיו המחתרתית שלה - "קול ישראל". אמצעים אלה נועדו להעמיק את תמיכת הציבור בהגנה ובמוסדות ההנהגה של היישוב, ולשמש למטרות גיוס האנשים לארגון ולפעולותיו השונות.

כתגובה לפרסום הספר הלבן של מקדונלד ב-1939, שהגביל את העלייה ואת רכישת הקרקעות להתיישבות יהודית, החלה "ההגנה" בפעילות נמרצת להבאת עולים לארץ. לשם כך היא הקימה יחד עם הנהגת היישוב את המוסד לעלייה ב', זרוע שנועדה לארגן את ההעפלה - העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. לפני מלחמת העולם השנייה הצליח "המוסד לעלייה ב'" להביא ארצה למעלה מ- 20,000 מעפילים ב-50 הפלגות ואף בדרך היבשה. בנובמבר 1940, על מנת לעכב את הגירוש מחופי הארץ של האונייה "פאטריה", הטמינה "ההגנה" פצצה באוניה במטרה לגרום לה נזק קל, אך הנזק היה גדול מהמתוכנן והאונייה טבעה עם למעלה מ-200 מעפילים.

"ההגנה" בעת מלחמת העולם השנייה
בעת מלחמת העולם השנייה, עם התקרב הסכנה לארץ ישראל מדרום, מצד כוחות "קורפוס אפריקה" של הגנרל רומל (שנעו ב-1941 בצפון אפריקה מזרחה לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל), הגיעו הבריטים לידי מסקנה כי בשעת חירום זו יש לשתף פעולה עם היישוב היהודי. סכנת הפלישה והידיעות שהחלו להסתנן מאירופה על השואה, דרבנו את הנהגת היישוב לשתף פעולה עם הבריטים כנגד האויב המשותף - גרמניה הנאצית.

שיתוף הפעולה בין הבריטים לבין ארגון "ההגנה" התבטא במספר אופנים:
הקמת הפלמ"ח: במהלך שנת 1941 הוקם הפלמ"ח (פלוגות מחץ), הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה", ככוח גרילה שיילחם בעורף האויב הגרמני אם הארץ תיכבש. בתחילה לקחו הבריטים חסות על הפלמ"ח וסיפקו לחבריו אימונים צבאיים ונשק. כחלק משיתוף פעולה זה, יצאו באותה שנה 23 אנשי הארגון, שכונו כ"ג יורדי הסירה, לשליחות חבלה בטריפולי שבלבנון ועקבותיהם אבדו לבלי שוב. בפלמ"ח פעלה המחלקה הגרמנית שנועדה לפעולות גרילה מעבר לקווי האויב הגרמני, ומחלקה ערבית שפעלה בסוריה ובלבנון. עם תבוסת הגרמנים בקרב אל-עלמיין בנובמבר 1942, הבריטים לא היו זקוקים יותר לארגון "ההגנה" והמימון להפעלת הפלמ"ח הופסק. על מנת להמשיך ולהחזיק את שש פלוגות הפלמ"ח ככוח סדיר, הן התחלקו בין הקיבוצים והמשיכו להתאמן ככוח צבאי מחתרתי במקביל לעבודה במשקים.

"מצדה על הכרמל": המטה הכללי של "ההגנה" תכנן ב-1942 תוכנית הגנה כוללת ליישוב במקרה של פלישת הגרמנים. תוכנית זו, שכונתה "מצדה על הכרמל", כללה התבצרות במובלעת על הר הכרמל ויחידות גרילה שיצאו לעכב את התקדמותו של הצבא הנאצי. על התוכנית עמלו יצחק שדה ויוחנן רטנר. תקופה זו, שבה היה חוסר ודאות באשר לעתידו של היישוב, מכונה "מאתיים ימי חרדה".

גיוס לצבא הבריטי: כשלושים אלף מאנשי היישוב התגייסו בעת מלחמת העולם השנייה לשורות הצבא הבריטי, כשחלק גדול מהם גייסה "ההגנה" או שהם נמנו עם אנשיה (ביניהם היו גם כ-4,000 נשים). הם גוייסו ליחידות שונות בצבא הבריטי ונלחמו בשורותיו. בשנת 1943, לקראת סוף המלחמה, אף הוקם החי"ל - הבריגדה העברית כחטיבה שהורכבה כולה מאנשי היישוב. מתנדבי הצבא הבריטי סייעו רבות לאחר המלחמה להעלאת המיומנות הצבאית של "ההגנה" ושל צה"ל. "ההגנה" הייתה גם פעילה בשילוח צנחני היישוב ב-1944, על מנת ליצור קשר עם היהודים תחת הכיבוש הנאצי.

הסזון
: מלחמת העולם השנייה והתקווה שאולי הבריטים ישנו את מדיניותם כלפי היהודים בא"י גרמו לכך ש"ההגנה" ביקשה מארגוני הפורשים (האצ"ל והלח"י) שלא להשתמש באמצעים אלימים כנגד הבריטים ואף לשתף איתם פעולה, כדרישת המוסדות הלאומיים של היישוב. הלח"י דחה את הדרישה והאצ"ל הסכים לה, אך בסוף שנת 1944 הצטרף ללח"י והתחיל בפעולות כנגד מתקנים בריטים. כתוצאה מכך, ולאחר שהאצ"ל לא התייחס לדרישות "ההגנה", היא פתחה באותה שנה בפעילות נגדו שנקראה "הסזון". הפעולה כללה מעצר אנשי אצ"ל והעברתם לידי הבריטים. המבצע עבר ללא שפיכות דמים לאחר שמפקד האצ"ל, מנחם בגין, הורה להימנע מהתנגדות אלימה.

בין ראשי ה"הגנה" שמונו לטפל בעניין היו יגאל אלון, משה דיין, ישראל גלילי, משה סנה, יעקב דורי, אליהו גולומב וטדי קולק. כדי לבצע את החלטות, הוקם כוח מיוחד של אנשי פלמ"ח וש"י, שחלקם אף הוכשרו במיוחד לשם ביצוע המשימה.

אנשי יחידת הסזון החלו לעקוב אחרי חברי אצ"ל ולאסוף מידע. רשימה של תורמים לארגון שנתגלתה נמסרה לבריטים. חוליות של אנשי היחידה, שתפקידם היה לחטוף אנשי האצ"ל, עצרו "חטופים" במקומות מסתור בקיבוצים (בעין חרוד, משמר העמק, אלונים ואחרים). סגן מפקד האצ"ל, יעקב מרידור, אף הוסגר לידי הבריטים, ואילו יעקב תבין, ראש שירות הידיעות של האצ"ל, נעצר על ידי כוח הסזון למשך כחצי שנה, ונחקר ככל הנראה גם באלימות. על פי חלק מהעדויות עברו חלק מהחטופים חקירות קשות ואלימות והוחזקו בתנאים קשים.

נוסף על החטיפות, פוטרו עשרות פעילי אצ"ל ותומכיו ממקומות עבודתם וגורשו תלמידים ממוסדות חינוך.

בספרו 'שנות זעם, ימי תהילה' כותב איש האצ"ל יצחק בן-עמי כי "במאי ושוב ביוני 1939 מסר ארתור לוריא, המזכיר המדיני של הסוכנות באותו זמן בלונדון ואיש סודו של בן-גוריון, לסר הרברט אמרסון (ראש הוועדה לפליטים של חבר הלאומים) את שמות הספינות שהשתמשנו בהן בנמלי הים התיכון והים השחור לארץ ישראל. כדי להיטיב לסייע לבריטים, הוא זיהה את ארצות המוצא של משלוחינו השונים, דבר שהיה עלול לאפשר אז לבריטים לפתוח בצעדי גירוש כדי להחזיר אותם לשטחים תחת השלטון הנאצי".

האצ"ל סירב לחדול מפעולה נגד הבריטים. מנחם בגין הורה לאנשיו לא להגיב באלימות כדי למנוע מלחמת אחים. בשלב זה החריף העימות בין הארגונים כשירדה ההוראה מהנהלת הסוכנות ל"הגנה" להסגיר את אנשי האצ"ל לבריטים. ציות להוראה זו היה התנדבותי בלבד, והיו אנשי "הגנה" ששוחררו מתפקידם כיוון שלא הסכימו לפעולה תקיפה זו. עם זאת, למעשה התקיים כבר קודם לכן שיתוף פעולה חלקי בין "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בסוכנות היהודית לבולשת הבריטית בנושא המאבק באצ"ל.

במהלך הסזון העבירה "המחלקה לתפקידים מיוחדים" לבריטים מידע אודות כמה מאות חברי אצ"ל ואודות מחסני תחמושת וחומר נפץ. העברת המידע לבריטים בוצעה בעיקרה על ידי טדי קולק, אשר היה בקשר ישיר עם אנשי ארגון הביון הבריטי MI5. בעזרת המידע שהועבר עצרו הבריטים כמה מראשי האצ"ל ומאות מחבריו, וחלקם אף הוגלו על ידי הבריטים למחנות מעצר באפריקה, באריתריאה; ישנן גם מספר עדויות לפיהן ניצלו אנשי הסוכנות את המצב ומסרו גם את שמותיהם של פעילים מסוימים במפלגה הרוויזיוניסטית שלא היו כלל חברי אצ"ל, ככל הנראה ממניעים פוליטיים. אחד מהחשובים והמאלפים שבהם הוא מכתבו של הנציב העליון לשר המושבות מה-1 במרץ 1945 שבו הוא כותב (מתורגם מאנגלית בידי יהודה לפידות)
"למרבה הצער, רשימות הסוכנות של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן התיישים."
עוד הוא כותב שם שבתגובה לגל החטיפות של אנשי ההגנה "הביע מורת רוח לד"ר חיים ויצמן, ואת החלטתו הנחושה לשים להן קץ." ואכן בעקבות התערבותו, "הצהירה עתה הסוכנות כי החטיפות הסתיימו. החטופים כולם הוחזרו בשלום, הגם שלא כולם במצב גופני הכי טוב." ממכתב זה עולה כי השלטונות הבריטים לא ראו בעין יפה את חטיפות ו"חקירות" ההגנה, שהיה בהם משום הפרה של הריבונות הבריטית וזעמו עליהם.

"ההגנה" בשנים 1947-1945
לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, הייתה פעולתה של "ההגנה" נגד השלטונות הבריטים נתונה לפעולות מרי מוגבלות בלבד, שכללו הגברת ההעפלה, צבירת נשק ונקיטת פעולות של הכשרה ואימונים צבאיים לקראת הקמת צבא עברי. הנהגת היישוב הקפידה ש"ההגנה" לא תפגע בבריטים, בגלל רצונה לשמור על אופי הארגון כגוף חוקי למחצה המקיים קשר עם שלטון המנדט, ואף הקימה לשם כך ועדה ציבורית בשם "ועדת השמונה".

באותה תקופה התרחב מאוד שרות הידיעות (המודיעין) של "ההגנה", הש"י, שהוקם ב-1940 וכלל עשרות עובדים. לש"י היו שלוש מחלקות: המחלקה הערבית, שהפעילה עשרות סוכנים שאספו ידיעות על כוונותיהם של ערביי הארץ ולאחר מכן גם על מדינות ערב השכנות, המחלקה המדינית, שעסקה באיסוף מידע על השלטונות והצבא הבריטי, והמחלקה הפנימית (שקודם לכן נקראה המחלקה היהודית), שעסקה בפיקוח על הארגונים מימין ומשמאל שלא סרו למרות הנהגת היישוב (האצ"ל והלח"י מחד, והקומוניסטים מאידך).

חברי "ההגנה" שובצו בשני כוחות לוחמים: האחד "חיל המשמר", שהיה כוח לשמירה על היישובים והורכב מתושביהם המבוגרים יותר, והשני "חיל השדה", כוח שהורכב מצעירים בעלי כושר קרבי שאומן למשימות קרב ולחימה. לצדם פעל הפלמ"ח במסגרת של פלוגות המגויסות גיוס מלא. פיקוד "ההגנה", המטכ"ל שלה, "המטה הארצי" ואנשי הש"י היוו את "מנגנון הקבע", עליו בוסס הפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמת העצמאות.

בשנים 1945 – 1948 התעצמו פעולות העפלה והמוסד לעלייה ב' הביא ארצה למעלה מ-70,000 מעפילים ב-64 ספינות. מלבד ההעפלה מאירופה, הוברחו גם עולים דרך גבול סוריה. "ההגנה" החלה לפעול בקרב הפליטים היהודיים שוכני מחנות העקורים באירופה ובקרב עצורי מחנות קפריסין. שליחי "ההגנה", מהם גם חיילי הבריגדה, סייעו לתנועת הבריחה להעביר פליטים ממזרח אירופה למערבה, ארגנו את פעולות ההעפלה ושליחת הספינות, ועסקו בהכשרתם הצבאית והמנטלית של צעירים המיועדים לעלייה, שהיוו את בסיס הגח"ל במלחמת העצמאות. נפתחו באירופה מחנות אימונים מיוחדים שבהם הוכשרו לוחמים לעתיד. בארצות ערב ארגנה "ההגנה" את צעירי הקהילות במצרים, עיראק, לוב וסוריה לקראת עלייה לארץ. תפקיד מרכזי של שליחי "ההגנה" באירופה ובארצות הברית היה רכישת תחמושת ואמצעי לחימה לקראת המאבק על המדינה. הרכש כלל, בין היתר, תותחים, משוריינים ואף מספר מטוסים. הברחת הרכש לארץ התבצעה בדרכים מחתרתיות ובאמצעים מתוחכמים, מתחת לעיניהם של הבריטים. כמו כן גייסו אנשי "ההגנה" מתנדבים יהודים, אנשי המח"ל, כדי שיעזרו ללחימה על הקמת המדינה.
מלבד פעולות הרכש בחו"ל, הורחבה מאוד בארץ התעשייה המחתרתית לייצור תחמושת, שהחלה עוד בשנות השלושים. במפעלי הייצור, שהוסוו כבתי חרושת ובתי מלאכה, נוצרו קליעים, מרגמות, פצצות וחומרי נפץ אחרים שעזרו לחימוש הכוחות השונים (אחד הידועים בהם הוא מכון איילון). ב-1947 הוקמה מחלקת המחקר של הארגון, שהייתה אחראית לפיתוח וייצור כלי נשק. תעשיית ייצור הנשק, שכונתה בשם תעש, תרמה רבות לצה"ל במלחמת השחרור.
"ההגנה" המשיכה בפעולות ההתיישבות בארץ, בהקמת היאחזויות פלמ"ח ובהקמת 11 הנקודות בנגב, באוקטובר 1946.

עקב האכזבה מהממשלה החדשה שקמה לאחר המלחמה בבריטניה, אשר נקטה, בראשות שר החוץ ארנסט בווין, בקו אנטי ציוני, החליטו מוסדות היישוב ו"ההגנה" להחריף את תנועת המרי. לשם כך החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם האצ"ל והלח"י בהקמת גוף מאוחד שינהל את המאבק בבריטים, בשם תנועת המרי העברי. במשך קיומה של התנועה (בשנים 1946-1945) בוצעו 11 פעולות גדולות, שמונה מהן על ידי הפלמ"ח ושלוש על ידי האצ"ל והלח"י, בנוסף לפעולות קטנות רבות. הבולטות בפעולות אלה, שבוצעו על ידי "ההגנה" והפלמ"ח, היו: שחרור 200 מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, פיצוץ מסילות ברזל בליל הרכבות, התקפות על תחנות משטרה בריטיות ופיצוץ עשרה גשרים ברחבי הארץ בליל הגשרים.

כתגובה לפעולות המרי, ערכו הבריטים ב"שבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, מצוד נרחב שבו נאסרו חברי "הגנה" ופלמ"ח רבים, ראשי מוסדות היישוב נכלאו ונשק רב של "ההגנה" נתגלה בסליקים, בעיקר בקיבוץ יגור. בעקבות "השבת השחורה" ולאחר פיצוץ מלון המלך דוד, תכננה תנועת המרי העברי פעולות רחבות היקף אחדות, אך פנייתו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, מנעה פעולות אלה. ראש המפקדה הארצית, משה סנה, התפטר מתפקידו לאות מחאה, ואת מקומו תפס ישראל גלילי. "תנועת המרי העברי" פורקה למעשה. מאוגוסט 1946 המשיכה "ההגנה" בנפרד מהאצ"ל והלח"י במאבק כנגד הבריטים, בעיקר כנגד מתקנים בריטיים שחיבלו במאמץ ההעפלה. אחת מספינות המעפילים שהביא "המוסד לעלייה ב'" באותה תקופה (1947) הייתה "אקסודוס". מאבקם של מעפיליה כנגד גירושם חזרה לאירופה לאחר תפיסת האנייה התפרסם בעולם כולו. התגובות המזועזעות בעולם העלו על סדר היום את בעיית הפליטים היהודיים, והיו מהגורמים שדרבנו את מסירת את בעיית ארץ ישראל לידי האו"ם והקמת מדינת ישראל.

מקור הערך: אנציקלופדיה ויקיפדיה

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
אצ"ל: פילוג באצ"ל