חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

ארץ ישראל וגבולותיה

הארץ, בגבולות שנאמרו בתורה, שניתנה לישראל.

תוכן הערך
א. הארץ וגבולותיה
השם
ארץ האבות
הכיבוש
החילוק
חלקי השבטים
גבולות הארץ
עולי מצרים ועולי בבל
שלש ארצות
הרחבת הגבולות
ב. קדושתה ומצותיה
קדושתה
קדושה ראשונה
קדושה שניה
מצוות התלויות בארץ
ג. ישיבתה, ישובה ושאר דיניה
ישיבתה
יישובה
בשאר דינים
בטומאה וטהרה
בתפלות וברכות
טבעה ושבחה
הערות

א. הארץ וגבולותיה
השם

ארץ ישראל שממערב לירדן1 נקראה בתורה בשם ארץ כנען, בין בהבטחת הארץ [עמוד קצט טור 2] להאבות: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם2, ובין בגבולות שנאמרו למשה לפני כניסת ישראל לארץ: כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה3, ובין במצוות ודינים, כמו בערי-מקלט*: כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים וגו'4, וכיוצא. נקראה כך על שם ששבעה העמים שישבו שם בכלל כנעני הם5, שהיו כולם מבניו6, אלא שאחת מהמשפחות נתייחד לה השם כנעני בלבד, ובין שבע האומות שישבו בארץ, אחת מהן נקראת כנעני7. שבע האומות הן: החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי8. זכה כנען שנקראת הארץ על שמו, לפי שכששמע שישראל נכנסים לארץ עמד ופנה מפניהם, אמר לו הקב"ה אתה פנית מפני בני, אני אקרא את הארץ על שמך9.
ויש אומרים שארץ כנען נקראה על שם שהייתה ארץ של פרקמטיא וסחורה, מלשון10: אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ11.

ארץ ישראל נקראה בתורה אף בשם הארץ סתם, כמו שנאמר בערלה*: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם12, ואמרו: אל הארץ המיוחדת13, ובעומר*: כי תבאו אל הארץ וגו'14, ואמרו: אל הארץ המיוחדת15, וכן בשמיטה16 ועוד.

בנביאים מצינו מלבד השם כנען, אף "ארץ ישראל" בתורת השם המיוחד להארץ17. במשנה ובתלמוד ובמדרשות משתמשים כמעט תמיד או בשם ארץ ישראל או בשם הארץ סתם, ובניגוד לה קוראים כל הארצות שמחוץ לארץ ישראל בשם חוץ לארץ18, או ארץ-העמים*.

ארץ האבות
כשחלק נח את הארץ לבניו נפלה ארץ ישראל בחלקו של שם, שנאמר: ומלכי צדק מלך שלם19, והכנעני כבשה מזרעו של שם, והקב"ה הבטיח לאברהם שיחזירה לבניו, שהם [עמוד ר טור 1] מזרעו של שם, שנאמר20: וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת21, ומה טיבם של בני חם בתוכה, אלא כדי שיהיו שומרי המקום עד שיבואו ישראל22.

ארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, שנאמר: ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'23, ירושה היא לכם מאבותיכם24, ונאמר: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'25, לזרעך אתן אין כתוב, אלא לזרעך נתתי, כבר נתתי26 והרי היא שלהם27, שאמירתו של הקב"ה היא מעשה28. ויש שלמדו מהפסוק: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה29, שירושה היא לנו מאברהם30, ולא עוד אלא שיש סוברים שההילוך הזה של אברהם היה מעשה קניין של חזקה*, ובקניין זה קנה את הארץ31, ואף על פי שהלכה שהילוך אינו קניין של חזקה32, מכל מקום אמר ה' לאברהם קום התהלך בארץ כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו33, שיהיו כיורשים ולא כגזלנים, ולא יהיה רשות ופתחון פה לבעל דין לקטרג34. וכן נאמר35: אחד היה אברהם ויירש את הארץ וגו' לנו נתנה הארץ למורשה, וכן36: ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם, וכן37: וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב38.

משניתנה הארץ לאברהם פקעה זכותן של אומות העולם, ומאותו הזמן הארץ היא כבר של אברהם וזרעו אחריו, שהרי באותו מעמד של ברית בין הבתרים שנאמר לאברהם: לזרעך נתתי את הארץ הזאת, נאמר לו: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'39 ודור רביעי ישובו הנה40, הרי שבעודם בעינוי ובעבדות הייתה ארץ מצרים לא שלהם וארץ האמורי שלהם41. ואפילו האילנות המחוברים לקרקע זכו בהם אברהם וזרעו, ולכן לא יכלו הנכרים שעבדו להאילנות לעשותם עבודה [עמוד ר טור 2] זרה שיאסרו בהנאה42, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו43, ואף על פי שיש להנכרים זכות במה שזרעו ונטעו הם, מכל מקום מה שגדל מאליו או האילנות שהיו נטועים מדורות הראשונים קודם שנתנה הארץ לאברהם, אין לנכרים בהם קניין44.

הקניין שהיה לישראל בארץ ישראל מצד ירושת האבות, עשה את הארץ למוחזקת להם עוד קודם שנכנסו לארץ, ולכן נטלו בנות צלפחד חלק בכורה של אביהן, אף על פי שהוא מת במדבר קודם שנכנסו לארץ, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק45, לפי שארץ ישראל מוחזקת היא46.

אף לעניין המצוות הנוהגות בארץ ישראל, שאינן תלויות בכיבוש וחילוק47, נעשתה הארץ לארץ ישראל מחמת ירושת האבות עוד קודם שנכנסו בה ישראל, ולכן קמחים וסלתות שמצאו ישראל בעת שנכנסו לארץ, חייבים בחלה*, ונקראים "לחם הארץ"48. וכן לעניין ערלה*: עת שבאו אבותינו לארץ וכו' נטעו בין ישראל בין עכו"ם אף על פי שלא כבשו חייב49, ואף על פי שיש סוברים שאין ערלה נוהגת בשל עכו"ם, מכל מקום כיון שארץ ישראל מוחזקת היא מאבותינו הרי הקרקע היא של ישראל והפירות לחוד הם של העכו"ם הנוטע, ולכן חייבים בערלה50. וכן לעניין חדש*: מיד כשנכנסו ישראל לארץ ומצאו בה תבואה של נכרים, נהג בה איסור חדש51, וכתבו אחרונים שאפילו לסוברים שאין חדש נוהג בשל נכרים בחוץ לארץ52, מכל מקום כיון שארץ ישראל ירושה היא מאבותינו התבואה היא של ישראל53.

יש מהאחרונים שכתב, שדווקא לאחר שכבשו ישראל את הארץ זכו בה למפרע מזמן האבות, ואותה שאמרו: "ירושה היא מאבותינו" וכן "מוחזקת היא", היינו שלאחר הכיבוש נעשתה למפרע ירושה ומוחזקת54.

משעת נתינת הארץ לאבות יש בה קדושה [עמוד רא טור 1] עצמית, שאינה תלויה באותה הקדושה שבאה על ידי הכיבוש הגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ55, ולכן מצינו כמה דברים התלויים בקדושת הארץ וחשיבותה שנהגו עוד מימי האבות56.

אף על פי שנאמר לאברהם סתם "לזרעך נתתי" וגו', וכן ליצחק נאמר: כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל57, מכל מקום אין ישמעאל ועשו בכלל, שנאמר: כי ביצחק יקרא לך זרע58, פרט לישמעאל, ונאמר: ביצחק, ולא כל יצחק, פרט לעשו שאינו נקרא זרע יצחק59, שהרי יצחק אמר ליעקב60: ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך61, וזה מורה שאותו חלק שנתרבה מ"ביצחק" הוא יעקב והחלק שנתמעט ממנו הוא עשו, ולא להפך62. ואף בברית בין הבתרים עצמה כבר נתמעטו ישמעאל ועשו מכלל "לזרעך נתתי", שהרי נאמר שם: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם63, וזה לא היה אלא בזרע יעקב בלבד64.

הכיבוש
ארץ ישראל בגבולות שנאמרו בתורה נצטוינו להוריש את העמים היושבים שם ולשבת בה, שנאמר: והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה65, וכן נאמר: עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך66, וכן: וירשתם אותה וישבתם בה67, וירשת אותם וישבת בארצם68, וכשלא רצו לעלות נאמר: ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' וגו' ולא שמעתם בקלו69, הרי שזוהי מצווה70, וכן אמרו: מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה71, ואין זה בכלל המצווה שנצטוינו לאבד שבעה העמים מהכתוב: החרם תחרים אתם72, שאותה מצווה היא להרגם כשילחמו עמנו, אבל אם רצו להשלים נשלים73, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן העמים, וכן אם ברחו האומות ההן מפגינו והלכו להן, כמו שאמרו: הגרגשי פנה והלך לו74, נצטוינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה ישראל, וכן [עמוד רא טור 2] אחרי שנלחמנו עם שבעה העממים והכרתנו אותם אם רצו ישראל לעזבה ולכבוש להם ארץ אחרת ולהתישב בה אינם רשאים, שהמצווה היא בכיבוש ארץ ישראל וישיבתה75.
ונחלקו ראשונים
: יש שמונים מצווה זו במניין המצוות76, וסוברים שמצווה זו היא אף לדורות, אפילו בזמן הגלות, שחייב כל אחד לדור בארץ ישראל ולשבת בה77, ויש שאינם מונים המצווה בכלל מניין המצוות78, ויש שכתבו לדעתם שהמצווה של כיבוש לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מהארץ, ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה נחשבת במניין המצוות79, (וראה השמטה בסוף הכרך).

קודמת למצות כיבוש ארץ ישראל ומאוחרת לה היא מצות ביעור עבודה זרה, שתחילתה של מצות הביעור היא לפני הכיבוש וסופה לאחר הכיבוש, וכך אמרו: גידועי עבודה זרה (ואשירהם תגדעון80) קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה81.

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שנכבשו82, ודווקא כשהוזכרה א"י בנוגע לחיוב המצות-התלויות- בארץ*, אבל בנוגע לקדושת א"י ולשאר המצוות שאינן תלויות בכיבוש, אף לפני הכיבוש וכן אף לאחר שבטל הכיבוש נקראת א"י83.

בגדר הכיבוש נחלקו תנאים:
ר' מאיר סובר כיבוש יחיד שמו כיבוש, ור' יוסי סובר כיבוש יחיד אין שמו כיבוש84.
כיבוש יחיד הוא כשיחיד מישראל או משפחה או שבט הלכו וכבשו לעצמם מקום85, או שלא היו שם אורים ותומים וששים רבוא86, וכיבוש רבים הוא כשכבש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל87. הלכה כר' יוסי88. ואף על פי שמחלוקת התנאים היא על ארצות שמחוץ לגבול ארץ ישראל89, מכל מקום אף בארץ שניתנה לאברהם, כל שכבשה יחיד אינה נקראת ארץ ישראל לעניין שינהגו בה כל המצוות90, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי [עמוד רב טור 1] שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו91.

ויש חולקים
וסוברים שבארץ ישראל אין כיבוש יחיד כלל, ואין כיבוש יחיד אלא כשכבש, אפילו מלך ישראל, בחוץ לארץ, לפני שכבש את כל ארץ ישראל92.

הכיבוש מתקיים גם על ידי זה שישראל שלטו באומות היושבות בארץ ישראל ומעלות מס לישראל93. ויש שכתבו שלפי הירושלמי רבי חולק בדבר וסובר שמעלי מסים אינם כמו שנתכבשו94.

בזמן שישראל עליה כאילו היא נכבשה, אין ישראל עליה כאילו אינה נכבשת95.

כיבוש ארץ ישראל דוחה את השבת, שנאמר: וזכרתי את בריתי וגו' והארץ אזכר96, הוקשה הארץ לברית מילה, מה מילה דוחה שבת, אף כיבוש הארץ דוחה שבת97. ואף על פי שבמלחמת הרשות אין מתחילים במלחמה לכתחילה בשבת98, אבל במלחמת חובה מלחמת שבעה עממים99 - מתחילים אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, שנאמר100: כה תעשה ששת ימים וגו' וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים101, והכניסה לעיר היא התחלת המלחמה102.

כיבוש הארץ בימי יהושע נמשך שבע שנים, שהרי כלב היה בן ארבעים שנה כשנשלחו המרגלים103, ולפי זה היה בן שבעים ושמנה כשעברו ישראל את הירדן, ומצינו שבשעת חילוק הארץ היה בן שמנים וחמש שנה104, נמצא ששבע שנים עסקו בכיבוש105.

החילוק
ארץ ישראל נתחלקה לשבטים ולבתי אבות ולגברים, עד שהיה כל אחד מכיר בה את חלקו106, והוא הישיבה האמורה בתורה, לעניין חיוב המצוות התלויות בארץ אחר ירושה וישיבה, שהירושה היא הכיבוש והישיבה היא החילוק107.

חלוקת הארץ נמשכה שבע שנים, אם מפני שמסתבר שכשם שהכיבוש היה שבע שנים108, כך היה גם החילוק109, ואם מפני שכך יוצא החשבון [עמוד רב טור 2] לפי מניין היובלות מאחר החילוק ועד חרבן הבית110.

נחלקו תנאים אם ארץ ישראל נתחלקה ליוצאי מצרים או לבאי הארץ: ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה, שנאמר: לשמות מטות אבתם ינחלו111, ואבותם אלו יוצאי מצרים, שכן נאמר להם: ונתתי אתה לכם מורשה112, ואף על פי שהם מתו במדבר, מכל מקום נתחלקה כפי חשבון של יוצאי מצרים, כאילו ירשוה הם עצמם, ומי שיש לו עכשיו עשרה בנים נוטל חלק אחר כאותו שיש לו בן אחד113. ר' יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה, שנאמר: לאלה תחלק הארץ בנחלה114, אלא שמספר החלקים בלבד היה לפי חשבון באי הארץ, אבל אחר כך מחזירים את החלקים לאבותיהם, שהיו מיוצאי מצרים, שהרי נאמר גם "לשמות מטות אבתם", וחוזרים וחולקים בשוה: משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם חיים יורשים מתים וכאן מתים יורשים חיים115.

ונחלקו ראשונים
לאיזה אבות מחזירים:
יש אומרים לאבי אבותיהם, כגון אדם שיצא ממצרים ולו שני בנים, ולאותם שני בנים יש לזה בן אחד בבאי הארץ ולזה שלושה בנים, האחד נטל חלק אחד והשלושה נטלו שלושה, חזרה נחלתם אצל אבי אביהם, והוריש לשני בניו בשוה, אבל אם אבי אביהם לא היה מיוצאי מצרים אין נפקא מינה בהחזרה, שאף אם יחזירו לאבותיהם, הרי שוב כל אב יוריש את חלקו לבניו116,

ויש אומרים שלאבותיהם הוחזרו החלקים, אפילו שאבי אביהם לא יצא ממצרים והאבות בלבדם יצאו, ואף על פי שכל אב שוב צריך להוריש את חלקו רק לבניו, מכל מקום כאן גזרת הכתוב היא, ששני אבותיהם שהם אחים יחלקו בשוה117,

ויש אומרים שלאבות כל ישראל מחזירים וכולם חולקים בשוה, וההבדל לדעה זו בין מי שסובר ליוצאי מצרים נתחלקה לבין מי שסובר לבאי הארץ הוא בנוגע לפחותים מבני עשרים בשעת ביאה לארץ ולנשים, שלא נטלו חלק בארץ118, שאם [עמוד רג טור 1] ליוצאי מצרים נתחלקה נטלו עכשיו בתורת ירושה ואם לבאי הארץ נתחלקה לא נטלו119,

ויש אומרים שמחזירים לאבות שבאותו שבט ולא לכל ישראל120. ר' שמעון בן אלעזר אומר שנתחלקה גם ליוצאי מצרים וגם לבאי הארץ, שאם היה מיוצאי מצרים נוטל חלק אחד, היה מבאי הארץ נוטל חלק אחד, היה מכאן ומכאן נוטל שני חלקים121, כגון שהאב היה בן עשרים במניין של יציאת מצרים והבנים היו בני עשרים במניין של ערבות מואב, נוטלים חלק אחד לכולם בשביל האב, וכל אחד מהם נוטל חלק כבאי הארץ122, או שהאב היה יותר מבן ששים במניין של יוצאי מצרים ולא מת במדבר והיה הוא עצמו גם מבאי הארץ123.

ארץ ישראל נתחלקה לא לפי גולגלות האנשים של יוצאי מצרים או של באי הארץ - כפי הדעות שהוזכרו למעלה אלא לפי השבטים, שנאמר124: בין רב למעט125.

ונחלקו ראשונים
:
יש אומרים שכל שבט לקח חלק שוה, בין שאנשיו מרובים ובין שאנשיו מועטים126, והכתוב: לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו127, לא על השבטים נאמר, אלא על המשפחות שבתוך השבט עצמו128.

ויש אומרים שלשבט שהיה מרובה באוכלוסים נתנו חלק רב ולזה שאנשיו מועטים נתנו חלק קטן, שנאמר: לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו129, וכן אמרו: איש לפי פקדיו יתן נחלתו130, מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא131, ואותה שאמרו שנתחלקה לא לפי הגולגלות אלא לפי השבטים, היינו שחלקו לי"ב חלקים בלתי שווים, לפי ריבוי ומיעוט השבטים בעת יציאת מצרים או בשעת ביאת הארץ לפי הדעות שלמעלה ולא חלקו חלקים שווים לפי מספר כל ישראל132, או שלא נתכוונו אלא לומר שחלוקת היחידים בתוך השבט עצמו לא הייתה על פי אורים ותומים133.

ארץ ישראל נתחלחה בגורל, שנאמר134: אך [עמוד רג טור 2] בגורל יחלק את הארץ, ובאורים ותומים, שנאמר135: על פי הגורל136, "על פי" היינו באורים ותומים137, מלבד יהושע וכלב שנטלו חלקם שלא בגורל, אלא על פי ה'138. כיצד? אלעזר מלובש באורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומים מונחים לפניו והיה מכווין ברוח הקודש, ואומר: זבולון עולה, תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו, וכן חוזר ומכווין ברוח הקודש לכל שבט ושבט139. ואפילו לסוברים שחלקו לי"ב חלקים בלתי שווים, לפי מספר בני השבטים, מכל מקום סמכו על הגורל ולא חששו שמא יפול חלק הקטן לשבט המרובה באוכלוסים, שהרי היה גם על פי רוח הקודש של אורים ותומים140. אף החלוקה של המשפחות והיחידים של כל שבט ושבט הייתה על פי הגורל, שנא': והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם141, אלא שלא הייתה באורים ותומים142. ויש שנראה מדבריהם שאף חלוקת היחידים הייתה באורים ותומים143. החלוקה הייתה על ידי יהושע ובית דינו144, ובפני הנשיאים של כל שבט ושבט, שנאמר: ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ145, שהם היו כשלוחים של בני שבטם וכאפוטרופסים בשביל הקטנים לברור להם חלקם146.

החלוקה הייתה בשומא, שהעריכו שיווי קרקע כחושה לעומת קרקע יפה, ואם בית סאה ביהודה שוה כחמש סאים בגליל, מי שנפל גורלו בגליל נוטל חמש סאים כנגד סאה שחברו נוטל ביהודה147. ונחלקו תנאים איך שמו השיווי של קרקע הקרובה לירושלים לעומת זו שרחוקה מירושלים, שהרחוקה שוה פחות מפני שני דברים: שרחוקה מבית המקדש ושקרובה לארץ העמים ויש לדאוג מהם. ר' אליעזר סובר שהעלו בכספים, שמי שעלה גורלו קרוב לירושלים העלה מעות למי שעלה גורלו רחוק מירושלים148, שנאמר: בין רב למעט149, שצריך [עמוד רד טור 1] לדקדק איזה חלק שוה יותר ואיזה פחות ולהשוותם, ומסברא אנו אומרים שהשוואה זו היא בכספים150. ר' יהושע סובר בקרקע העלוה, שהקרוב נטל פחות קרקע ממה שנטל הרחוק151.

לא נתחלקה הארץ לטפלים, היינו פחותים מבני עשרים, שנאמר: לאלה תחלק הארץ152, כאלה שהם בני עשרים, לסובר שליוצאי מצרים נתחלקה153, או לאלה המנוים למעלה בפרשה, להסובר שלבאי הארץ נתחלקה, ואף על פי שבאו לכלל עשרים טרם שנתחלקה, לא נטלו אלא אותם שהיו בני עשרים כשנמנו בערבות מואב154. ואמרו: לאלה, לכשרים וקדושים155, פרט לרשעים, שהם המרגלים והמתלוננים ועדת קרח155א, שלהסובר ליוצאי מצרים נתחלקה לא נטלו בניהם חלק בארץ, אם לא שהיה אבי אביהם או אבי אמותיהם מיוצאי מצרים156, ולסובר לבאי הארץ נתחלקה נטלו הבנים בזכות עצמם אם היו בני עשרים בביאתם לארץ157. חלק המרגלים נטלו יהושע וכלב, שנאמר: ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם158, שחיו בחלקם159.

בחלק המתלוננים נחלקו תנאים אם יהושע וכלב נטלו חלקיהם או שלא היה להם חלק כלל ונתרבה חלק כל השבטים160.

כהנים ולוים מוזהרים שלא יטלו חלק בארץ, שנאמר: לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל161, ונחלה זו נחלת הארץ162, ונאמר: ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל163, בשעת חילוק הארץ164, ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה165, אלה הלוים166. ואפילו בעלי מומים לא נטלו חלק, שנאמר: כל שבט לוי167, לרבות בעלי מומים168. האיסור נמנה במניין הלאוין169. לוי או כהן שנטל חלק בארץ מעבירים אותה ממנו170, אבל אינו לוקה, ככל לאו שבממון שניתן לתשלומין171.

נשים, טומטום ואנדרוגינוס לא נטלו חלק בארץ, [עמוד רד טור 2] שנאמר: איש לפי פקדיו172, יצאו נשים טומטום ואנדרוגינוס, שאינם בכלל איש173. גרים ועבדים לא נטלו חלק, שנאמר: לשמות מטות אבתם ינחלו174, יצאו גרים ועבדים175, שאין להם אבהות176.

חלקי השבטים
בימי יהושע נתחלקה הארץ לשבטים177, לתשעה שבטים ומחצה178, שכן בני נד ובני ראובן וחצי שבט מנשה סילקו את עצמם מלחלוק בארץ כנען משעה ששאלו את ארץ גלעד179.

הגבול שבין כל שבט ושבט אינו משמש הפסק ביניהם לעניין דינים, שנאמר: זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב180, כל ארץ ישראל גבול אחד הוא181, אבל נוגע להלכה לדין של הסבת נחלה משבט לשבט, שנהג באותו הדור של באי הארץ182.

חלקי השבטים בארץ הם לפי הגבולות של כל שבט ושבט המפורטים בספר יהושע183. ולא נמנו שם אלא עיירות העומדות על הגבולות184, שבין כל שבט ושבט185. בירושלמי נחלקו אמוראים: ר' שמעון בן לקיש אמר שלא נמנו אלא העיירות המוקפות חומה ור' יוסי ב"ר חנינא אמר שלא נמנו אלא הסמוכות לספר186. ואין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק, שנאמר187: פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים188. "נגב" כאן פירושו ארץ שדות ובקעות, ונקראת "נגב" על שם שכל שעה היא נגובה שאין שם צל אילנות והשמש יורדת ומנגבתה189.

בירושלים נחלקו תנאים אם נתחלקה לשבטים, או שלא נתחלקה190.

לא נתחלק לשבטים אלא הקרקע והמחובר לקרקע, אבל התלושים שבהרים ושבמדברות בחזקת כל השבטים עומדים191, שכל מי שירצה יטול כמטלטלים ושאר השלל והמלקוח192.

התחום שבין שבט לשבט תיחם יהושע בחצב193, [עמוד רה טור 1] שיורד למטה אינו יונק לא מכאן ולא מכאן194.

עיר אחת שהייתה מקצתה בתחום של שבט אחד ומקצתה בתחום של שבט אחר, נחלקו אמוראים:
ר' יוחנן אמר חולקים העיר לשני השבטים,
וריש לקיש אמר אין חולקים עיר אחת לשני שבטים195, אלא נותנים כולה לאותו השבט שרוב העיר הוא בתחומו196.

משמעות הפסוק נוטה לדעת ר' יוחנן, שנאמר: ערים תשע מאת שני השבטים האלה197, שמיהודה ושמעון נטלו תשע ערים ונתנו ללוים, ואם נטלו ארבע משבט אחד וחמש מהשני היה הפסוק מפרש מאיזה מהם ארבע ומאיזה חמש, ומשלא פירש מוכח שנטלו משניהם בשוה, שהייתה עיר אחת משותפת ליהודה ושמעון, ונטלו מכל אחד מהם ארבע ערים שלמות ואותה העיר המשותפת198.

גבולות הארץ
הארץ שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים, שטחה מבואר בתורה: מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני, ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים, ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי199. עשר אומות יש כאן ולא נתן להם לישראל אלא שבע מהן, שנאמר: שבעה גוים רבים ועצומים ממך200, והן מה שהראהו הקב"ה למשה בהר נבו בשעת מיתתו201, והשלש: קיני, קנזי וקדמוני, לא נתן להם עכשיו, שנאמר למשה בשעת מיתתו: זאת הארץ אשר נשבעתי וגו'202, זאת, למעט שלש אלה203, והן עתידות להיות ירושה לעתיד204, וכן אמרו: כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך205, ומה דבר לך את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני206, וכן: ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך207, זה קיני קנזי וקדמוני208, וכן: והיטבך והרבך מאבתיך209, אבותיך ירשו ארץ [עמוד רה טור 2] שבעה עממים ואתם עתידים לירש ארץ של עשרה עממים210. וירושה זו תהיה בימי המלך המשיח211, כשתגיע זכותם של ישראל לשמור את כל המצוות ולאהבה את ה' אהבה שלימה קיימת לעולם212, שנאמר (אחרי "ואם ירחיב" וגו'): כי תשמר את כל המצווה הזאת וגו' לאהבה את ה' אלהיך וגו' כל הימים213.

קיני קנזי וקדמוני, מכיון שלא ניתנו לנו עכשיו, אינן בכלל ארץ ישראל לעניין חיוב מעשר214. ויש מהאחרונים שנסתפק מה דינן של קיני קנזי וקדמוני עכשיו, אם הן בכלל ארץ ישראל לעניין הדינים שאינם תלויים בכיבוש, כמו שהייתה כל הארץ בזמן האבות215, או שמכיוון שהקב"ה הבטיח לתתן לנו רק לעתיד לבוא, וכשהראהו הקב"ה למשה את ארץ ישראל הראה לו רק ארץ שבעה עממים, הרי הוציא אותן עד אז מכלל ארץ ישראל לגמרי216.

נחלקו תנאים בארצות אלו של קיני קנזי וקדמוני איזו הן: ר' יהודה אומר ערבייא שלמייא נבטיא217, ר' שמעון אומר אסיא ואספמיא ודמשק218, ר' אליעזר בן יעקב אומר אסיא קרתיגני ותורקי219, רבי אומר אדום ומואב וראשית בני עמון220.
יש מהראשונים
שהביא סמך לדעה שאדום עמון ומואב הם שעתידים להיות ירושה לעתיד מהכתוב221: אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם222.

עבר הירדן, אף על פי שהיא בכלל ארץ ישראל223 -
יש אומרים, שמכל מקום איננה בכלל ירושת האבות מברית בין הבתרים224, וכן אמרו: אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו225, פרט לעבר הירדן שנטלו מעצמם226, ואף על פי שבחצי שבט מנשה כתוב: ההוא יקרא ארץ רפאים227, אין זו אותה רפאים שנתנה לאברהם228, והוא ארץ החוי שמשבעה עממים שלא נמנה בשם זה בברית בין [עמוד רו טור 1] הבתרים229.

ויש אומרים שעבר הירדן אף היא בכלל ירושת האבות, שהרי ארץ סיחון ועוג קראה הכתוב ארץ האמורי וארץ רפאים והן מהארצות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, פרט לארץ עמון ומואב שאף על פי שהובטחו לאברהם, ניתנו לבני לוט לירושה, אלא שלעניין הישיבה והדירה אין מעלת עבר הירדן שוה לעיקר ארץ ישראל, ועל זה הוא שאמרו שנטלו מעצמם230.

הגבולות שנצטוו עליהם למשה מפי הגבורה לפני כניסתם לארץ מפורשים בתורה231.

הגבול הדרומי מתחיל בקצה ים המלח קדמה232 מן הלשון הפונה נגבה233, היינו בקצהו המזרחי דרומי של הים, והוא במקצוע מזרחית דרומית של ארץ ישראל, ומשם הגבול הולך למעלה עקרבים, ולא היה המיצר שוה אלא הולך ויוצא לחוץ ועוקם ומתרחב לצד דרום של ארץ ישראל234 ונמשך באלכסון למערב עד דרומה של מעלה עקרבים, באופן שמעלה עקרבים היה לפנים מן הגבול, ומשם עבר לצין עד דרומה של קדש ברנע, וקדש ברנע לפנים מן הגבול, ומשם הקו מתרחב שוב לצד דרום ונמשך עוד באלכסון למערב עד חצר אדר, ומשם לעצמון, ומשם מתקצר המיצר והולך עד נחל מצרים, היורד לים הגדול, והוא מקצוע מערבית דרומית של ארץ ישראל, שמשם ואילך אין גבול דרום מאריך יותר לצד מערב235.

יש אומרים
שנחל מצרים הוא הנילוס236, והוא הנקרא גם שיחור אשר על פני מצרים237, ולדעה זו נכנסה בכלל הארץ אף ארץ מצרים שעד הנילוס238.

ויש חולקים
ואומרים שמסורת בידינו שנחל מצרים הוא "ואדי אל [עמוד רו טור 2] עריש"239. ביהושע הוזכרו עוד בגבול דרום: חצרון בין קדש ברנע לאדר, וקרקע בין אדר לעצמון240. הגבול הדרומי של ארץ ישראל הוא עד המעלה השלשים לצפון העולם241.

הגבול המערבי הוא הים, הנקרא בתורה: הים הגדול242, או: הים האחרון243.
ונחלקו תנאים על הנסין - האיים244 שבים:
חכמים סוברים שרואים כאילו חוט מתוח עליהם ממקצוע מערבית צפונית, היינו מטורי אמנון245, עד מקצוע מערבית דרומית, היינו נחל מצרים, וכל מה שהוא מן החוט ולפנים הוא ארץ ישראל, שהים נכנס לשם לתוך תחום ארץ ישראל, וכל מה שהוא מן החוט ולחוץ הוא חוץ לארץ246, שנאמר: והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים247, שהמלה "וגבול" מיותרת ובאה ללמדנו שלא נאמר ששפת הים הוא הגבול אפילו במקום שהוא מתפשט ונכנס בין שני מקצועות התחומים, אלא לפעמים הים הגדול עצמו הוא בגבול248,

ור' יהודה סובר
שכל האיים שכנגד ארץ ישראל, אפילו עד האוקיינוס במערב עד סוף העולם, הם בכלל ארץ ישראל, שמהמלה "וגבול" למדנו שהים הגדול עצמו הוא בתוך הגבול, ורואים כאילו חוט מתוח לצד מערב מקפלוריא שעל ראש הר ההר בצפון249 עד ים אוקיינוס, ומנחל מצרים בדרום עד ים אוקיינוס, והאיים שבין החוטים הללו הוא ארץ ישראל, ושמן החוטים ולחוץ לצפון ולדרום הוא חוץ לארץ250.

והסתפקו ראשונים
אם לר' יהודה אף היבשות שבין שני החוטים הללו למערבה של ארץ ישראל כארץ ישראל הן, או האיים שבתוך הים בלבד251. הלכה כחכמים252.

[עמוד רז טור 1] הגבול הצפוני הוא מהר ההר, שבמקצוע מערבית צפונית, עד חצר עינן, שבמקצוע מזרחית צפונית. הר ההר נקרא טורי אמנון253, או אמנה254, או אמנוס255, או סמנוס256, או טוורוס אומנוס257.
יש שכתבו שהוא הר אמנה הנזכר בשיר השירים258: תשורי מראש אמנה259. הר ההר זה אינו אותו הר ההר שמת עליו אהרן הכהן260.

על מקומו של הר ההר נחלקו ראשונים.
יש סוברים שהוא סמוך לאנטוכיא, שנאמר: מהר ההר תתאו לבא חמת261, ופירשו שחמת זו אנטוכיא262, עיר בקצה צפון מערב סוריא263. ולדעה זו יש שכתבו שהוא ההר הנקרא בערבית "ג'בל אל אקרע", והוא צפונה מלודקיא כחצי יום264, ונכללו לפי זה בתחום ארץ ישראל גם חלבה וטריפולי, שהם מדרום לאותו הר265.

ויש סוברים שהר ההר אינו רחוק כל כך לצפון, והוא מדרום לטריפולי, וטריפולי היא מחוץ לגבול הצפון של א"י266. ולדעה זו יש שכתבו שהוא הר הנקרא בערבית "ראס אל שאקא"267 או באינאס268.
ויש שכתבו שהוא הר טריפול שקוראים פטרון269. הלבנון לדברי הכל הוא מדרום להר ההר ונכלל בתחום ארץ ישראל, ולכן נפרט ביהושע270 בין החבלים שנשארו לרשת271. הר ההר ראשו משפע ונכנס לתוך הים272.

יש אומרים
ששיפועו של ההר הוא לצפון ולדרום, וגובה החוד של ההר הוא הגבול, שמה ששופע והולך לצד פנים, היינו לדרום, הוא ארץ ישראל, והשופע והולך לצד חוץ, היינו לצפון, הוא חוץ לארץ, והעיר קפלוריא יושבת בחודו בראש גבהו של ההר273, [עמוד רז טור 2] ויש אומרים שההר משפע והולך למזרח ולמערב, וחודו של ההר מסמן את הגבול המערבי של ארץ ישראל274, וקפלוריא היא מאחורי ההר לצד מערב275.

מהר ההר נמשך הגבול הצפוני לצד מזרח ופוגע בלבוא חמת276, ומשם הוא מתפשט ומרחיב באלכסון לצד מזרח של העולם עד צדד, ומשם הוא שוב מתפשט ונמשך באלכסון לצד מזרח עד זפרון וכלה בחצר עינן שהיא במקצוע מזרחית צפונית277 של ארץ ישראל, ומקצוע דרומית מזרחית של דמשק278.

יש מהראשונים שכתבו שארץ ישראל מגיעה בצפון עד שלשים וחמש מעלות רוחב279.

המרחק מהגבול הצפוני עד קדש נפתלי הוא כמקדש עד שכם וכמשכם עד חברון וכמחברון עד הגבול הדרומי של א"י280.

הגבול המזרחי מתחיל מחצר עינן, שבמקצוע מזרחית צפונית, ונמשך לשפם - היא אפמיאה281-ומשם לרבלה שממזרחה של עין, באופן שעין היא לפנים מהגבול, ומשם נמשך הלאה מצפון לדרום עד מזרחו של ים כנרת, באופן שים כנרת הוא בתוך הגבול, ומשם יורד אל הירדן ונמשך וכלה בים המלח, שהוא במקצוע מזרחית דרומית של ארץ ישראל282. הירדן אם שינה מסלולו והרחיב גבול ארץ ישראל וקיצר מהצד השני או להפך, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן, שהגבול של ארץ ישראל הוא תמיד הירדן ומשתנה עם שינוי מהלך הירדן283.

הירדן עצמו נחלקו בו תנאים
: כי אתם עברים את [עמוד רח טור 1] הירדן ארצה כנען284, ארצה ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען, דברי ר' יהודה בן בתירה, ר' שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר: מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה285, מה יריחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען286.

בירושלמי שלש דעות בדבר:
יש סוברים שהירדן מארץ ישראל, שנאמר: והערבה והירדן וגבל287, משמע שהירדן נחשב בתוך הגבול;
ויש סוברים שהירדן מחוץ לארץ, שנאמר: והירדן יגבול אתו לפאת קדמה288, משמע שהירדן עצמו אינו בתוך הגבול;
ויש סוברים שהירדן הוא גבול בפני עצמו289.

יש מפרשים "גבול בפני עצמו", שהצד שכנגד ארץ ישראל הוא בכלל א"י, והצד שכנגד חוץ לארץ הוא כחוץ לארץ290,
ויש מפרשים שאינו לא בכלל ארץ ישראל ולא בכלל חוץ לארץ291,
ויש מפרשים שגבול בפני עצמו נאמר לא לעניין ארץ ישראל וחוץ לארץ אלא לעניין שמפסיק במעשר-בהמה*292. אין מחלוקת זו בירדן אם הוא א"י או חוץ לארץ נוגעת למחלוקת בעבר הירדן, שאף על פי שעבר הירדן בכלל א"י מכל מקום אין קדושתה כא"י העיקרית293 ונחלקו אם הירדן גופו כא"י העיקרית או כעבר הירדן294,
ויש אומרים שלדברי הכל הירדן בכלל ארץ ישראל, ולא נחלקו אלא בפירוש הפסוק כי אתם עוברים את הירדן שנאמר בערי מקלט295.

הנהרות שבארץ ישראל דינם כארץ ישראל296. יש מהאמוראים שסובר שדווקא קרקעיתם של הנהרות הוא כארץ ישראל, אבל לא הנהרות עצמם297.

נחלקו תנאים בתחומי ארץ ישראל שבכתובים, היינו העיירות המבוארות במקרא שהן מפסיקות [עמוד רח טור 2] בין ארץ ישראל לחוץ לארץ298: ר' יוסי אומר נידונים כחוץ לארץ ור' אלעזר בר' יוסי אומר נידונים כארץ ישראל299.

מלבד גבולות אלה של ארץ ישראל נאמרו בתורה גם גבולות אחרים: מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם300, וכן נאמר: פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי וגו' עד הנהר הגדל נהר פרת301, וכן ביהושע: מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם302, והוא הגבול שנאמר להאבות: לזרעך נתתי וגו' עד הנהר הגדול נהר פרת303. נהר פרת הוא בצפונית מזרחית של ארץ ישראל304.

ויש מהראשונים
שכתבו שעד אותו מקום הוא בכלל הארץ שנצטוו ישראל לכבשה305, ואין זה בכלל מה שנאמר: כל המקום אשר תדרך וגו'306, שהמדובר שם הוא על הרחבת הגבולות יותר מגבול ארץ ישראל307, אבל עד נהר פרת הוא בתוך גבולות א"י308, וכך אמרו: מן המדבר ואין המדבר גבולכם, מן הנהר ואין הנהר גבולכם309, וכן מצינו שקבעו זמן שאלת גשמים310 ט"ו יום אחר סוכות, כדי שהאחרון שבישראל יוכל להגיע עד נהר פרת311, שהוא סוף ארץ ישראל312. וכן: מעברין את השנה בשביל הגלויות שיצאו ממקומן לעשות הפסח ולא הניעו לארץ ישראל, אם על ידי תוספת חודש העיבור יגיעו לנהר פרת שהוא תחילת א"י313.

ויש סוברים שלהלן מגבולות התורה אינו בכלל ארץ ישראל, אלא בכלל הבטחת הקב"ה לישראל על הרחבת הגבולות314. אף לצד דרום הוזכר בתורה בתורת הבטחה לעתיד גבול רחב יותר, הוא ים [עמוד רט טור 1] סוף: ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים315, והוא קצה ארץ אדום316. והוא שכתוב: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך317, ואמרו: והיכן דבר ושתי את גבולך וגו'318. ובימי שלמה נכבשה הארץ עד שם, שנאמר: אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילות על שפת הים בארץ אדום319, ועליו נאמר: וירד מים עד ים320, היינו מים סוף עד ים פלשתים321.

הגבולות שנאמרו ביחזקאל321א, לדעת קצת הם מתאימים לגבולות שבתורה, בפרשת מסעי, ולדעת אחרים הם רחבים יותר בכל שלשת הצדדים: צפון מזרח ודרום, אבל לצד מערב לעולם הים הגדול הוא הגבול321ב.

עולי מצרים ועולי בבל
חלוקה אחרת יש בארץ ישראל, שעל פיה מתחלקת הארץ לשנים: כל שהחזיקו עולי מצרים בלבד, ולא החזיקו עולי בבל - חלק אחד, וכל שהחזיקו אף עולי בבל - חלק שני322.

הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים היא עד הנהר ועד אמנה323. ונחלקו בביאור גבולות אלה:
יש סוברים שהנהר ואמנה שניהם בצפון, אלא שהנהר הוא בצפון מזרח, ואמנה324 בצפון מערב325. לדעה זו אין "הנהר" נחל מצרים, שהיא בדרומית מערבית של ארץ ישראל326, אלא נהר אחר בצפון ארץ ישראל327, או שהוא נהר פרת, שהוא בצפונית מזרחית לארץ ישראל328.

ויש סוברים שאמנה בלבד הוא הגבול שבצפון, והנהר הוא הגבול שבדרום, והוא נחל מצרים בדרום מערב329, וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה, והם הגבולות של התורה בפרשת [עמוד רט טור 2] מסעי330, אלא ששטח זה שמאמנה עד נחל מצרים, שלא החזיקו בו עולי בבל, הוא רק באורך, לצד הים, אבל ברוחב הוא עד גבול ידוע שקידש עזרא והוא עד כזיב331,

ויש מפרשים בדעתם שהבדל יש בין השטח שעד אמנה לצפון לשטח שעד הנהר לדרום, שמכזיב ועד אמנה כל השטח כולו החזיקו בו עולי מצרים בלבד, ומכזיב ועד הנהר - נחל מצרים - יש באותו שטח מקומות ידועים בלבד שלא החזיקו בהם עולי בבל, ועל אותם המקומות אמרו שהם מארץ שהחזיקו עולי מצרים332. מהנהר ולחוץ ומאמנה ולחוץ333, הוא חוץ לארץ334. ומהתחלת הנהר, היינו מקצהו שלצד ארץ ישראל, וכן מהתחלת אמנה, הוא חוץ לארץ, באופן שהנהר עצמו ואמנה עצמו הם חוץ לארץ335.

יש מהראשונים שכתבו שהארץ שהחזיקו בה עולי מצרים ממזרח למערב הוא מרקם, שהוא במזרח ארץ ישראל, עד הים הגדול במערבו, ומדרום לצפון הוא מאשקלון, שהיא לדרומה של ארץ ישראל, עד עכו שהיא בצפון336, וכל הארץ שמעכו עד כזיב משמאלו, למערב הדרך337. ועכו ואשקלון עצמן חוץ לארץ338,
ויש אומרים שאשקלון היא מארץ ישראל, בגבולות עולי מצרים339.

יש מהאחרונים שכתב שכל מה שכבשו תוך גבולות התורה במשך ימי הבית הראשון יש לו דין ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים340.

ארץ ישראל של עולי בבל נמשכת בצפון עד כזיב341, וכזיב עצמה כלחוץ342. כזיב היא על שפת הים, בצפון מערב ארץ ישראל, רחוקה מעכו לצד צפון כמהלך יום343, והיא אכזיב שבמקרא344. ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו סובר שארץ ישראל [עמוד רי טור 1] של עולי בבל היא עד לבלבו345. הלכה כדעה ראשונה346. אף מדרום לכזיב אינו ודאי ארץ ישראל של עולי בבל בכל מקום, אלא שכל שלא ידוע שלא קדשוה עולי בבל היא בחזקת ארץ ישראל, אבל יש שם מקומות שהם של עולי מצרים בלבד347.

עיקרה של ארץ ישראל של עולי בבל אינו נמשך לצד צפון אלא עד עכו, ורצועה יוצאת מעכו לצד צפון ומגיעה עד כזיב348, ואותה רצועה היא מארץ ישראל349. הדרך המהלכת מעכו לכזיב היא הגבול, וכל הארץ שלימין המהלך, שהוא ממזרח הדרך, היא בחזקת חוץ לארץ, עד שיודע לך מן הבקי שכאן הדרך מתעקמת ונכנסת לתוך ארץ ישראל, וכל הארץ שלשמאל המהלך, שהוא ממערב הדרך, היא בחזקת ארץ ישראל, עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוץ לארץ350. ויש גורסים להפך: מימין הדרך למזרחו הוא ארץ ישראל ולמערבו חוץ לארץ351. ויש שכתבו ששתי הדעות נכונות, שמצד אותה הרצועה היוצאת מעכו לכזיב היו שתי דרכים, והדעה הראשונה מדברת בהולך בדרך למזרח הרצועה והדעה השניה מדברת בהולך בדרך למערב הרצועה352.
ויש חולקים וסוברים שאותה רצועה אינה של ארץ ישראל וצדדיה חוץ לארץ, אלא להפך שארץ ישראל נמשכת כולה עד כזיב אלא שמכזיב יוצאת רצועה אחת של חוץ לארץ עד עכו וכל צדדיה הם ארץ ישראל353.

עכו עצמה יש בה ארץ ישראל ויש בה חוץ לארץ354.
יש מפרשים שחלק מעכו הוא בארץ ישראל וחלק בחוץ לארץ355, ואותה שמצינו שחכמים היו מנשקים את סלעי עכו משום חיבת ארץ ישראל356 ולא היו יוצאים מעכו משום שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ357, בחלק שבארץ [עמוד רי טור 2] ישראל הדברים אמורים, ומכל מקום לפי שהוא סמוך לגבול חוץ לארץ ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומהישיבות ובתי דינים, יש אף על חלק זה שבא"י דין חוץ לארץ לעניין גיטין לר' יהודה358, ולעניין מוכר עבדו מא"י לחוץ לארץ לדברי הכל359, וכלפי ארץ ישראל בלבד הוא כחוץ לארץ, לעניין מוכר עבדו, אבל כלפי חוץ לארץ הוא כארץ ישראל360.

ויש סוברים שעכו כולה חוץ לארץ361, אלא שמכיוון שכבשוה עולי מצרים הייתה חביבה עליהם ועומדת בקדושתה לעניין ישיבתה ודירתה362. חומת עכו שנמנית בין תחומי ארץ ישראל363, או שהייתה בחלק עכו של ארץ ישראל (לסוברים שהיו שני חלקים בעכו), או שהייתה מגדל סמוך לעכו ולא עכו עצמה364.

לפי ה"מורגל בפי העולם" הגבול הצפוני של א"י היא הנחל שקורין ואדי אל קאסימייה365.

גבול עולי בבל בדרום הוא אשקלון366, היינו דרומית מערבית367, ואשקלון עצמה חוץ לארץ368. ואף על פי שמצינו במקרא שאשקלון היא בגבול ארץ ישראל369, הרי זה בארץ ישראל של עולי מצרים בלבד, אבל עולי בבל לא כבשוה370. פרשת אשקלון שנמנית בתחומי ארץ ישראל371, אינה אשקלון עצמה372, אלא פרשת דרכים שלה373, ומתוך שאשקלון מובלעת תוך תחומה של ארץ ישראל, אינה מטמאה כארץ-העמים*374.
ויש סוברים שאשקלון זו אינה אשקלון שבמקרא375, וזו שבמקרא הייתה מארץ ישראל שכבשוה גם עולי בבל376.

גבול מערב של עולי בבל הוא הים377. גבול מזרח הוא רקם378, והיינו צפונית מזרחית379. ורקם עצמה חוץ לארץ380. [עמוד ריא טור 1]

ערי הגבול של עולי בבל נמסרו בשמות אלה: פרשת אשקלון, חומת מגדל, שרשן דקיסרי, שורא (חומה) דרור, שורא (חומה) דעכו, כבריתא, ריש מעון דגעתון, געתון, אגר זניתא, קצטרא דגליל, קביא רעיתא, תפלית, סניפתא, סחרתא דיתיר, מומתא דבור, ממציא דעכתא, מי שפר, עילי רבתא, מחרשת, מגדל חרוב, נקיפתא רעיון, תוקרת, כפרא דבר סנגרא, תרנגלא עילאה (שלמעלה מקיסרין), בית סוכת, סכל, רקם דחגרא, טרכונא של תחום בצרה, חשבון, יוקפא, נחלה דזרד, יגור סיכותא, נימרין, מלי חזרואי, רקם גיאה, גגות אשקלון381, ודרך הגדולה ההולכת למדבר382. מקומות אלו שנמנו, הם עצמם כבשו אותם עולי בבל, והם מארץ ישראל, אלא שיש אומרים שמהם שנחשבו כחוץ לארץ לעניין גיטין בלבד, מפני שהיו רחוקים מעיקר ישוב ארץ ישראל383.

אף בתוך הגבולות הללו ישנן ערים שלא כבשו עולי בבל ולא קידשו אותן, כגון: בית שאן384 וסביבתה385; קסרי וסביבתה386; סוסיתא וחברותיה387, אבל הערים בתחומה הן מארץ ישראל של עולי בבל388; כפר צמח ועוד389.

כל מה שכבשו מלכי חשמונאים אף הם בכלל גבולות עולי בבל יחשבו390, ויש מי שחולק וסובר שבכלל עולי בבל הם רק מה שכבשו בני דורו של עזרא בלבד391.

שלש ארצות
מלבד חלוקת הארץ ע"י הירדן המפסיק בין עבר הירדן מזרחה לעבר הירדן המערבי, נחלק גם עבר הירדן מערבה לשתי ארצות: יהודה וגליל, שביחד הן שלש ארצות: יהודה, עבר הירדן והגליל392.

החלוקה בין יהודה וגליל נאמרה לעניין זמן ביעור פירות שביעית393, לעניין נשואין, שאין הבעל [עמוד ריא טור 2] יכול לכוף את אשתו ללכת אחריו מארץ לארץ394, לעניין חזקת קרקעות395, ולעניין עבור השנה396.

חלוקה זו מצינו כבר בימי יהושע: יהודה יעמד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון397. מהערים שבין יהודה וגליל לא הוזכרו בהלכה אלא אנטיפרס (וי"ג: אנטיפטרס) וכפר עותנאי, אנטיפרס ביהודה, בקצה גבולה שבצפון, וכפר עותנאי בגליל, בקצה גבולו שבדרום398. בין אנטיפרס וכפר עותנאי ספק אם הוא יהודה או מגליל399. כפר עותנאי הוא פחות מט"ז מיל מצפורי400.

באותם הדינים שחלוקה זו משמשת הבדל בין שני החלקים האלה, יש וההבדל בא מחמת שינוי טבעי שביניהם: אין חיה שבארץ אחת מתרחקת למצוא מזונותה בארץ אחרת401, ולפיכך שנינו:
שלש ארצות לבעור, יהודה עבר הירדן והגליל, ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת, גליל העליון וגליל התחתון והעסק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון, ותחום טבריה הוא העמק. וביהודה ההר ושפלה והעמק. ושפלת לוד כשפלת הדרום, וההר שלה כהר המלך, מבית חורון ועד הים מדינה אחת402.
רחבו של גליל התחתון, מגבולו הדרומי, כלפי יהודה, שהוא כפר עותנאי, עד גבולו הצפוני, כלפי גליל העליון, שהוא כפר חנניה, הוא ל"ב מיל403.

ונחלקו המפרשים:
יש אומרים שעבר הירדן המוזכר כאן הוא עבר הירדן המזרחי, כסתם עבר הירדן שבכל מקום404, והמשנה לא פרטה שלש הארצות שבעבר הירדן, לפי שהם הוזכרו כבר במקרא405, ולא חשבה אלא החלקים שבשתי הארצות: יהודה וגליל, לפי שבחלוקת הארץ נתחלקה לשני חלקים: נגב וצפון, [עמוד ריב טור 1] יהודה ובנימין בנגב וכל שאר השבטים הם בכלל יוסף, מה שאין כן עבר הירדן שנתחלק להם קודם על ידי משה, וכל אחד מהם יש הר ועמק ושפלה: גליל העליון וגליל התחתון והעמק הן השלש שבגליל, ולסימן אמרו: מכפר חנניה ולמעלן כו' זהו הר, מכפר חנניה ולמטן כו' זהו שפלה, ותחום טבריה הוא העמק; ביהודה, ההר והשפלה והעמק, ההר שביהודה זה הר המלך ושפלתו שפלת דרום ועמק שלו מעין גרי עד יריחו406. ומכיון שבין יהודה ובין יוסף היה שבט בנימין, לכן פרטה המשנה גם השלש של בנימין, ונתנה סימן שהן כיהודה: שפלת לוד כשפלת הדרום וכו'407.

ויש אומרים שעבר הירדן המוזכר כאן הוא עבר הירדן המערבי, והוא מגוף ארץ ישראל, סמוך לירדן, ושלש ארצות שלו הן שפלת לוד וההר שלה ומבית חורון ועד הים408.

בשלש הארצות שבתוך כל אחת מהארצות עצמן, נחלקו ראשונים:
יש אומרים שבין שלש הארצות הקטנות אין שום הבדל בדין, אלא כל יהודה דין אחד לה לעניין הביעור, וכן כולן, לפי שחיה שביהודה אינה הולכת לגליל, אבל ביהודה עצמה וכן בגליל ועבר הירדן החיה הולכת מהר לשפלה ולעמק ולהפך409, ולא אמרו שיש תשע ארצות, אלא להודיענו שאף על פי שלפי חלוקת הגבולות הן תשע ארצות, לעניין דין הביעור אינן אלא שלש410;

ויש אומרים שאף כל אחת ואחת משלש הארצות הקטנות חלוקה מחברתה, לפי שאין חיה הולכת מהר לעמק ולשפלה או להפך, אלא שמיהודה לגליל אינה הולכת אפילו מהר להר ומעמק לעמק411.

החלוקה שבין יהודה ועבר הירדן והגליל יש שהיא באה מחמת מקרי הזמן, שאין שיירות מצויות בין זו דזו ושעת חירום ביניהן412, או מחמת רציפות הישוב שבארץ אחת413, ויש שמחלקים בין יהודה לגליל מחמת קרבת יהודה לירושלים, ששם השכינה [עמוד ריב טור 2] שורה414, או שמחמת הקירוב לירושלים או הריחוק ממנה יש הבדל בלשון בין אנשי יהודה לאנשי גליל415. ויש שההבדל ביניהן הוא מחמת רצועה של כותים* המפסקת בין יהודה לגליל, שהיא טמאה מחמת ארץ-העמים*416.

שלש הארצות נחשבות למדינה ("היפרכיה") אחת לעניין תענית, שכן גזרו תענית בארץ ישראל על זאבים שאכלו שני תינוקות בעבר הירדן417.

הרחבת הגבולות
המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה418, אם ללמד על תחומי ארץ ישראל בא הרי כבר נאמרו גבולותיהם, ומה תלמוד לומר אשר תדרך כף רגלכם, אמר להם כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלה הרי הוא שלכם419, ר' יהודה חולק וסובר שכל המקום אשר תדרך בו לכם יהיה הוא כלל, מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם420 הוא פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט421. הלכה כדעה ראשונה422. ולכן כל הארצות שכובשים ישראל, אפילו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, הרי הן כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר423.

במה דברים אמורים כשכבשו את הארצות האחרות אחרי שכבר כבשו את כל ארץ ישראל בגבולות התורה, שנאמר: וירשתם גוים גדולים ועצמים מכם424, ואחר כך כל המקום אשר תדרך, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חוץ לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוץ לארץ425. עברו וכבשו בחוץ לארץ קודם שכבשו כל ארץ ישראל, יצאו מכלל חוץ לארץ ולכלל ארץ ישראל לא הגיעו426.

ונחלקו תנאים אם כיבוש זה צריך שיהיה כיבוש רבים דווקא, או שאף כיבוש יחיד שמו כיבוש427. הלכה: כיבוש רבים דווקא428.

בגדרו של כיבוש רבים נחלקו ראשונים:
יש אומרים שכבשם מלך ישראל - או שופט429 - או נביא מדעת רוב ישראל430, [עמוד ריג טור 1] על פי בית דין של שבעים ואחד431, ובאורים ותומים, לצורך כל ישראל, כדרך שהיה בכיבוש יהושע שהיו כולם בששים רבוא וכבשום לצורך כולם, ולא מה שמלך כבש שלא על פי הדבור לצרכו432.

ויש אומרים שכיבוש רבים הוא אותו התנאי שאמרו שיכבשו מקודם את כל ארץ ישראל, שכל שאין להם רשות לכבוש נקרא כיבוש יחיד, אבל אין הדבר תלוי מי הם הכובשים יחיד או רבים433. יש מהאחרונים שמסבירים אף לסוברים שכיבוש רבים משמעותו רבים ממש, שמכל מקום הרי זה אותו התנאי עצמו של כיבוש כל ארץ ישראל מקודם, שמכיוון שכיבוש זה צריך שיהיה על פי בית דין הגדול, הרי כל שאין להם רשות לכבוש, נמצא שהסכמת הבי"ד כאילו איננה, שהרי עשו שלא כדין, וממילא הרי זה כיבוש יחיד434.

אף המדבריות והנהרות והים שבחוץ לארץ שנכבשו כתנאים האמורים הם בכלל ארץ ישראל, וכך אמרו: מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם435, מן המדבר ואין המדבר גבולכם, אם כבשתם אף המדבר גבולכם; מן הנהר ואין הנהר גבולכם, אם כבשתם אף הנהר גבולכם; ועד הים ואין הים גבולכם, אם כבשתם יהיה גבולכם436. ויש שכתבו שאם כבשו ביבשה, הים שכנגדו מאליו יהיה ארץ ישראל כמו היבשה437.

הארצות שנכבשו כדין הן בכלל ארץ ישראל האמורה בכל מקום438, וחייבות במצוות התלויות בארץ כארץ ישראל: נאמר כאן "יהיה" ("לכם יהיה") ונאמר להלן "יהיה" ("יהיה גבולכם"439), מה להלן מצוות נוהגות שם, אף כאן מצוות נוהגות שם440, ויש להן קדושת ארץ ישראל441. ויש מצדדים לומר שלעניין מצוות התלויות בארץ בלבד הוא שאמרו שארצות הנכבשות הן בכלל א"י אבל קדושת א"י אין להן442, ויש שכתבו שאין מביאים עומר* ושתי-הלחם* אלא מארץ ישראל האמורה בתורה ולא מהארצות שנכבשו, לפי ששאר [עמוד ריג טור 2] מצוות התלויות בארץ לא נחשבו בין המעלה שבקדושת א"י לגבי שאר ארצות, והבאת העומר ושתי הלחם נחשבת443, לפי ששאר מצוות יתכנו גם בחוץ לארץ אם יכבשו אותן, מה שאין כן עומר ושתי הלחם שלעולם אין מביאים אותם מחוץ לארץ אפילו אם המקום נכבש444.

נחלקו ראשונים אם בארצות שנכבשו נוהג הלאו של לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל445:
יש אומרים שאין לאו זה אמור אלא כארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ככל ישראל446, שנאמר: בארצם לא תנחל447, בארצם המיוחדת להם448, וכן בנבואה לעתיד נאמר: שער לוי אחד449, ועתידה ארץ ישראל להתחלק בין י"ג שבטים, היינו אף לשבט לוי450;

ויש אומרים שאף בארצות הנכבשות אין שבט לוי נוטל חלק, מכיון שנוהג בהן דין תרומה ומעשר, ואף במדין שאינה מארץ ישראל לא נטלו חלק אלא על פי מצות ה'451, ואף לעתיד לבא לא יטלו חלק בארץ, אלא יתנו להם ערים לשבת ממה שיפרישו תרומה לה'452, ואותה שכתוב: שער לוי אחד, לא על נחלה הדברים אמורים אלא על שערי ישראל לזכרון לשבטים453.

ב. קדושתה ומצותיה
קדושתה

שתי קדושות לארץ ישראל: קדושה עצמית מחמת השכינה השורה בה, וקדושה הבאה על ידי ישראל והגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ1.

קדושת השכינה היא זו שהארץ מיוחדת להקב"ה2, וקרא אותה בשם "ארצי", שנאמר3: ואת ארצי חלקו4, ונקראת5 בשם נחלת ה'6, ואמרו: חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב"ה, אתה מוצא [עמוד ריד טור 1] כשברא העולם חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל, מניין, שכן משה אמר בהנחל עליון גוים וגו'7, ובחר לחלקו ישראל וכו', אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי8, וכן אמרו: הקב"ה ברא ארצות וברר אחת מהן זו ארץ ישראל שנאמר9: ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה10, ואין השכינה שורה אלא בארץ ישראל11, ונאמר: אשר אני שכן בתוכה12, ולכן אין ארץ אחרת ראויה לבית המקדש ולשכון בה שכינה אלא ארץ ישראל13, ולא שרתה שכינה על יחזקאל בבבל אלא מפני שכבר שרתה עליו שכינה קודם לכן בארץ ישראל14, ומכל מקום לא נכתב ספרו בחוץ לארץ, אלא כנסת הגדולה כתבוהו כשבאו לארץ ישראל, שנבואה בחוץ לארץ לא ניתנה ליכתב15, ולכן אמרו שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר16: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים17, ואפילו לאחר מיתה חשובה הקבורה בארץ ישראל מפני קדושתה, שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח18, שכל ארץ ישראל ראויה למזבח19. וכל הקבור בה נתכפר לו כאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה20.

קדושה זו של הארץ היא משעת נתינתה אל האבות21, ולכן נשתוקקו האבות להיקבר בארץ ישראל22, ונאמר ליצחק: גור בארץ הזאת23, לפי שיצחק הייתה לו קדושת עולה* תמימה, וכשם שעולה היוצאת חוץ לקלעים נפסלת24, אף יצחק אם היה יוצא לחוץ לארץ היה נפסל25, ויעקב אמר: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים26, שכל זמן שהוא בארץ ישראל יש לו אלוה וכשאינו בארץ ישראל דומה כאילו אין לו אלוה27. ומחמת [עמוד ריד טור 2] החשיבות של ארץ ישראל קראו לנהר הגובל אותה בשם הנהר הגדול נהר פרת28, אף על פי שפרת קטן משלושה הנהרות האחרים שהוזכרו יחד עמו, לפי שארץ ישראל היא חשובה נזכר גם הוא בחשיבותו29, ולא נקרא כן על שם העתיד, אלא שאף בימי האבות כבר הייתה לו החשיבות30. ולכן לקח אברהם את הגר מקץ עשר שנים לשבתו בארץ כנען31, ולא בכל אותן השנים הרבות שהיה בפדן ארם, לפי שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המניין של עשר שנים שאמרו שאם נשא אשה ושהתה עמו זמן זה ולא ילדה ישא אחרת32, שמא משום עון ישיבת חוץ לארץ היו עקרים33, ואף על פי שבימי אברהם עדיין לא נתקדשה ארץ ישראל (היינו שלא נתקדשה על ידי הכיבוש), מכל מקום "חפצי הבורא היו בה, שהרי סולם שראשו מגיע השמימה היה קבוע בה"34.
יש אומרים שבזכות ארץ ישראל נעשה אברהם אבינו לגוי גדול35.

קדושה זו, כשם שהייתה קיימת לפני הכיבוש, כך אינה מתבטלת עם ביטול הכיבוש, בחרבן הבית וגלות ישראל, וכל מה שדנו חכמים בקדושה ראשונה אם קידשה לעתיד לבוא או לא קידשה36, כל זה אינו אלא בנוגע לחיוב המצוות התלויות בארץ בלבד, אבל קדושת הארץ כולה לגבולותיה שבתורה וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת השם לא נגרע ממנה דבר, לא בזמן גלות בבל ולא בזמן גלותנו היום37, וקדושת עולמים היא עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה38.

בקדושה שעל ידי ישראל נתקדשה הארץ שתי פעמים, בימי יהושע ובימי עזרא, ונקראת בשם קדושה ראשונה39 וקדושה שניה40.
יש מהראשונים
שמפרש שקדושה (או: ירושה) ראשונה היא זו של אברהם יצחק ויעקב, והשניה היא זו של יהושע41. [עמוד רטו טור 1]

קדושה ראשונה
קדושת יהושע - שהיא הקדושה הראשונה42. באה על ידי הכיבוש43, וביארו אחרונים שלא היה צורך בקידוש מיוחד בפירוש, אלא שעל ידי הכיבוש ממילא נתקדשה למצוות התלויות בארץ שחיובן בא על ידי קדושה זו44.
ויש מהראשונים
שנראה מדבריהם שעולי מצרים הוצרכו לקדש במיוחד את הארץ, ואותן הערים שכיבשו עולי מצרים ולא קידשו אותן לא נתקדשו45.
ויש מהראשונים
שנראה מדבריו שסובר שקדושת הארץ באה על ידי קדושת המקדש, שכן מיד אחרי הכיבוש והחילוק נבנה משכן שילה, והוא שפעל קדושת הארץ לחיוב מצוותיה, שנאמר: עשר תעשר46, ונאמר אחריו: במקום אשר יבחר47, שעד שנבחרה שילה לא נתחייבו בתרומות ומעשרות48.

קדושה זו של הארץ היא לחיוב מצוותיה, כמו שאמרו: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה, שמביאין ממנה העומר* והבכורים* ושתי-הלחם* מה שאין מביאים כן מכל הארצות49, ואף תרומות ומעשרות, שאין מביאים מהם למקדש כעומר ושתי הלחם, תלויות בקדושה זו, ולכן מי שסובר שאין קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר למד זה מהכתוב: כי לי הארץ50, לי קדושת הארץ51, וכן הסוברים שעמון ומואב פטורים משביעית אמרו הטעם שעמון ומואב כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא52, וכן אמרו לעניין מעשרות שהמקומות שלא כבשום עולי בבל פטורים לפי שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא53, הרי שאף שביעית ומעשרות תלוים בקדושה זו54. ומכל מקום יש שכתבו שעיקר הקדושה הוא רק לעניין עומר ושתי הלחם, שמביאים אותם למקדש, אבל תרומות ומעשרות הם רק חובת הארץ ולא קדושת הארץ, ולכן לא אמרו במשנה שארץ ישראל [עמוד רטו טור 2] מקודשת מכל הארצות שחייבת בתרומות ומעשרות מה שאין כן בכל הארצות55, ולא עוד אלא שיש שכתבו שאף עומר ושתי הלחם שמביאים מארץ ישראל אין זה מצד הקדושה בעצמה, ולכן לא מנו במשנה מה שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות בכלל עשר הקדושות שבארץ ישראל56, ואין לשון קדושה כאן אלא מלשון הכנה והזמנה, כמו: ויקדשו את קדש בגליל57, וכיוצא58.

נחלקו תנאים ואמוראים אם קדושה ראשונה - קדושת יהושע - קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, שאף בשעת חרבן הבית וגלות ישראל בימי נבוכדנצר לא בטלה הקדושה לעניין חיוב המצוות התלויות בארץ, או שקידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. רובם סוברים שקדושה זו בטלה עם החרבן והגלות, ולמדו מהכתוב: ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל וגו'59, אפשר בא דוד ולא עשה סוכות עד שבא עזרא, אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות - התחילו למנות שמיטים ונתחייבו במעשר60 - וקידשו ערי חומה61, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות62 וקידשו ערי חומה63, וזהו שאמר הכתוב: כי לא עשו וגו', שמה שעשו עכשיו, היינו קדושת הארץ, לא עשו מימות יהושע64, הרי שקדושת יהושע בטלה, ועוד שנאמר: והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה65, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו, הרי שקדושה ראשונה בטלה66, וכן אמרו: אשר ירשו אבתיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להם67, שבגלות נבוכדנצר בטלה קדושת הארץ ונצטרכו ליורשה ולקדשה בשניה68. לדעה זו מקומות שכבשו עולי [עמוד רטז טור 1] מצרים ולא כבשו עולי בבל פטורים ממעשרות ומשביעית מן התורה69, וכן שנינו: כל שהחזיקו עולי מצרים - ולא עולי בבל - נאכל אבל לא נעבד70, שלפי שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא אין על הפירות קדושת שביעית71, ורק בעבודה אסורות מדרבנן72.

בירושלמי יש סוברים מטעם זה שקדושה ראשונה בטלה שאפילו בימי עזרא לא נתחייבו מן התורה במעשרות אלא מאליהם קיבלו עליהם73. ולא עוד אלא שיש מהראשונים שאומרים שאף לסוברים שקדושת בית-המקדש* וירושלים* לא בטלה74, מכל מקום קדושת הארץ לחיוב המצוות התלויות בה בטלה75, לפי שקדושת המקדש וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, וחיוב הארץ במצוותיה הוא מפני הכיבוש וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש76.

ויש חולקים וסוברים שקדושה ראשונה של יהושע לא בטלה, ודורשים הכתוב "אשר ירשו אבתיך וירשתה": כיון שירשו אבותיך ירשת אתה באותה קדושה ואין צריך לחזור ולקדש77, ויש ראשונים שסוברים שמה שלמדנו מפסוק זה שירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם78, הוא שקדושת יהושע לא בטלה, שירושה שניה היא זו של יהושע ובפעם שלישית לא הוצרכו לחזור ולקדש79, וכן יש ראשונים שפירשו דעת האומר בירושלמי שהכתוב והיטבך והרבך מאבתיך80 מתפרש שחיובם של עולי בבל הוא יותר מאבותיכם: אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שכיבשו וחילקו, אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם, אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה, אבל [עמוד רטז טור 2] אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב81, שהרי זה מפני שקדושת יהושע לא בטלה ולכן נתחייבו מיד שנכנסו וראשון ראשון קנה מחמת הקדושה הראשונה82. לדעה זו מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל חייבים במעשרות מן התורה83. ולדעת הראשונים הסוברים שאין הבדל בין קדושת המקדש וירושלים לקדושת הארץ84, כל אותם הסוברים שקדושת מקדש וירושלים לא בטלה85, אף קדושה ראשונה של הארץ לא בטלה.

הלכה שקדושה ראשונה בטלה86. דעה יחידית אף קדושה ראשונה של הארץ לא בטלה87.

קדושה שניה
משעלו עולי בבל בימי עזרא נתקדשה הארץ בקדושה שניה. קדושה זו באה על ידי החזקה שהחזיקו בה ולא בכיבוש88, וכיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה89. ויש מפרשים שקידשוה עולי הגולה בפה בפירוש90, והקידוש היה במאמר (ר"ל: בפה) ובחזקה91, ויש שכתבו שקידשו בשתי תודות ובשיר, כדרך שמקדשים כשמוסיפים על העזרות92.

קדושה זו של עזרא לחיוב המצוות התלויות בארץ נחלקו בה אם היא מן התורה או מדרבנן.
יש סוברים שהיא מן התורה, ודרשו: אשר ירשו אבתיך וירשתה, הקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה93, או מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו94, וכן הלימוד שירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם, שקדושת עזרא לא בטלה95, הרי הוא מוכיח שקדושת עזרא מן התורה, וכן ההיקש של ביאתם [עמוד ריז טור 1] בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מהכתוב כי לא עשו מימי ישוע וגו', שלמדו משם שקדושה ראשונה בטלה והוצרכו לקדשה שנית בימי עזרא96, הרי זה מלמד שקדושת עזרא היא קדושה מן התורה כקדושת יהושע, וכן לסוברים שתרומה נוהגת בזמן הזה מן התורה97, קדושת עזרא הייתה מן התורה, שהרי קדושת יהושע בטלה98, ולא עוד אלא שיש מהראשונים שמפרשים אפילו דעת הסוברים בירושלמי שמאליהם קיבלו עליהם בימי עזרא את המעשרות99, שמאליהם קיבלו לקדש את הארץ למעשרות, שיכולים היו לבלי לקדש, אבל מאחר שקידשו היא מקודשת מן התורה100.

ויש סוברים שלא נתקדשה בימי עזרא לחיוב תרומות ומעשרות אלא מדבריהם, ומאליהם קיבלו עליהם את המעשרות, שנאמר: ובכל זאת אנו כרתים אמנה וכתבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו וגו' ואת ראשית עריסתנו ותרומתינו ופרי כל עץ וגו' ומעשר אדמתנו ללוים וגו'101, הרי שהייתה זו קבלת עצמם102, וכן אמרו שבין הדברים שגזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה עמהם היה אף חיוב המעשרות בבית ימני, שמעצמם קיבלו עליהם והסכימו להם מלמעלה, שנאמר103: הביאו את כל המעשר וגו'104. הטעם שלא נתחייבו בימי עזרא מן התורה בתרומות ומעשרות הוא לפי שלא עלו אז כל ישראל, ואין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בזמן שכל ישראל שם, שנאמר: כי תבואו105, בביאת כולכם, וכמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שניה שהייתה ביאת מקצתם106. ואף על פי שבחלה הוא שנאמר: בבאכם107, ודרשו: בביאת כולכם אמרתי108, אנו למדים תרומה מחלה, שאף חלה תרומה היא109, או לפי שבשביעית נאמר: כי תבאו110, ופירושו: בביאת כולכם, כמו שאמרו [עמוד ריז טור 2] בחלה, ותרומות ומעשרות תלויים בשנות השמיטה111, וממילא אף הם אין חיובם מן התורה אלא בביאת כולכם112. וחסרון הוא זה בקדושת הארץ מה שלא באו כולם, שלעניין תרומות ומעשרות וכן לעניין שמיטה לא נתקדשה הארץ מן התורה113, אבל לעניין הדינים שאינם תלויים בביאת כולכם, כגון בכורים* ואיסור כלאים* וכיוצא אף לדעה זו נתקדש מן התורה114.

ויש חולקים
וסוברים שלעניין חלה בלבד נאמר הדין של ביאת כולכם, אבל לא לעניין תרומות ומעשרות ושביעית115.

להלכה נחלקו ראשונים
:
יש פוסקים שבימי בית שני נהגו תרומות ומעשרות ושביעית מדבריהם116,
ויש אומרים שמן התורה נתחייבו117.

אף בקדושת עזרא נחלקו אם קידשה לעתיד לבוא, לאחר גלות טיטוס, או שנתבטלה הקדושה עם הגלות.
יש אומרים שקידשה לעתיד לבוא, שנאמר: אשר ירשו אבתיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם118, שבימי יהושע ועזרא הוצרכו לירש הארץ ולקדשה, אבל לעתיד לבוא לא יצטרכו שוב לקדשה, שכבר היא קדושה ועומדת, שבגלות טיטוס לא נתבטלה קדושתה119.

יש מהראשונים
שנתן טעם לדבר, למה קדושה ראשונה בטלה וקדושה שניה לא בטלה, שקדושה ראשונה באה מחמת כיבוש, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית, וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום אף על פי שנלקחה הארץ ממנו120, וגדול כח החזקה מכח הכיבוש, לפי שכיבוש נכרים של נבוכדנצר בא ומבטל כיבוש ישראל, מה שאין כן חזקה שהחזיקו מיד כורש מלך פרס, שנתן להם רשות להחזיק, וחזקה שהיא [עמוד ריח טור 1] מדעת הנותן לא יוכל כיבוש לבטל אותה121, או שקדושת עזרא הייתה על ידי קידוש בפה, וזה אינו מתבטל, מה שאין כן קדושת יהושע שהייתה על ידי הכיבוש בלבד122.
ויש סוברים שאף קדושת עזרא בטלה בגלות טיטוס123, וכן כל הסוברים שתרומה בזמן הזה מדרבנן124, מפרשים כמה ראשונים בטעמם שהוא לפי שסוברים קדושה שניה בטלה125, ואף הסוברים בירושלמי שמאליהם קיבלו את המעשרות126, יש מפרשים שאחר שקיבלו עדיהם לקדש נתחייבו מן התורה, אלא שכיון שהדבר היה תלוי ברצונם לקדש, לא קידשו אלא עד החרבן, ואחר כך נתבטלה הקדושה127.

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שקדושה שניה לא בטלה128, ויש פוסקים שבטלה129.

מצוות התלויות בארץ
מצווה שהיא חובת קרקע נקראת מצווה התלויה בארץ130, היינו שהחובה מוטלת על הקרקע או גידוליה131, אבל אין הפירוש שהמצווה תלויה בביאת ישראל לארץ, היינו שנאמר בה "כי תבואו אל הארץ" או "כי יביאך" וכיוצא, שהרי מצווה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ואילו מצוות שנאמר בהן ביאה לארץ, יש מהן שהן חובת-הגוף*, כתפילין* ופטר-חמור* שנוהגות אף בחוץ לארץ132. וכיון שאין הדבר תלוי בביאה, לכן מצווה שהיא חובת קרקע, אפילו שלא נאמר בה ביאה, ככלאים*, היא מצווה התלויה בארץ133;

ויש אומרים שמצווה התלויה בארץ היא זו שהיא חובת קרקע וגם נאמר בה ביאה לארץ134, וכלאי הכרם כיון שנאמר בהם: כרמך135, שפירושו: המיוחד לך, וכן כלאי זרעים שנאמר בהם: שדך136, הרי זה כאילו נאמר בהם ביאה137. [עמוד ריח טור 2] כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ישראל138, שנאמר: אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ139, יכול כל המצוות כולן לא יהו נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה140, אי כל הימים יכול יהו נוהגות בין בארץ ובין בחוץ לארץ, תלמוד לומר: בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד ממה שאמור בעניין: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'141, מה עבודה זרה מיוחדת שהיא חובת הגוף - שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליה, אלא על גופו של אדם142 - ונוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ143. ויש שלמדו שמצוות התלויות בארץ בלבד הן בכלל הכתוב אלה החקים וגו' מהפסוק: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם144, הרי שאף אחר שגלו מהארץ חייבים במצוות, והמצוות האמורות שם הן תפילין ותלמוד תורה, שאינן תלויות בארץ, ומכאן לכל מצוות שאינן תלויות בארץ שנוהגות בארץ ובחוץ לארץ145.

תרומות ומעשרות הן מצוות התלויות בארץ146, שגוף הפירות חייבים בתרומה, שהרי הם טבל* ואסורים באכילה147. בכורים, אף על פי שנקראים תרומה148, מכל מקום יש מהראשונים הסוברים שאינה מצווה התלויה בארץ, שאין החיוב תלוי בהפירות אלא בהאדם, שאין הפירות נאסרים באכילה אפילו שלא הפרישו מהם הבכורים, ולכן היא חובת הגוף149, ומכל מקום אין הבכורים נוהגים אלא בארץ, שלמדנו מפסוק מיוחד: אשר תביא [עמוד ריט טור 1] מארצך150, למעט חוץ לארץ151.

ויש סוברים שבכורים הם מצווה התלויה בארץ152, ולא הוצרכנו ללימוד מיוחד שאינם נוהגים בחוץ לארץ אלא משום שהוקשו לבשר-בחלב*, שהוזכרו בפסוק אחד153, והיינו חושבים שנוהגים בחוץ לארץ כבשר בחלב154, או משום שנאמר: בכורי כל אשר בארצם155, והיינו חושבים שבא לרבות גם חוץ לארץ156. והבדל יש בין בכורים לתרומות ומעשרות, שבכורים אינם נוהגים בכל ארץ ישראל אלא בארץ זבת חלב ודבש של ארץ ישראל, שנאמר בבכורים: ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש157, ולכן בעבר הירדן, אף על פי שלכל הדינים היא כארץ ישראל, אין מביאים ממנו בכורים, שאינו ארץ זבת חלב ודבש158.

ויש מהראשונים
שכתב שאף בתוך ארץ ישראל שמעבר הירדן מערבה אין מביאים בכורים אלא מארץ של חמשה עממים: הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי, שארץ זו הוזכרה בתורה כזבת חלב ודבש159, אבל מהפרזי והגרגשי אין מביאים160.

חלה* היא מצווה התלויה בארץ161, שזוהי חובת גוף הפירות, היינו העיסה162. ויש מהאחרונים שכתב שחלה היא מצווה שאינה תלויה בארץ, מפני שאין החיוב בא אלא בשעת הגלגול של העיסה, ולכן הרי זו חובת הגוף163, ומכל מקום אין חלה נוהגת אלא בארץ, לפי שנאמר: באכלכם מלחם הארץ164, הרי מיעטה התורה בפירוש חוץ לארץ165.

תרומות ומעשרות ובכורים לא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה, היינו אחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק166. תרומות ומעשרות, שנאמר: דגנך167, וכן: תבואת זרעך168, המיוחדים לך, שיכיר כל אחד את שלו169, או לפי שסדר המעשרות תלוי במניין שנות השמיטה170, ושמיטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו171, או לפי שנאמר: עשר תעשר וגו'172, [עמוד ריט טור 2] ונאמר אחריו: במקום אשר יבחר לשכן שמו שם173, שעד שנבחרה שילה לא נתחייבו, וכל ימי כיבוש וחילוק היה האהל מועד בגלגל174. בבכורים נאמר בפירוש: והיה כי תבוא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה175, שלא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה176. בחלה נתחייבו מיד שנכנסו לארץ, אף קודם כיבוש וחילוק, שנאמר: בבאכם אל הארץ177, שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכל ביאות שבתורה אומר: "והיה כי תבואו", "והיה כי יביאך", וכאן הוא אומר: "בבואכם", ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה178. ומכל מקום לא נתחייבו עד שנכנסו כולם, וכך אמרו: אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלושה מרגלים, תלמוד לומר: בבואכם, בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם179.

חיוב תרומות ומעשרות אחר החרבן מן התורה תלוי במחלוקת של קדושה ראשונה ושניה אם קידשו לעתיד לבוא180. מדרבנן חייבים בתרומות ומעשרות, אף אם לא קידשו לעתיד לבוא181, אלא שמאילנות וירקות יש מתירים שלא להפריש כלל במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, שמעשרות אילנות וירקות אפילו בארץ אינם מן התורה182, ולפיכך התיר רבי את בית שאן183 וקסרין ובית גוברין וכפר צמח184.

ויש אומרים שלא התיר אלא דמאי*, ולא טבל ודאי185.

ויש אומרים שהתיר אותם המקומות לגמרי, אפילו מטבל ודאי ואפילו בתבואה שבארץ חיובה מן התורה186, אלא שלא בכל מקום שלא כבשו עולי בבל כך הדין, רק באותם המקומות שהתיר בלבד, לפי שהיו רחוקים מעיקר הישוב של הכיבוש187. ויש שפירשו שבית שאן ושאר המקומות שהתירו אינם אפילו בכלל הכיבוש של עולי מצרים, שנאמרו: ולא הוריש מנשה את בית שאן188, ואף על פי [עמוד רכ טור 1] שהעלו מסים לישראל, מעלי מסים לדעת רבי אינם כמו שנכבשו189. אבל בחלה יש מחלוקת אחרת: רבנן דבי רב סוברים, שאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, כשם שבשעת כיבוש וחילוק הייתה חלה נוהגת ותרומה לא נהגה190, ואחרונים הסבירו שהרי זה מוכיח שחיוב חלה אינו תלוי בקדושת הארץ שבאה על ידי כיבוש וחילוק, ולכן אפילו שקדושה זו בטלה עם הגלות, מכל מקום נוהגת חלה191, ו"ביאת כולכם" אינו אלא תנאי להתחלת זמן החיוב192, ורב הונא בריה דרב יהושע סובר להפך, שאפילו אם תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, שבשעת עליית עזרא לא עלו כולם ואין כאן ביאת כולכם193. הלכה שחלה בזמן הזה דרבנן משום החסרון של ביאת כולכם194. על ההבדלים שיש בארץ ישראל עצמה בין המקומות שכבשו עולי מצרים ועולי בבל ובין המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל195, מטעם שהחלה נטמאה בטומאת ארץ העמים - ע"ע חלה.

לקט* שכחה* ופאה* הן מצוות התלויות בארץ196, ואף על פי שאין התבואה נעשית טבל להיאסר באכילה קודם הפרשתם197, מכל מקום החוב מוטל בגוף הפירות, שאף טרם שהפריש את הפאה כבר יש בתבואה חלק הפאה אלא שאינה מבוררת היכן היא198.

ויש אומרים שמתנות עניים אינן מצוות התלויות בארץ, אלא חובת האדם להפרישן199. ומכל מקום לדברי הכל אין לקט שכחה ופאה נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל200, שנאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם201, כי תקצר קצירך בשדך202, הרי שאין החיוב אלא בארץ ישראל203. אף בארץ ישראל לא נהגו לקט שכחה [עמוד רכ טור 2] ופאה אלא אחרי כיבוש וחילוק204. בזמן הזה אין לקט שכחה ופאה נוהגים אלא מדרבנן, כמו תרומות ומעשרות, כיון שאין ביאת כולכם205, ולפי זה לסוברים שאף תרומה נוהגת בזמן זה מן התורה206, אף לקט שכחה ופאה כך207.

שביעית* היא מצווה התלויה בארץ208, שהחיוב מוטל על הקרקע שתשבות209 ועל גידוליה, היינו הפירות210. ואינה נוהגת אלא בארץ לאחר כיבוש וחילוק, וכך אמרו: כי תבאו אל הארץ וגו'211, מניין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות אבל לא לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמיטה, תלמוד לומר: שדך212, שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו; כרמך213, שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו214, נמצא שהשמיטה הראשונה הייתה בשנת עשרים ואחת משנכנסו ישראל לארץ215. הבדל יש בנוגע לפרטי הדינים של שביעית בין ארצות שכבשו עולי מצרים ועולי בבל לאלה שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל216, שקדושה ראשונה כיון שלא קדשה לעתיד לבוא, ואין שמיטה נוהגת בהן מן התורה, הקילו בהן בכמה דברים217.
בתורת מצווה התלויה בארץ, חיוב שמיטה מן התורה בזמן הזה תלוי במחלוקת אם קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא.
אלא שיש אומרים שאלה הפוטרים תרומה מן התורה בזמן הזה218, מפני החסרון של ביאת כולכם, אף על פי שסוברים שקדושה שניה לא בטלה, אף בשביעית כך, אם משום שכיון שבביאת עזרא לא נתקדשה הארץ לחיובי מצוות הארץ ממילא לא נתקדשה אף לעניין שמיטה219, ואם משום שאף בשביעית כתוב: כי תבאו אל הארץ220.

ויש אומרים שכיון שבשמיטה [עמוד רכא טור 1] לא כתוב "בבואכם" להורות על ביאת כולכם, הרי שמיטה נוהגת בזמן הזה מן התורה, לסוברים שקדושה שניה לא בטלה221. לעומת זה יש הרבה ראשונים שסוברים ששמיטה בזמן הזה אינה נוהגת מן התורה, לא בתורת מצווה התלויה בארץ, אלא מפני שהוקשה שמיטה ליובל, ויובל אינו נוהג בזמן הזה222.

ערלה היא מצווה התלויה בארץ223, שכן האיסור של ערלה הוא על הפירות, שהם אסורים באכילה ובהנאה224, אלא שערלה יוצאת מן הכלל של כל המצוות התלויות בארץ שאינן נוהגות אלא בארץ225, שהלכה למשה מסיני נוהגת אף בחוץ לארץ226. אבל האיסור של ערלה שבארץ ישראל הוא מן התורה, שנאמר227: וכי תבאו אל הארץ וגו'228. וביארו אחרונים שמחלוקת הראשונים היא:

יש סוברים
שאין ההלכה למשה מסיני באה לפרש דין ערלה האמור בתורה שהמכוון הוא אף לחוץ לארץ, אלא שערלה של תורה הוא בא"י בלבד ובחוץ לארץ הוא דין מיוחד מהלכה למשה מסיני229,

ויש סוברים שהלכה למשה מסיני מפרשת לנו שערלה של תורה נוהגת אף בחוץ לארץ, ומה שנאמר בערלה "כי תבאו" אין פירושו אלא שמזמן ביאה אל הארץ ואילך תנהג ערלה230. קודם שנכנסו ישראל לארץ לא נהגה ערלה, אבל משבאו מיד נהגה, אף קודם כיבוש וחילוק231. וכך אמרו: וכי תבאו, יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר: אל הארץ, הארץ המיוחדת; כי תבאו ונטעתם, פרט לשנטען עכו"ם עד שלא באו לארץ וכו', מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב232.

ערלה בזמן הזה יש אומרים שאף בא"י אינה אלא בתורת הלכה למשה מסיני [עמוד רכא טור 2] כמו בחוץ לארץ ולא מן התורה, אם מפני שקדושת עזרא לא קדשה לעתיד לבוא, לסוברים כן233, ואם מפני שאף בערלה שכתוב בה "כי תבואו" צריכים לביאת כולכם234, ולפי זה לסוברים שתרומה בזמן הזה מן התורה235, אף ערלה כך.

ויש אומרים שאפילו אם תרומה בזמן הזה מדרבנן, משום החסרון של ביאת כולכם, מכל מקום ערלה נוהגת מן התורה, שלחיוב ערלה אין צורך בביאת כולכם, שתרומה הוקשה לחלה236, מה שאין כן ערלה237,
ולא עוד אלא שיש אומרים שאפילו לסוברים שקדושת עזרא בטלה, מכל מקום ערלה בזמן הזה מן התורה, שכיון שאין ערלה תלויה בכיבוש וחילוק, לא בטלה קדושת הארץ לעניין ערלה אף לאחר החורבן, שהגלות אינה מבטלת אלא הקדושה שבאה על ידי כיבוש בלבד238.

ברבעי* נחלקו ראשונים:
יש אומרים שאינו נוהג אלא בארץ239, אם משום שרבעי הוקש לכמה דינים בגזרה שוה למעשר-שני*240, ולכן כשם שמעשר שני אינו אלא בארץ אף רבעי כך241, ואם משום ש"כי תבאו אל הארץ" הכתוב בערלה מוסב אף על רבעי האמור באותו עניין, אלא שבערלה יש הלכה למשה מסיני מיוחדת שנוהגת אף בחוץ לארץ וברבעי אין הלכה זו242.

ויש אומרים שרבעי נוהג אף בחוץ לארץ243, שהלימוד ממעשר שני בנוגע לזמן ומקום חיובו אמרו בירושלמי לבית שמאי, אבל לבית הלל גז"ש זו על עיקר הקדושה נאמרה ולא לזמן ומקום חיובו244, והלכה למשה מסיני בערלה אינו דין מיוחד אלא באה לפרש שערלה האמורה בתורה נוהגת אף בחוץ לארץ245, ולכן אף רבעי נוהג בחוץ לארץ מן התורה246. רבעי לא נהג בא"י אלא לאחר כיבוש וחילוק247, שלמדנו ממעשר שני שלא נהג קודם [עמוד רכב טור 1] כיבוש וחילוק248.

ונחלקו תנאים
אם תכף אחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק כבר חל רבעי, כשעברו עליו קודם לכן שלש שנות ערלה, או שבשנות ט"ו ט"ז וי"ז הוצרכו למנות ג' שנים ערלה ובשנת הי"ח היה רבעי249. ולסוברים שלבית הלל לא נאמר הלימוד של רבעי ממעשר שני בנוגע לזמן ומקום החיוב250, נהג רבעי אף קודם כיבוש וחילוק251. בזמן הזה בארץ ישראל, לסוברים שרבעי הוקש למעשר שני אף לזמן ומקום, אינו אלא מדרבנן, אפילו ערלה הוא מן התורה, ולסוברים שלא הוקש, הרי דין רבעי בזמן הזה כדין ערלה252.

כלאי הכרם וכן כלאי זרעים מצוות התלויות בארץ הן253, ואינן נוהגות מן התורה אלא בארץ, שנאמר: שדך לא תזרע כלאים254, שדך, למעט זרעים שבחוץ לארץ255, ואף על פי שכל מצווה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, מכל מקום הוצרכנו לפסוק מיוחד לכך, בשביל כלאי הזרעים שבכרם256, שהם אסורים בהנאה257, ולולא הפסוק היינו למדים בקל וחומר מחדש258, שינהגו אף בחוץ לארץ259, או שאף לכלאי זרעים בלבד הוצרכנו ללימוד מיוחד, שלא נאמר שמכיוון שהקשו להרבעת בהמה260, שינהגו אף בחוץ לארץ ככלאי בהמה261. ר' שמעון בן יוחאי סובר שכלאי הכרם נוהגים מן התורה אף בחוץ לארץ, בקל וחומר מחדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ונוהג בחוץ לארץ, כל שכן כלאי הכרם262, ואין הלכה כמותו263. בזמן הכיבוש והחילוק, כתב אחד האחרונים שתלוי במחלוקת: להלכה שאינם נוהגים בחוץ לארץ מהמיעוט של "שדך", אינם נוהגים בכיבוש וחילוק, ש"שדך" פירושו שיהא כל אחד מכיר את שלו, כדרך שאנו אומרים בתרומות ומעשרות מהמיעוט של "דגנך" [עמוד רכב טור 2] ו"זרעך"264, ולר' שמעון שאינו דורש שדך למעט חוץ לארץ, נהגו גם בכיבוש וחילוק265. בארץ ישראל בזמן הזה, לסוברים שקדושת עזרא לא בטלה, הכלאים נוהגים מן התורה, שהרי בכלאים לא נאמר ביאת כולכם כמו בתרומה, ולסוברים שקדושת עזרא בטלה, אינם אלא מדרבנן266, ואף לסוברים שערלה בזמן הזה מן התורה, מפני שגם בזמן של כיבוש וחילוק נהגה, הרי כלאים לא נהגו בכיבוש וחילוק, אלא שלר' שמעון בן יוחאי שכלאי הכרם נוהגים אף בחוץ לארץ מן התורה, הרי בא"י בזמן הזה לא גרוע מחוץ לארץ267.

חדש* הוא מצווה התלויה בארץ268.
ונחלקו תנאים ואמוראים:
יש סוברים שאינו נוהג אלא בארץ269, ואף על פי שנאמר בחדש: בכל משבתיכם270, אין הכוונה לכל מקום שאתם יושבים, אלא שינהג לאחר ירושה וישיבה, שאף בארץ ישראל לא נהג איסור חדש בזמן הכיבוש והחילוק271, או שבא ללמד על חדש מארץ ישראל שבא לחוץ לארץ שאסור272,

ויש סוברים שהחדש אסור מן התורה בכל מקום273, ש"מושב" פירושו בכל מקום שאתם יושבים274.

להלכה נחלקו הפוסקים.
יש שפסקו שאסור מן התורה בכל מקום275;

ויש שפסקו שאינו נוהג אלא בא"י276. לסוברים שאינו נוהג מן התורה בחוץ לארץ, בזמן הזה אף בארץ ישראל אינו נוהג לדעת האומרים שקדושת עזרא בטלה, ואינו דומה לערלה277, שכן חדש לדעה זו, הרי לא נהג גם בזמן של כיבוש וחילוק, ומכיון שצריך קידוש, הרי הקידוש בטל, אבל להאומרים שקדושת עזרא לא בטלה, חדש נוהג בזמן הזה בא"י מן התורה, וכל שכן לסוברים שחדש נוהג אף בחוץ לארץ מן התורה, שבודאי נוהג בא"י בזמן הזה מן התורה278.

[עמוד רכג טור 1]
ג. ישיבתה, ישובה ושאר דיניה
ישיבתה

מצווה לישב בארץ ישראל ולדור בה, ואמרו: וירשת אתם וישבת בארצם1, שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה2, שסמוך לו נאמר: שמור ושמעת את כל הדברים האלה3, וכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר4: ובל יאמר שכן חליתי העם הישב בה נשא עון5, כלומר: אל יתרעם לומר צר לי, כי כולם נשואי עון6, ולעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה7, וכל הדר בחוץ לארץ - ויש גורסים: וכל היוצא לחוץ לארץ8, היינו שדר בארץ ישראל ויוצא משם לחוץ לארץ - כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים9, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים, אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ או: היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד ע"ז10.

יש מהראשונים הסוברים שהישיבה בארץ ישראל היא מצות עשה מן התורה, והיא בכלל מצות הכיבוש, שנאמר: והורשתם את הארץ וישבתם בה11, ומנו איתה במניין המצוות12, והיא מצווה הנוהגת לדורות אפילו בזמן הגלות, שכן אמרו13: מעשה בר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל ר' יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשת אותם וישבת בארצם, חזרו ובאו להם למקומם ואמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה14, והם היו אחר החרבן, הרי שזוהי מצווה מן התורה לדורות, שעל מצווה דרבנן לא היו אומרים שהיא [עמוד רכג טור 2] שקולה ככל המצוות שבתורה15. ויש שלא מנו מצווה זו בכלל מניין המצוות16, לפי שלדעתם מצות הכיבוש נהנה רק לשעתה, בימי יהושע, ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית בתרי"ג מצוות17, ומכל מקום אף לדעתם מדרבנן יש מצווה לדור ולישב בארץ ישראל אף בזמן הזה18.

יש מהראשונים
שסובר שבזמן הזה אין מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ שאין אנו יכולים להיזהר בהן ולעמוד עליהן19, אבל חלקו עליו והוכיחו שאין מצות הישיבה בארץ ישראל מפני קיום המצוות התלויות בארץ אלא מפני קדושת הארץ, וקדושה זו ישנה תמיד אפילו בשעת חרבנה, ועוד שמי שירצה לקנות לו קרקע בארץ ישראל יוכל לקיים כל המצוות התלויות בארץ, בין מצוות עשה כגון לקט* שכחה* ופאה* וכיוצא ובין מצוות לא תעשה, ומי מעכב בידו20, אלא שיש אומרים שכשהדרכים משובשות ויש סכנה בהליכה לארץ ישראל אין חיוב לעלות21.

ולא בלבד הדר בה בקביעות אלא אפילו המהלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא22, שנאמר23: נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה24. אבל אין זה בכלל המצות עשה של ישיבת ארץ ישראל, שעיקר המצווה היא לדור בה בקביעות, אלא שמכל מקום יש לו זכות כשמהלך בה ד' אמות, וכן העולה לא"י על מנת לחזור אין זה בכלל ועיקר המצווה25.

גדולי החכמים היו מנשקים תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים על עפרה, וכן הוא אומר26: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו27.

אף הנשים חייבות במצות ישיבת ארץ ישראל28, ולכן כשם שהאיש יכול לכוף את האשה שתעלה עמו מחוץ לארץ לארץ ישראל29, כך האשה יכולה לכוף אותו שיעלה לארץ ישראל30. ואף עבדים [עמוד רכד טור 1] כנענים הם בכלל מצות ישיבת ארץ ישראל, שהרי אף בעבדים אמרו שיכול לכוף את רבו להעלותו עמו לארץ ישראל31, ואפילו בזמן שהארץ ביד עכו"ם32, והמוכר עבדו בחוץ לארץ יצא לחירות33, וקונסים את הלוקח שישחררו ויפסיד דמיו34, ועבד שברח מחוץ לארץ לא"י אין מחזירים אותו לעבדות, ועליו נאמר: לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך וגו'35, אלא רבו כותב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב על דמיו, ואם לא רצה לשחררו מפקיעים בית דין שעבודו מעליו וילך לו36. ואמרו: אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא, שנאמר: נתן נשמה לעם עליה37, ו"לעם" הם עבדים ושפחות, כמו שנאמר לעבדי אברהם: שבו לכם פה עם החמור38, עם הדומה לחמור39.

יש שכתבו שמצווה זו אינה אלא על כל יחיד ויחיד שידור בארץ ישראל, אבל אינה מצווה כללית על כל ישראל בזמן הגלות, שכן השביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה40, היינו יחד ביד חזקה41, על מנת לכבוש42.

אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ43, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם44 ויחזור לארץ45, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור לצאת אפילו לשם אחד מאלה הדברים46, ולשאר מצוות אסור לצאת אפילו על מנת לחזור47,

ויש אומרים שאף לשאר מצוות מותר48. מותר לצאת לחוץ לארץ לקראת אביו ואמו שהולכים לארץ ישראל49, ומותר לצאת לסחורה לחוץ לארץ50, שכן אפילו לצאת למצרים אמרו: לא תספון לשוב בדרך הזה עוד51, לישיבה אין אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא52, שסתם סחורה הוא על מנת לחזור לביתו53.

ויש מהראשונים
שתלה הדבר במחלוקת של תנאים: לר' יהודה אסור לצאת לחוץ לארץ לשם הרווחה ומשא [עמוד רכד טור 2] ומתן ולחכמים מותר54, והלכה כחכמים55. אם חזק הרעב בא"י עד שנעשו חטים שוה דינר בשני דינרים, מותר לצאת לחוץ לארץ לשכון שם. במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ישיג מעות ולא במה להשתכר, ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, אלא שאף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום56. ואמרו על מי שיצא מא"י לחוץ לארץ, שהניח חיק אמו וחיבק חיק נכריה57.

קיום מצות ישיבת ארץ ישראל גורם לזכות לפריה ורביה, ולכן יש מהראשונים הסוברים שהדין שמי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה יגרשנה ויתן כתובה58 אינו נוהג אלא בארץ ישראל, שבחוץ לארץ יש לומר שבעונש דירה בחוץ לארץ לא זכה לפריה ורביה59,

ויש אומרים שמי שרגיל לישב בא"י והלך עם אשתו לחוץ לארץ וחזר לארץ, הוא שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו למניין עשר שנים60,

ויש אומרים שאף מי שלא דר קודם לכן בא"י, כל שיצא מחוץ לארץ אין מונים עשר השנים אלא משעה שנכנס לדור בארץ61.

יושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חוץ לארץ בנתינת צדקה, שנאמר: כי יהיה בך אביון וגו' בארצך62, שעניי ארץ ישראל קודמים63, לפי שהם מקיימים מצות ישיבת א"י, ועושי מצווה קודמים64.

יושבי ארץ ישראל בלבד נקראים קהל, שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום65, ואחר שכבר נאמר "וכל ישראל עמו" לא הוצרך לומר "מלבוא חמת" וגו', אלא ללמדנו שאלה הם הנקראים קהל ולא אחרים66, ואפילו היו עשרה [עמוד רכה טור 1] אנשים בארץ ישראל נקראים קהל ולא אלה שבחוץ לארץ67, ולכן בפר-העלם-דבר-של- צבור*, שנאמר בו: קהל68, אין הולכים בו אלא אחר רוב יושבי ארץ ישראל ואין יושבי חוץ לארץ מן המניין69. מטעם זה יש מהראשונים שסוברים שבני ארץ ישראל כשמסכימים למנות ראש ישיבה ושופט הוא כסמוך איש מפי איש70, אבל לא בני חוץ לארץ, שבני א"י בלבד יש עליהם תורת קהל71. וכן יש מהראשונים הסוברים שברכת חכם הרזים שמברכים כשרואים ששים רבוא מישראל72, אינה אלא בארץ ישראל73, שאין תורת אוכלוס אלא על בני א"י74. ויש מהאחרונים שפירש, שלפיכך אמרו שאין תענית צבור בבבל75, לפי שאין דין צבור אלא על בני ארץ ישראל בלבד76.

אף על פי שאינו דומה מי שארץ ישראל קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה, ואמרו על מי שמת בחוץ לארץ והביאו ארונו לארץ ישראל: על אדמה טמאה תמות77, מכל מקום אמרו שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, שבמזבח נאמר78: מזבח אדמה תעשה לי, ובארץ ישראל נאמר79: וכפר אדמתו עמו80, שכל הקבור בה נתכפר לו כמזבח כפרה81, והחכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק82. ואף על פי שאין מפנים את המת מקבר לקבר83, אבל כדי לקוברו בארץ ישראל מותר84, שכפרתו היא, שעפר ארץ ישראל מכפרת85. וכן אף על פי שאין מוליכים את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, מחוץ לארץ לארץ ישראל מותר86. ויש נוהגים לתת בחוץ לארץ מעפר ארץ ישראל בקבר87.

יישובה
ישוב ארץ ישראל הוא ההתיישבות בארץ בבתים ובנטיעות ובזריעה, ואמרו: שכן בארץ אשר אמר אליך88, עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב89, וכן: שכן ארץ ורעה [עמוד רכה טור 2] אמונה90, עשה שכונה בארץ, הוי זורע הוי נוטע91, וכשם שהקב"ה לא נתעסק בתחילת ברייתו של עולם אלא במטע תחילה, שנאמר92: ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, שנאמר93: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם94. וכן אמרו: ושש שנים תזרע את ארצך95, אפילו אין לו לאדם אלא חורבה אחת בתוך גנו חייב לעבדה בכל יום96, ופירשו ראשונים שבארץ ישראל הדברים אמורים97. וכן פירשו ראשונים זו שר' ינאי נטע ארבע מאות כרמים98, שהוא משום ישוב ארץ ישראל99. ואמרו מפני מה זכה עמרי למלכות, מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל, שנאמר100: ויקן את ההר שמרון וגו' ויבן את ההר ויקרא את שם העיר וגו'101.

מצווה לחנך בית בארץ ישראל102, משום ישוב ארץ ישראל103, ולכן מי שבנה בית בארץ ישראל הוא שחוזר מעורכי המלחמה104, ולא זה שבנה בחוץ לארץ, שנאמר: ולא חנכו105, את שמצווה לחנכו, יצא זה שאין מצווה לחנכו106. ולכן הסעודה שעושים לחנוכת הבית בארץ ישראל היא סעודת מצווה, אבל לא בחוץ לארץ107.

משום ישוב ארץ ישראל אמרו כמה דינים להיתר, לאיסור, לפטור ולחיוב.

להיתר - הקונה בית בארץ ישראל מנכרי - והוא הדין שדה108 - כותבים עליו אונו (שטר מכירה109) על ידי נכרי ואפילו בשבת, ואף על פי שאמירה-לנכרי-שבות*, משום ישוב ארץ ישראל התירו110.

לאיסור - אין מגדלים בהמה דקה בא"י111, משום ישוב ארץ ישראל, שמבעירים את השדות112. אין עושים בערי ישראל שבארץ ישראל שדה מגרש ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש113, משום ישוב ארץ ישראל, שכשעושה משדה מגרש [עמוד רכו טור 1] הוא ממעט את הזריעה, וממגרש שדה הוא מחריב את נוי העיר, וממגרש עיר, ובונה בתים על מקום המגרש, אין נוי לעיר, וכל שכן כשעושה מעיר מגרש, שמחריב את ישוב העיר114. ואף על פי שעיקר האיסור שבתורה בערי הלוים הוא שנאמר115, מכל מקום חכמים אסרו אף בכל ערי ישראל משום ישוב ארץ ישראל116. ר' אליעזר חולק וסובר שבערי ישראל עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש, שלא יחריבו את ערי ישראל117. הלכה כחכמים118 יש מראשונים שכתב שאיסור זה אינו אלא בערים המוקפות חומה119. שעור המגרש סמוך לעיר הוא אלף אמה, כמו בערי הלוים120. במה דברים אמורים בשדה של זרעים, אבל אילנות מותר לנטוע במקום המגרש121. עשרים וחמש אמה סמוך לעיר אסור לנטוע אף אילנות, משום נוי העיר, וחרוב ושקמה מרחיק חמשים אמה, שענפיהם רבים122. לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה ולא יטע את חורבתו גינה, שהוא כמחריב את ארץ ישראל, רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטע אדם את חורבתו גינה, שכך הוא ישובה123. הלכה כחכמים124. אין עושים עיר-הנדחת* בספר125, והוא כרך המבדיל בין ישראל לעכו"ם126, שמא ישמעו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל127. אסור להביא למערכת האש שעל גבי המזבח128 עצים של זית ושל גפן, משום ישוב ארץ ישראל129, שאם ישרפו הגפנים והזיתים לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך ותחרב ארץ ישראל130, והוא הדין של דקלים ושל תאנים שאסור131. אין מוציאים מא"י לחוץ לארץ דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות132. ובדיני ממונות: שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו [עמוד רכו טור 2] ורצה בעל הזיתים לעקור את זיתיו וליטלם, אין שומעים לו, משום ישוב ארץ ישראל, אלא יעמדו במקומם ובעל הקרקע יחלוק עמו הפירות133, שעמדו חכמים על דעתם שבעל הזיתים ודאי יטע זיתים אחרים בשדהו, כמו שנטע בתחילה, מה שאין כן בעל הקרקע שלא נטע בתחלה זיתים בשדהו, ואם יטלם בעל הזיתים שוב לא יטע אחרים134.

לפטור - המקבל שדה מישראל או מן הנכרי כדרך האריסים למחצה לשליש ולרביע135, חולק לפניהם התבואה כשהיא טבל ואינו צריך להפריש תרומות ומעשרות על חלק בעל השדה136, שלא תבור ארץ ישראל137, שאם נחייב את המקבל לעשר היו נמנעים מלקבל והשדות היו נעשות בורות138.

לחיוב - השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה* מיד, אף על פי שבחוץ לארץ פטור כל שלשים יום, משום ישוב ארץ ישראל139, שלאחר שקבע המזוזה שוב אינו נוטלה משם אפילו יצא מהדירה140, ולפיכך יצא ממנה בקושי מפני טורח מזוזה אחרת, ואפילו שיצא ממנה ישכרנה אחד מהרה כשימצאנו מזומנת במזוזה ונמצאת ארץ ישראל מיושבת141 הלוקח עיר בארץ ישראל כופים אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה משום ישוב ארץ ישראל142. עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבים עליהן נאמן בשביעית, כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית143.

בשאר דינים
מלבד המצוות התלויות בארץ, ומלבד כמה מצוות ודינים שאינם נוהגים אלא בארץ מצד היותם תלויים במקומות ידועים של הארץ, כגון כל הלכות המקדש וכליו והקורבנות בבית [עמוד רכז טור 1] המקדש144, והלכות התלויות בירושלים, כגון אכילת-מעשר-שני* ואכילת-בכורים* ואכילת-קדשים* וכיוצא145, והלכות התלויות בערים המוקפות חומה שבארץ146, קיימים עוד כמה מצוות ודינים, בין של תורה ובין של דבריהם, שאף על פי שהם חובת הגוף, ואינם תלויים בארץ, מכל מקום אינם נוהגים אלא בארץ, מהם הקשורים בקנינה של הארץ, ומהם הקשורים בקדושתה וחשיבותה.

בקנינה - בזמן שהיובל* נוהג אסור למכור שדה אחוזה בארץ ישראל אלא אם כן העני ואין לו מה יאכל147, ואסור למכור שדה אחוזה לצמיתות, שלא תצא ביובל148, ונוהגים דיני שדה אחוזה149; אסור בארץ ישראל לשנות גבול הקרקע שבינו לבין חברו ולומר שהקרקע שלו עד הגבול, ומלבד הלאו של לא תגזול, שישנו גם בחוץ לארץ150, עובר בא"י אף על לאו מיוחד של לא תשיג גבול רעך וגו'151, ואמרו: יכול אף בחוץ לארץ, תלמוד לומר: בנחלתך אשר תנחל בארץ וגו'152, בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחוץ לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד153; אסור למכור בתים ושדות לעכו"ם בארץ ישראל, שנאמר: לא תחנם154, לא תתן להם חניה בקרקע155; אסור להניח לעכו"ם שישבו בארץ ישראל אפילו ישיבת עראי, עד שיקבלו עליהם שבע-מצוות* של בני-נח*, שנאמר156: לא ישבו בארצך157, ואפילו לעבור לסחורה ממקום למקום אסור להניחם158,
ויש סוברים שאין הלאו אסור אלא בשבע-אומות* בלבד159, ודווקא על ישיבתם ולא על העברה ממקום למקום160.

בקנינה של ארץ ישראל קשור לדעת אחדים מהראשונים דין בקנינים בכל מקום, שכן אף מי שאין לו קרקע יכול לדעתם - להקנות לחברו מטלטלין אגב קרקע161, שאין לך אדם מישראל שאין לו ד' אמות קרקע בארץ ישראל, שאפילו [עמוד רכז טור 2] שאנו בגלות, קרקע אינה נגזלת162, ובחזקת ישראל היא, ועתידים אנו לחזור עליה ולירש אותה163. אבל נחלקו על זה הפוסקים מכמה טעמים164.

בקדושתה - מלבד האיסור של שפיכות דמים בכלל, הזהירה התורה במיוחד על איסור זה בארץ ישראל: ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ165, ואמרו: ולא תחניפו הרי זו אזהרה לחנפים166, שלא יחניפו לרוצח בשוגג או ללוקח כופר* ממנו167, וכן: ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה168, ואמרו: מגיד ששפיכות דמים מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכת דמים חרב בית המקדש169.

ויש מהראשונים
שמנו את שני הלאוין האלה במניין המצוות170. אף באיסור של מחזיר-גרושתו* נאמר: ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לנחלה171, ואמרו: ולא תחטיא את הארץ, להזהיר בית דין על כך172, ואותם הראשונים מנו אף איסור זה ללאו מיוחד בארץ ישראל173. וכן במוסר את בתו לזנות, שנאמר בו: ולא תזנה הארץ174, מנו אותו ללאו מיוחד בארץ ישראל175.

וכן יש אומרים שאף באיסור הלנת המת שנאמר בו: ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה176, ואמרו: להזהיר בית דין על כך177, הרי זו אזהרה מיוחדת על ארץ ישראל178.

ויש מהראשונים
שחולק בכל אלה הלאוין - לא תחניפו ולא תטמא ולא תחטיא ולא תזנה ולא תטמא אדמתך וסובר שאין אלו אזהרות מיוחדות, אלא טעמים על האיסורים האמורים בהם179.

ויש מהראשונים
שאף על פי שאינו מונה אותם בחשבון המצוות סובר שהם איסורים מן התורה מיוחדים בארץ ישראל180. ולא עוד אלא שאף העריות כולן וכן עבודה זרה איסוריהן חמורים יותר בארץ ישראל, מפני שמטמאים את הארץ, כמו שנאמר אחר אזהרת [עמוד רכח טור 1] עבודה זרה של המולך ואזהרת עריות: אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' ותטמא הארץ וגו' כי את כי התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ181, ואמרו: מלמד שהארץ מיטמאה על ידי הדברים הללו182, ואף על פי שעריות ועבודה זרה הן חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, מכל מקום החמיר בהן הכתוב יותר למעלת הארץ וקדושתה183. וכן מצינו שיעקב אבינו בשעת ביאתו לארץ ציוה לביתו184: הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם185. ומצווה מיוחדת יש בארץ ישראל בביעור עבודה זרה: לרדוף אחרי הע"ז עד שנאבד אותה, שנאמר: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא186, ואמרו: בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה ואי אתה מצווה בחוץ לארץ לרדוף אחריה187. ויש מן הראשונים שסובר שאף האיסור להכניס ע"ז לתוך ביתו אתו אלא בארץ ישראל שנאמר: ולא תביא תועבה אל ביתך188, ולא נקרא ביתך אלא בארץ ישראל189. עיר שלמה שעבדה עבודה זרה, שנעשית עיר-הנדחת*, אינה אלא בארץ ישראל, שנאמר בעיר הנדחת: עריך190, ואין עריך אלא בארץ ישראל191. אף בשפיכות דמים יש מצוות מיוחדות הקשורות באיסור זה שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל והן: ערי-מקלט*192, ועגלה-ערופה*193. ערי מקלט, שנאמר194: את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען195, ולא אמרו שקולטות בחוץ לארץ196, אלא לעניין בני חוץ לארץ שגלו לערי מקלט שבארץ ישראל197. עגלה ערופה, שנאמר: כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה198.

אף במצוות עשה שהן חובת הגוף, ואינן קשורות באיסורים המטמאים את הארץ, ישנן כאלו שאינן נוהגות אלא בארץ. אין מחשבים וקובעים חדשים ומעברים שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר199: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים200. ולא עוד [עמוד רכח טור 2] אלא שיש מהראשונים הסובר שאף בזמן הזה שאיננו מקדשים את החודש על פי הראיה, אלא לפי החשבון, אי אפשר לעשות חשבון זה אלא בארץ ישראל בלבד, ומה שמחשבים בחוץ לארץ אינו אלא "גלוי מילתא בעלמא", מפני שיודעים שכך קבעו בארץ ישראל, ואילו יצוייר שח"ו לא יהיו בני ישראל בארץ ישראל ולא יהיה שם שום בי"ד, אז לא יועיל החשבון שבחוץ לארץ כלל, אלא ש"חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל"201. אין מעמידים מלך אלא בא"י202, שנאמר: כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה וגו' שום תשים עליך מלך203.

מצות מינוי שופטים בכל עיר ועיר אינה אלא בארץ ישראל, שנאמר: שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך204, בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוץ לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר205,

ויש אומרים שבחוץ לארץ אין בכלל מצות מינוי דיינים206. אף הסמיכה* של הדיינים אינה נוהגת אלא בארץ ישראל207. וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה208.

יש מהראשונים
שאמרו שזהו הטעם שאין תענית-צבור* בבבל209, לפי שאין בחוץ לארץ בי"ד סמוך ונשיא שיוכלו לגזור תענית צבור210

זכותה של ארץ ישראל פועלת שבית דין יוכל למצוא צד זכות למי שנידון בדיני נפשות, ולכן מי שנגמר דינו בבי"ד שבחוץ לארץ למיתה וברח לארץ ישראל, בי"ד שבא"י סותרים את דינו ודנים אותו מחדש, אולי ימצאו לו כאן פתח של זכות211.

ספרים שזכתה בהם ארץ ישראל, אין מוציאים אותם לחוץ לארץ, ואם כתב אותם על מנת להוציא מוציא212, והוא הדין אם הביא ספרים מחוץ לארץ לא"י על מנת להוציא שמוציא213. וספרים שאמרו, לא [עמוד רכט טור 1] ספר תורה בלבד, אלא כל הספרים בכלל214, ואף תלמוד ומדרשים215.

בראשית-הגז* נחלקו תנאים אם אינו נוהג אלא בארץ ישראל:
יש סוברים שנוהג בארץ ובחוץ לארץ216, ויש שלמדו בגזרה שוה מתרומה שאינו נוהג אלא בארץ217. והלכה כמותם218.

ויש אומרים שמן התורה נוהג אף בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כן219.
אף במתנות-כהונה* של הזרוע-והלחיים-והקיבה* נחלקו תנאים אם נוהגות אף בחוץ לארץ220, או שאינן נוהגות אלא בארץ, שלמדים בגזרה שוה מתרומה221.

להלכה נחלקו ראשונים
:
יש פוסקים שנוהגות אף בחוץ לארץ222, ואף על פי שבראשית הגז פסקו שאינו נוהג אלא בארץ, ראשית הגז דומה יותר לתרומה, שחלק הישראל מעורב עם חלק הכהן כתרומה, מה שאין כן הזרוע והלחיים והקיבה שהן מובדלות לחוד, ולכן מסתבר שהגזרה שוה מלמדת על ראשית הגז223,
ויש שפסקו שאינן נוהגות אלא בארץ224, וכן נהגו225.

בכור בהמה טהורה, נחלקו תנאים אם מקריבים אותו כשבא מחוץ לארץ: ר' ישמעאל סובר שמקריבים, ור' עקיבא סובר שאין מקריבים, שנאמר: ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך226, ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור227. הלכה כר' עקיבא228.

יש מהראשונים
הסוברים שבכור בהמה טהורה אינו קדוש כלל בחוץ לארץ, ואינו נוהג אלא בארץ ישראל בלבד229, אבל נדחו דבריהם וכל הפוסקים הוכיחו שקדוש אף בחוץ לארץ, ולא אמרו שאינו בא מחוץ לארץ אלא לעניין הקרבה בלבד230. [עמוד רכט טור 2]

בטומאה וטהרה
ארץ ישראל טהורה היא231, שאפילו ערים של כותיים או של נכרים שבארץ ישראל אין בהן טומאת ארץ העמים232.
ויש אומרים שארץ הכותים שבא"י, לאחר שקלקלו ונעשו כעכו"ם233, טמאה משום ארץ העמים, ומשום כך אי אפשר היה להביא טהרות מגליל ליהודה שרצועה של ארץ כותים הפרידה ביניהם234.

ויש אומרים שארץ הכותים טהורה וארץ של נכרים טמאה235. ודווקא ארץ ישראל שכבשו גם עולי בבל, אבל מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל גזרו עליהם טומאה משום ארץ העמים, וחלה שמפרישים שם נשרפת מפני שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים236, וכן מצינו באשקלון, שלא אמרו שהיא טהורה אלא מפני שהיא מובלעת236א. ואשקלון הרי כבשוה עולי מצרים236ב.

ויש אומרים שמקומות שלא כבשו עולי בבל בכלל א"י הם לעניין טהרה, ואינם טמאים בטומאת ארץ העמים237. מובלעות מארץ העמים שבארץ ישראל טהורות238.

מדור העכו"ם, שטמא שמא קברו בו נפלים239, אינו אלא בארץ ישראל בלבד240. ואף על פי שבחוץ לארץ גזרו טומאה מלבד זה משום ארץ העמים, מכל מקום נפקא מינה לכהנים שבחוץ לארץ, שמותרים להיכנס בבתים של נכרים, שלא גזרו על מדורות עכו"ם אלא בא"י241, או שנפקא מינה למובלעות מחוץ לארץ שבא"י, שטומאת ארץ העמים אין בהן242, ומכל מקום הרי הן חוץ לארץ ולא גזרו על מדורות העכו"ם243.

ויש חולקים
וסוברים שמה שאמרו שאין מדורות עכו"ם בחוץ לארץ להחמיר אמרו ולא להקל, שבא"י מועילה בדיקה244, ובחוץ לארץ אין להם תקנה245. [עמוד רל טור 1] בית-הפרס*, והוא שדה שנחרש בו קבר246, אינו אלא בארץ ישראל247.

נחלקו אמוראים אם ארץ ישראל בדוקה היא מטומאת-התהום*, היינו קבר בקרקע שאין אדם מכירו אפילו בסוף העולם248: ר' יוחנן סובר שטהורה היא מטומאה זו, שנאמר: בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם249, ובלשון תמיהה נאמר: כלום לא טהורה את, הרי לא ירדו עליך גשמים בשעת המבול ולא נשקעו בך עצמות מתים, וריש לקיש סובר שאינה בדוקה, והפסוק מדבר כפשוטו: לא טהורה את, וכלום לא ירדו עליך גשמים במבול250.

אין מחזיקין טומאה מספק בקרקעה של ארץ ישראל, ואמרו: עילה מצאו וטיהרו את ארץ ישראל251, עלילה בעלמא מצאו חכמים לתלות בה בשביל לטהר את ארץ ישראל252.

ציון-קברות* אינו אלא בארץ ישראל253.

נגעי-בתים* אינם נוהגים אלא בארץ ישראל בלבד254, שנאמר: כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם255, ואפילו בא"י אין הבתים מטמאים בנגעים עד אחר כיבוש וחילוק, וכך אמרו: לאחזה, עד שיכבשו, מניין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות (או: לשבטים) ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, שלא יהיו מטמאים בנגעים, תלמוד לומר: ובא אשר לו הבית256, עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו257.

נזירות* אינה נוהגת אלא בא"י258, שאי אפשר שתהיה נזירות בחוץ לארץ מפני הטומאה של ארץ [עמוד רל טור 2] העמים259, ואע"פ שמצד הדין נוהגת גם בחוץ לארץ260, מצד הקנס חייבוהו לעלות לא"י לנהוג שם נזירות261.

בתפלות וברכות
התפילות נשמעות ומקובלות בא"י יותר מבחוץ לארץ262. אף המתפללים בחוץ לארץ הופכים את פניהם כלפי א"י263, שנאמר264: והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם265.

עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה על נס שאירע להם, משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה266, ולפיכך אין אומרים הלל* על נס שבחוץ לארץ267. לאחר שגלו חזרו להכשרן הראשון268.

בוידוי-מעשר* יש בקשה מיוחדת על ארץ ישראל: וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש269, ופירשו: ואת האדמה אשר נתת לנו, בטל ובמטר ובולדות בהמה; כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, שתתן טעם בפירות270. גרים ועבדים משוחררים אינם מתוודים, שאין להם חלק בארץ271, וכן האשה272.

כהנים ולוים, נחלקו תנאים: ר' מאיר אומר אינם מתוודים, שלא נטלו חלק בארץ273, ר' יוסי אומר מתוודים, שיש להם ערי מקלט274. הלכה כר' יוסי275.

בפרשה שחייבים לקרוא כשמביאים בכורים למקדש276, יש הודאה מיוחדת לה' על ארץ ישראל: ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש"277. נשים שלא נטלו חלק בארץ278, אינן קוראות, שאינן יכולות לומר את האמור בפרשת הבכורים279: אשר נתתה לי ה'280.

הגר, נחלקו בו:
יש סוברים שאינו קורא, שאינו יכול לומר את האמור בפרשה281: אשר נשבע ה' [עמוד רלא טור 1] לאבותינו לתת לנו282.

ויש סוברים שקורא, לפי שאברהם אבינו הוא אב לכל הגרים, ויכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו283. כהנים ולוים קוראים, שיש להם ערי מגרש284.

ברכה מיוחדת על ארץ ישראל ישנה בברכת-המזון*: נודה לך וכו' על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וכו', וחותמים בברכה: על הארץ ועל המזון, ולמדוה מפסוק: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך285, הארץ, זו ברכת הארץ286. ברכה זו יהושע תיקנה287, ואף על פי שעיקר הברכה היא מן התורה אבל אין לו מטבע מיוחדת מן התורה, ובאיזה נוסח שירצה אומרה, ובוראי קודם כיבוש הארץ לא אמרוה באותה מטבע שאמרו לאחר הכיבוש ויהושע תיקנה במטבע זו שאנו אומרים288. כל החותם בה "מנחיל ארצות" הרי זה בור289, שמשמע שמברך שהנחיל ארצות לשאר עמים ואנו צריכים לברך על הנחלת ארץ ישראל ביחוד290. וצריך שיזכיר בברכת הארץ ברית ותורה291, שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם, כמו שנאמר בפרשת מילה292: והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען293, וכן בשביל התורה ניתנה הארץ, שנאמר294: ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו295, ונאמר296: כל המצווה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם297. הנשים, יש ספק אם הן חייבות מן התורה בברכת המזון, כיון שבברכת המזון נאמר: על הארץ הטובה אשר נתן לך, והן לא נטלו חלק בארץ298. הכהנים והלוים חייבים בברכת המזון, שנטלו ערי מגרש299. הגרים חייבים300.

יש מהראשונים
שכתב שבחתימת הברכה יש הבדל [עמוד רלא טור 2] בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כמו בברכת מעין שלש301, שבמקום "על הארץ ועל המזון" חותמים בני א"י "על הארץ ועל מזונותיה"302.

אף בברכה-מעין-שלש* מזכירים "על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו"303. בחתימת הברכה יש הבדל בין א"י לחוץ לארץ. בא"י חותמים: על הארץ ועל פירותיה, ובחוץ לארץ חותמים "על הארץ ועל הפירות"304, שבני א"י כיון שיושבים בארץ יש להם מפני שבח הארץ להזכיר פירות הארץ בפרוש.305

יש מהראשונים
שכתבו שאף על מיני דגן של א"י חותם בברכה מעין שלש: ועל הארץ ועל מחייתה306, ואין נוהגים כן, לפי שאין פירות אלו נאכלים כמות שהם ואינם נכרים שהם מארץ ישראל307.

ערים המוקפות חומה, שזמן קריאת המגילה שם הוא בחמשה עשר באדר308, תיקנו שמוקפות חומה הן אלו המוקפות מימות יהושע בן נון, ולא מימות אחשורוש, בשביל לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהייתה חרבה באותו זמן, כדי שיהיו קוראים כבני שושן ויחשבו כאילו הם כרכים המוקפים חומה, ויהיה זכרון לארץ ישראל ביום זה309.

בתענית-צבור* שגוזרים על הגשמים, תיקנו בסוף הברכות שמוסיפים בתפלת שמנה-עשרה*310 ברכה מיוחדת על א"י: מי שענה את דוד ושלמה בנו וכו' ברוך המרחם על הארץ311, והזכירו דוד ושלמה בברכה זו, לפי שהם התפללו על א"י312, או לפי שהם בנו את בית המקדש שהוא עיקר הארץ313.

בסעודת הבראה* שבבית האבל, שתיקנו לשתות עשרה כוסות314, אחד מהם הוא כנגד ברכת הארץ315.

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, מברך ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל והשב לב [עמוד רלב טור 1] עובדיהם לעבדך316, ודווקא שראה בא"י מברך בנוסח זה: "מארצנו"317.

יש אומרים
דווקא כשנעקרה ע"ז מכל המקומות שבא"י318,

ויש אומרים שאפילו אם נעקרה ממקום אחד שבא"י319. יש שכתב שהעוקר עבודה זרה בארץ ישראל צריך שיברך: ברוך כו' לעקור ע"ז מארצנו320.

הרואה בתי ישראל בישובם אומר ברוך מציב גבול אלמנה321, כגון בישוב בית שני322, היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ובלא פגע רע, ורואה בתי עשירי ישראל בתקפם וגבורתם323. ואפילו שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה בחוץ לארץ אין מברכים עליהם אלא בארץ ישראל ובזמן הבית324.

ויש אומרים שאפילו בזמן הזה אם הם מיושבים מברכים325. הרואה בתי ישראל בחרבנן אומר ברוך דיין האמת326.

טבעה ושבחה
הלכות שונות מסתעפות מתכונותיה הטבעיות המיוחדות של ארץ ישראל, ומהמעלות הטבעיות שנשתבחה בהן ארץ ישראל.

ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר: ישבי על טבור הארץ327, כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך א"י נתונה באמצע העולם, וממנה משתיתו (יסודו) של עולם יוצא, שנאמר: מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבאו328, מניין? מציון מכלל יפי אלהים הופיע329, ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל ובית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע ביהמ"ק, והארון באמצע ההיכל330, ואבן שתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם331.

יש שכתבו
שאין הכוונה על אמצע העולם, שבדבר כדורי כל מקום שנרצה הוא אמצעו, אלא על אמצע הישוב, שחשבו את הישוב בחצי כדור העליון של העולם, וירושלים היא המרכז [עמוד רלב טור 2] שמצדו האחד מזרח ומצדו השני מערב332, ואמרו ששבעה אקלימים יש בישוב, וארץ ישראל היא באקלים הרביעי, שהוא האמצעי333.

ויש שכתבו שאין הכוונה על אמצעיות מצד המדידה הגשמית, אלא מצד המהות ומעלה, וכשם שהטבור נקרא אמצע מצד שהוא נמצא בין חלק הגוף שנקרא עליון ובין החלק שנקרא תחתון, כך ארץ ישראל היא אמצעית בין הצדדים המחולקים במהותם, והיא ארץ אשר לא תחסר כל בה334, שכלולה ממהותם של כל הצדדים, ויש בה סגולות טבעיות מכל הארצות, וזוהי מסגולת האמצעי, ולפי מעלתה יש לה כח המיצוע, ומכיון שבדבר כדורי כשמעמידים אותו על איזו נקודה שנרצה נאמר שהיא האמצעית, הרי ארץ ישראל מצד מעלת המיצוע שלה, ראוי שנאמר שהיא באמת באמצע העולם335.

ויש שכתבו שאין הכוונה באמצע ממש, אלא על צד הקירוב, כשם שהטבור אינו באמצע ממש של גוף האדם, אלא בקירוב336. כל חשבון המולדות של הלבנה הבנוי על א"י וירושלים337, הרי זה לפי שא"י היא באמצע הישוב338.

ויש שסוברים
שארץ ישראל נחשבת למרכז העולם אף בנוגע להתחלת היום, שמאה ושמנים מעלות לצד אחד מירושלים הוא מזרח ומאה ושמנים מעלות לצדה השני הוא מערב, ולכן נקודת הפגישה של המזרח והמערב הוא בטבור ים אוקיינוס, ושם הוא קו התאריך של התחלת היום, ונפקא מינה לשבתות ומועדים ועוד339.

ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, שנאמר340: חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפנה ומכל הארצות341, ולפיכך הנודר בארץ ישראל לעלות מן הארץ לשאר הארצות נדרו בטל ולוקה משום שבועת- שוא*342, ויש שפירשו שאין המכוון על הגובה מצד המדידה הגשמית, [עמוד רלג טור 1] אלא להיות שארץ ישראל לפי מעלתה יש לה כח המיצוע343, וכל דבר כדורי כשמעמידים אותו על איזו נקודה שנרצה, האמצעי שבו הוא הגובה לגבי כל צדדיו, שהם שפלים ממנו, ומכיון שא"י מצד מעלתה היא האמצע, הרי שהיא נחשבת לגבוהה מהכל344.

ארץ ישראל מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנויים באבנים אין מתפללים שם על ריבוי הגשמים, כדרך שמתפללים על כך בחוץ לארץ345, שאין מתפללים להעביר רוב טובה346, אבל במקומות בא"י שמצויה מפולת בתים מפני הגשמים מתפללים עליהם347. ולפי שא"י היא ארץ הרים וגבעות מימיה יפים לכביסה, ואמרו מפני כן: גהוץ שלנו (של בני בבל) ככיבוס שלהם (של בני א"י)348, ונפקא מינה לעניין איסור כביסה בשבוע שחל בו תשעה באב349. בארץ ישראל, לפי שהיא ארץ הרים וגבעות, שולט בה האויר, ואין המתים מסריחים מהר ולא הירקות נכמשים מהר, ולא הוצרכו לעבר בארץ ישראל את החודש אלול, כדי שלא יחול יום הכיפורים ביום ששי או ביום ראשון ויתקלקלו המתים והירקות350, אלא משום בני בבל שהיא עמוקה והחום שם גדול351. מטעם זה שא"י היא ארץ הרים, הבא לנטוע גפנים או שאר אילנות בצד שדה חברו הנטועה גפנים או אילנות, צריך להרחיק בארץ ישראל ארבע אמות, שלא כמו בחוץ לארץ שדי בהרחקת שתי אמות352, שהמחרישה שבא"י גדולה מצד היותה ארץ הרים וגבעות353.

הקרקע בארץ ישראל קשה, ואחר הזריעה צריכים לחרוש עוד פעם כדי לכסות את הזרע, ולפיכך חייבים שם בשבת אף עד החרישה השניה משום חורש*354.

והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת355, מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה ולא טעם פירות בקעה לטעם [עמוד רלג טור 2] פירות הר356, ובכורים שצריכים להביא מן המובחר357 מביאים מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים358, שאלה הם מן המובחר359, ולא מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים, שאינם מן המובחר360.

ארץ ישראל נשתבחה בתורה שהיא ארץ טובה ורחבה361, טובה, שהאויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, ורחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב362. ונקראת ארץ חמדה363, לפיכך כשמזכירים שבחה בברכת הארץ, שהיא ברכה שניה של ברכת המזון364, מזכירים שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה, וכל שלא אמר כן לא יצא ידי חובתו365.

בכמה מקומות בתורה נשתבחה ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש366, שפירותיה שמנים מחלב ומתוקים מדבש367, או שהעזים אוכלות תאנים והדבש נוטף מהן והחלב זב מן העזים ונעשה כמין נחל368. אבל לא כל הארץ היא זבת חלב ודבש, אלא שיש בה זבת חלב ודבש369, ואמרו: נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש370, ונאמר להלן: ארץ זבת חלב ודבש371, מה להלן ארץ חמשת עממים שכן בפרשה שם מנויים חמשה העממים הנזכרים, אף כאן ארץ חמשת עממים372, ולפיכך במצות בכורים שנאמר בה זבת חלב ודבש373, אין מביאים אלא מארץ חמשה עממים ולא מהשנים האחרים374, ר' יוסי הגלילי אומר שאף מעבר הירדן אין מביאים בכורים, שאף הוא אינו ארץ זבת חלב ודבש375.

בשבעה פירות נשתבחה ארץ ישראל: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש376, ומקרא זה בא לשבח ארץ ישראל שיש בה פירות חשובים אלה377, ולפיכך יש חשיבות יתרה בפירות אלה, בנוגע להקדמתם בברכה לגבי פירות אחרים378, וכן קבעו מחמת חשיבותם ברכה מיוחדת אחר אכילתם379. אף בכורים אין מביאים [עמוד רלד טור 1] אלא מפירות שהם שבח ארץ ישראל, והם שבעה המינים380.

התבואה של ארץ ישראל טובה היא ואינה נפסדת אם כותשים אותה במכתשת קטנה ביום קודם, ולכן אסור לכתשה ביום טוב, לפי שאפשר לכתשה מערב יו"ט, מה שאין כן בתבואה של חוץ לארץ381.

היין של ארץ ישראל הוא חזק, וצריכים למזגו במים, ולכן כשמניע לברכת הארץ שבברכת המזון נותנים מים בכוס של ברכה, שמיד שמתחיל להזכיר שבח הארץ יהיה היין מזוג כדי שיהיה שבחו ניכר בתוכו, שהיינות היו חזקים ואין מעלתם ניכרת אלא על ידי המים, ועוד שכשנותן בו מים בשעה שמזכיר הארץ מראה לכל העומדים שם שבח א"י שהיין שלה חזק וצריך מים הרבה382, ואפילו שמברך בחוץ לארץ, מאחר שאינו מזוג עד ברכת הארץ, מראים בזה שבח א"י383. חוזק היין של א"י גורם שינוי דין בנזקי שכנים: היה לאחד אוצר יין בארץ ישראל, יכול בעל החנות שתחתיו לעשות כל מלאכת אש שירצה, שאין החום מפסיד384, לפי שיין של א"י הוא חזק, מה שאין כן של שאר ארצות385.

מיני פירות ידועים ישנם שחלקים מאותם המינים לא נמצא בטיבם כמותם בשאר ארצות שמחוץ לארץ ישראל386 שהחזיקו בה עולי בבל387, והם: הדבלה השמנה388 בתכלית המתיקות389, התמרים הגדולים390, החרובים השווים391, שהם מיושרים ונאים מאד392, האורז הלבן ביותר393, והכמון הגדול394, שגרגריו מיושרים395, ולפיכך מתעשרים פירות אלו בכל מקום, שחזקתם שבאו מא"י396, אבל המינים הנמצאים בחוץ לארץ נמצאים כולם גם בא"י, מלבד האורז שחלק ממנו יש בחוץ לארץ ואין כמותו בא"י397. [עמוד רלד טור 2] הכרוב של א"י הוא גדול ביותר398, ולפיכך נמנו קלחי כרוב בין הדברים החשובים שאינם מתבטלים399.

יש אומרים שהגרוגרת הגדולה שבארץ ישראל היא כבינונית שבשאר המדינות400, ויש גורסים: הקטנה שבא"י כבינונית בשאר המדינות, שהפירות שבא"י הן גדולות יותר מבשאר הארצות401, ונפקא מינה לכמה שעורי תורה ששעורם בכגרוגרת402.

למטר השמים תשתה מים403, ואין בארץ ישראל נהרות להשקותה כמו שיש בחוץ לארץ404, ולפיכך יש הבדל בין א"י לבבל בנוגע לזמן שאלת הגשמים, שבא"י זמנה בשבעה במרחשון ובבבל ששים יום אחר תקופת תשרי, לפי ששם אין צורך במטר כל כך405.

יש מהראשונים
שמפרשים הטעם שאמרו אין תענית צבור אלא בארץ ישראל ולא בבבל406, שהוא לפי שבארץ ישראל צריכים יותר לגשמים407. יש מהאחרונים שכתב שבא"י שיש שם יובש גדול וכשבא זמן הגשמים והגשם יורד בזמנו כל אחד שמח בו, צריך לברך בפעם ראשונה כשיורד ברכת הודאת הגשמים408, אפילו כשלא נצטערו מקודם מחמת עצירת הגשמים409. מטעם זה שבא"י למטר השמים תשתה מים, הוצרכו ליתן טעם בא"י להרחקת הזרעים מן הכותל של חברו410, משום שהזרעים מקלקלים את הכותל ולא משום שהשקאת הזרעים קשה לכותל, שבא"י אין צורך להשקותה411. וכן אמרו ראשונים שמטעם זה אותה שאמרו המקבל בא"י שדה מחברו לזרעה תבואה לא יזרענה קטנית412, שהקטניות מכחישות האדמה בא"י שהיא מקום הרים, מה שאין כן בבבל שהיא במצולה413, אין זה הבדל בין א"י לבבל בלבד, אלא בין א"י לחוץ לארץ בכלל, שהרי מוכח מן הכתובים שלא היו בא"י נהרות להשקותה כמו שיש בחוץ לארץ414.

[עמוד רלה טור 1] אותה שהתירו באופנים ידועים לעשות פסים סביב הבורות בשביל היתר טלטול המים בשבת מן הבור חוצה לו415, לא התירו אלא בארץ ישראל ולא בבבל416, לפי שלא התירו אלא במקום שצריכים מי גשמים לכנסם ולשתות מהם ויש דוחק במים417.

הערות
ההערות מחולקות לשלוש קבוצות, לפי פרקי הערך.

לפרק א': הארץ וגבולותיה
1. ארץ ישראל שמעבר לירדן מזרחה, נקראת לרוב בשם ארץ הגלעד (במדבר לב כו וכט; יהושע כב ט; ועוד). וע"ע עבר הירדן. [טור 2]
2. בראשית יז ח.
3. במדבר לד ב.
4. שם לה י - יא.
5. רש"י שמות יג ה.
6. ר' אליעזר, ויקרא רבה פי"ז; רמב"ן שם.
7. רש"י שם.
8. דברים ז א, ועי' בראשית טו כ - כא. ועי' רש"י דברים יח ב ורמב"ן שם א ושמות יג ה שלפעמים חושבים חמשה עממים.
9. מכילתא בא פרשה יח, ועי"ש במלבי"ם שר"ל שאחד מבניו והוא הגרגשי פנה והלך לו. ועי' ירושלמי שביעית פ"ו ה"א.
10. ישעיה כג ח.
11. רבנן, ויקרא רבה פי"ז.
12. ויקרא יט כג.
13. תו"כ שם.
14. ויקרא כג י.
15. תו"כ שם.
16. ויקרא כח ב ובתו"כ שם.
17. יחזקאל מ ב; שם מז יח. אולם יש שארץ ישראל בא במובן מלכות ישראל, ואין יהודה בכלל: עי' מלכים ב ה ב, יחזקאל כז יז ועוד.
18. עי' תענית י א ותרגום איוב ה י.
19. בראשית יד יח, ועי"ש ברש"י ובמ"ר שמלכי צדק הוא שם בן נח. [טור 1]
20. שם יב ז.
21. רש"י שם, ועי' רש"י מיכה א טו בשם מדרש אגדה.
22. תו"כ סוף קדושים. ועי' רמב"ן בראשית י טו שנמסרה לכנען לפי שהוא עבד.
23. שמות ו ח.
24. ב"ב קיט ב. ועי' ירושלמי שם פ"ח ה"ב: מאחר שנתנה להם לשם מתנה חזר ונתנה להם לשם ירושה.
25. בראשית טו יח.
26. ירושל' חלה פ"ב ה"א.
27. פ"מ שם.
28. בראשית רבה פמ"ד.
29. בראשית יג יז.
30. פסיקתא זוטרתא פ' שלח, על פסוק כי תבואו אל ארץ מושבותיכם; רש"י ע"ז נג ב.
31. ר' אליעזר בב"ב ק א, ועי' ירושלמי קדושין פ"א ה"ג; תרגום יונתן שם: טייל בארעא ועביד ביה חזקתא.
32. חכמים בב"ב שם. וע"ע חזקה.
33. ב"ב שם.
34. רשב"ם שם.
35. יחזקאל לג כד.
36. ירמיה ז ז.
37. יחזקאל כח כה.
38. כפתור ופרח פ"י הוצ' לונץ עמ' רכג.
39. בראשית טו יג.
40. שם טז.
41. כפתור ופרח פ"י. [טור 2]
42. ע"ע עבודה זרה.
43. ע"ז נג ב ורש"י.
44. תוס' ר"ה יג א, ועי"ש בערוך לנר. ועי' טורי אבן שם, שו"ת באר יצחק יו"ד סי' ל, שו"ת עונג יו"ט סי' לה ועוד.
45. ע"ע ירושה: ירושת הבכור.
46. ב"ב קיט א.
47. עי' להלן: מצוות התלויות בארץ.
48. ירושלמי חלה פ"ב ה"א, ועי' כתובות כה א. ועי' בחי' שביעית שבסוף ח"א משו"ת שאילת דוד וחזון איש שביעית סי' ג אות ב.
49. ערלה פ"א מ"ב.
50. שו"ת שאג"א החדשות, דיני חדש, סי' ג. ועי' כפתור ופרח פ"י. וע"ע ערלה שיש ראשונים שמוכיחים מכאן שערלה נוהגת אף בשל נכרים.
51. עי' קדושין לט א ותוס' שם לח ב.
52. ע"ע חדש.
53. שו"ת כנסת יחזקאל סי' מא; מגן האלף להרא"ל צונץ, קו' שם חדש.
54. צפנת פענח תרומות פ"א ה"א. וכ"נ ביד רמה ב"ב קיט אות נו. [טור 1]
55. עי' להלן: קדושתה.
56. עי' להלן, שם.
57. בראשית כו ג.
58. שם כא יב.
59. נדרים לא א ורש"י ור"ן; ירושלמי שם פ"ג ה"ח: ביצחק, במקצת יצחק.
60. בראשית כח ד.
61. רמב"ם נדרים פ"ט הכ"א ומלכים פ"י ה"ז.
62. רדב"ז נדרים שם; שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ו. וע"ע אבות (א): היחס.
63. בראשית טו יג.
64. פהמ"ש להרמב"ם נדרים שם. ועי' אוצר הגאונים קדושין סי' פב - פו.
65. במדבר לג נג, עי"ש ברמב"ן.
66. דברים א כא.
67. שם יא לא.
68. שם יב כט.
69. שם ט כג.
70. רמב"ן בהשגות לסהמ"צ מצוה ד מהוספותיו.
71. סוטה מד ב, ועי' רש"י סנהדרין ב א ד"ה במלחמת ורמב"ם מלכים פ"ה ה"א.
72. דברים ז ב.
73. וע"ע מלחמה.
74. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א. [טור 2]
75. רמב"ן בסהמ"צ שם.
76. רמב"ן שם ובפירושו עה"ת.
77. שם. ועי' להלן: ישיבתה.
78. הרמב"ם.
79. ע"ע תריג מצוות. מגילת אסתר שם. ועי' להלן: ישיבתה.
80. דברים ז ה.
81. ע"ז מה ב. וע"ע בעור עבודה זרה.
82. רמב"ם תרומות פ"א ה"ב.
83. כפתור ופרח פ"י, ועי"ש שמדייק כן אף מלשון הרמב"ם כאן. ועי' לעיל: ארץ האבות, ולהלן: קדושתה.
84. ע"ז כא א.
85. רמב"ם תרומות פ"א ה"ב; רש"י גיטין ח ב.
86. תוס' ע"ז כא א בשם רש"י.
87. רמב"ם תרומות שם, ועי' רש"י גיטין שם.
88. רמב"ם שם.
89. עי' להלן: הרחבת הגבולות.
90. רמב"ם שם. [טור 1]
91. שם.
92. תוס' ע"ז שם. ועי' להלן: הרחבת הגבולות. וע"ע סוריא.
93. ירוש' דמאי פ"ב ה"א: סבר ר' אמי ממעלי מסין כמי שנתכבשו; רש"י חולין ז א בד"ה הוריש, ועי' רש"י מגילה ו א בד"ה לא הוריש. ועי' חזון איש שביעית סי' ד אות ה.
94. הר"ש סירליאו לשביעית פ"ו ה"א.
95. תוספתא ע"ז פ"ה, לגירסת הוצ' צוקרמנדל.
96. ויקרא כו מב.
97. ילק"ש פ' עקב רמז תתס, ועי"ש בזית רענן.
98. ע"ע מלחמה.
99. פני משה, וע' סוטה מד ב.
100. יהושע ו ג - ד.
101. ירושלמי שבת פ"א ה"ח, ועי"ש בהגהות עמודי ירושלים. ועי' רמב"ם שבת פ"ב הכ"ה ולח"מ שם וטור או"ח סי' רמט.
102. יפה מראה לירושלמי שם. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף קמו (עד) ובמה שתמה עליו בעמודי ירושלים שם. וע"ע מלחמה.
103. יהושע יד ז.
104. יהושע שם י.
105. זבחים קיח ב.
106. יומא יב א ורש"י, ועי' רש"י קדושין לז א ד"ה אבל.
107. רש"י ב"מ פט א ד"ה נתחייבו; רש"י עה"ת דברים יב י; מלבי"ם דברים כו א. ועי' להלן: מצוות התלויות בארץ.
108. עי' לעיל: הכיבוש.
109. זבחים קיח ב. [טור 2]
110. זבחים שם.
111. במדבר כו נה.
112. שמות ו ח.
113. ספרי במדבר שם; ב"ב קיז א ורשב"ם.
114. במדבר שם נג.
115. ספרי שם; ב"ב שם.
116. רש"י עה"ת במדבר שם ותוס' ב"ב שם לפי דעת רש"י.
117. רשב"ם ב"ב שם, ועי"ש בתוס'.
118. עי' להלן. [טור 1]
119. ר"ת בתוס' ב"ב שם, ועי"ש עוד נפקא מינה להיפך.
120. תוס' שם לפי' ר"ת, ועי"ש שר"ת עצמו סובר כנ"ל.
121. ספרי שם; ב"ב שם.
122. רשב"ם שם.
123. תוס' שם.
124. במדבר כו נו.
125. ב"ב קכא ב - קכב א.
126. רשב"ם ב"ב שם; רמב"ן עה"ת בראשית מח ו ובמדבר כו נד.
127. במדבר שם.
128. רמב"ן שם, ע"פ ב"ב קיז א.
129. רש"י עה"ת שם; ראב"ד בשמ"ק ב"ב קיז א.
130. במדבר שם.
131. ספרי שם, ועי"ש ברמב"ן שלדעתו ברייתא משובשת היא, ועי' בפי' רבינו הלל לספרי שם שסובר שהספרי חולק בזה על הגמ'.
132. ר"א מזרחי שם, ועי"ש בארוכה.
133. עי' להלן. ראב"ד בשמ"ק ב"ב קכא ב.
134. במדבר שם נה. [טור 2]
135. שם נו.
136. ספרי שם, ועי' פי' רבינו הלל והגהות. הגר"א שם; ב"ב קכב א. ועי' ירושלמי יומא פ"ד ה"א.
137. רשב"ם ב"ב שם.
138. ספרי שם; ב"ב שם.
139. ב"ב שם.
140. רש"י עה"ת שם ור"א מזרחי שם.
141. במדבר לג נד.
142. הראב"ד בשמ"ק ב"ב קכא ב, ועי' שו"ת דבר אברהם סי' י בארוכה.
143. עי' תוס' בכורות נב ב ד"ה אמר רב אסי, ועי' שו"ת דבר אברהם שם שמסתפק בכוונת דעתם.
144. רמב"ם תרומות פ"א ה"ב.
145. במדבר לד יח.
146. קדושין מב א, ועי' רש"י עה"ת שם. וע"ע אפוטרופוס.
147. ספרי במדבר שם נה; ב"ב קכב א ורשב"ם.
148. ב"ב שם ורשב"ם, וכן סוברת סתם ברייתא שם וירושלמי יומא שם.
149. ברייתא שם וירושלמי שם. [טור 1]
150. רשב"ם שם.
151. ב"ב שם.
152. במדבר כו נג.
153. ב"ב קיז א.
154. רש"י עה"ת שם.
155. ספרי שם, לגירסת רשב"ם בבא בתרא שם.
155א. רשב"ם שם.
156. ב"ב קיז ב.
157. שם קיט א, ועי"ש ברשב"ם שע"י חזרה נטלו בזכות אבי אבי אביהם.
158. במדבר יד לח.
159. ב"ב קיח ב.
160. שם ורשב"ם.
161. דברים יח א.
162. ספרי שם; רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג ה"י.
163. במדבר יח כ.
164. ספרי שם, ועי' ספרי כו נג.
165. במדבר יח כג.
166. ספרי כו שם.
167. דברים יח א.
168. ספרי שם.
169. סהמ"צ ל"ת קסט; סמ"ג לאוין רעו; החינוך מצוה תקד.
170. רמב"ם שמיטה ויובל שם. ועי' להלן: הרחבת הגבולות.
171. מנ"ח שם. וע"ע לאו שניתן לתשלומין. [טור 2]
172. במדבר כו נד.
173. ספרי שם. וע"ע טומטום וע' אנדרוגינוס.
174. במדבר שם נה.
175. ספרי שם.
176. פי' רבינו הלל שם.
177. עי' לעיל: החילוק.
178. במדבר לד יג.
179. עי' תוס' קדושין סא ב, ועי' ס' המקנה שם. וע"ע תנאי.
180. במדבר לד יב.
181. בכורות נה א.
182. ע"ע הסבת נחלה.
183. פרקים טו - יט.
184. ב"ב נו א.
185. תוס' שם.
186. מגילה פ"א ה"א. ועי' רש"י ורד"ק יהושע טו כא שנראה שפירשו גם בגמ' ב"ב על הגבולין שבין א"י לחו"ל, ועי' יפה עינים לב"ב שם מש"כ להשוות הדעות.
187. דברים א ז.
188. תוספתא ב"ק פ"ח; בבלי שם פא ב. ועי"ש בשמ"ק שגירסת הרמ"ה: ואין לך כל אחד ואחד מישראל כו', וכ"נ מרש"י, ועי' תוס' שם שגירסתם כגי' שלנו.
189. רש"י שם.
190. ע"ע ירושלים.
191. תוספתא ב"ק פ"ח; בבלי שם פא ב.
192. רש"י שם.
193. ב"ב נו א. [טור 1]
194. רשב"ם שם.
195. סנהדרין קיא ב.
196. רש"י שם.
197. יהושע כא טז.
198. גמ' שם ורש"י, ועי"ש ברש"י קיב א ד"ה קשיא שאין זו תיובתא גמורה.
199. בראשית טו יח - כא.
200. דברים ז א.
201. בבא בתרא נו א.
202. דברים לד ד.
203. רשב"ם ב"ב שם.
204. ב"ר פמ"ד; רש"י בראשית שם.
205. דברים יב כ.
206. ספרי שם.
207. דברים יט ח.
208. ספרי שם; רמב"ם רוצח פ"ח ה"ד.
209. דברים ל ה. [טור 2]
210. ירושלמי קדושין פ"א ה"ח.
211. ב"ר פמ"ד; רמב"ם רוצח שם.
212. רמב"ן דברים יט ח וט.
213. דברים שם ט.
214. ב"ב נו א.
215. עי' לעיל.
216. שו"ת שאילת דוד בחידושי שביעית.
217. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, וכ"ה בירושלמי קדושין פ"א ה"ח בשינוי קצת בשמות המקומות. בבבלי ב"ב נו א הגי' ר' מאיר, ובמקום נבטייא נפתוחא, ובב"ר פמ"ד: רבי אומר. ועי' ר"מ איש שלום ב"ירושלים" לונץ תרמ"ז שהעיקר כגי' הירושלמי שביעית.
218. ירושלמי שביעית שם. בקדושין שם: דרמשק, ובבבלי ב"ב שם: ערדיסקוס, ובב"ר שם: דרמסקוס. ועי' ר"מ א"ש ב"ירושלים" שם שהעיקר כגי' הב"ר.
219. ירוש' שביעית שם וכ"ה בכל המקורות הנ"ל, מלבד בבבלי ב"ב שלא הובאה דעה זו כלל. לפי ר"מ א"ש שם ערבייא כו' הן בדרום א"י, ואסיא אספמיא כו' בצפון א"י, ואסיא קרתיגני כו' הן מדינות רחוקות מא"י, ולא בא ראב"י אלא לומר שארצם של קיני קניזי וקדמוני כבר נכללה בארץ ז' עממין ואלו פינו משם והלכו למדינות רחוקות.
220. ירושלמי שביעית שם וקדושין שם. בבבלי ב"ב: ר' יהודה, ובב"ר שם: רבנן.
221. ישעיה יא יד.
222. רש"י בראשית טו יט.
223. ע"ע עבר הירדן.
224. אור החיים עה"ת במדבר לב ז. ועי' אמבוהא דספרי לספרי זוטא פ' נשא עמ' 94.
225. דברים כו ג.
226. ספרי שם.
227. דברים ג יג.
228. רש"י שם. ועי' עוד רש"י שם ב כ ובראשית טו כ, ועי' קובץ "בית המדרש" לזכר הגרח"ע ז"ל עמוד קמד בשם הג"ר רפאל שפירא ז"ל בביאור ירושלמי בכורים פ"א ה"ח: חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. [טור 1]
229. רשב"ם ב"ב נו א, ורמב"ן עה"ת דברים מב כג. ועי' אוה"ח דברים ב כ וג יג שר"ל שאף ארץ עוג אינה ארץ רפאים שהובטחה לאברהם, ו"ההוא יקרא ארץ רפאים" פירושו שרק בשם יקרא אבל לא זוהי באמת.
230. אוה"ח דברים ג יג, עי"ש שחזר ממש"כ בבמדבר. ועי' רמב"ן במדבר כא כא ודברים ב כט. ועי' קונטרס ארץ ישראל להר"י אברמסקי עמ' 53 - 58 שהאריך בדבר להוכיח שעבר הירדן בכלל ירושת האבות הוא, ועי' חי' חזון יחזקאל לתוספתא ב"ק בהשמטות לפרק ח.
231. במדבר לד א - טו.
232. במדבר שם ג.
233. יהושע טו ב.
234. ברש"י במדבר לד ד: לצפונו של עולם, ועי' לבוש האורה שם שר"ל לדרומה של א"י.
235. במדבר שם ג - ה ורש"י, ועי' רש"י גיטין ח א. ועי' רשב"ם במדבר שם שנראה דעתו שמקדש ברנע עד עצמון הגבול הוא בקו ישר ממזרח למערב. על קביעת המקומות הללו עי' תבואות הארץ פ"א ואדמת קודש פ"א.
236. תרגום יונתן וירושלמי במדבר שם; רש"י ורד"ק יהושע יג ג; מזרחי במדבר שם; הגר"א יהושע שם; ר"ש סירליאו בפירושו לירושלמי שביעית פ"ו ה"א. ועי' תוס' ערכין טו א ד"ה כשם.
237. רש"י יהושע שם.
238. ר"ש סירליאו בפי' לירושלמי שביעית שם, ועי"ש שגושן שהוזכרה ביהושע י מא שנכבשה היא גושן של מצרים, ועי' פי' רד"ק ליהושע יא טז שמביא כן בשם מדרש וכ"כ בדעת זקנים לבעלי התוס' פ' ויגש. ועי' פי' רד"ל לפרדר"א פל"ט אות טו ופכ"א אות לו. [טור 2]
239. תרגום רב סעדיה גאון עה"ת במדבר שם; כפתור ופרח פי"א הוצ' לונץ עמ' רמח; שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ב אלפים רו, ועי"ש ש"טעות מפורסם" הוא לומר שזה נילוס, ועי' ראב"ע ורבינו בחיי במדבר שם שכתבו ג"כ שאיננו היאור, וכ"כ אברבנאל בראשית סופט"ו.
240. יהושע טו ג.
241. עי' רמב"ם קדה"ח פי"ח הט"ז.
242. במדבר לד ו.
243. דברים יא כד.
244. רש"י עה"ת במדבר שם וגיטין ח א.
245. עי' להלן בגבול צפון.
246. תוספתא תרומות פ"ב, הובאה בגיטין ח א ועי"ש ברש"י.
247. במדבר שם.
248. גיטין שם ורש"י.
249. עי' להלן בגבול צפון.
250. תוספתא שם וגיטין שם.
251. תוספות גיטין שם, ותלוי בשני התירוצים שם. ועי' פי' הגר"א לירושלמי חלה פ"ד ה"ד.
252. רמב"ם תרומות פ"א ה"ז. [טור 1]
253. גיטין ח א ורש"י.
254. שביעית פ"ו מ"א, ועי"ש בר"ש; חלה פ"ד מ"ח; ירושלמי שביעית פ"ו ה"א: טורי אמנה.
255. פהמ"ש להרמב"ם שביעית שם, ועי' רמב"ם תרומות פ"א ה"ח, ועי' תרגום ירושלמי במדבר שם. ועי' שינויי נוסחאות במשניות ד' ווילנא ובירושלמי ד' ווילנא שביעית שם ובהערות לונץ לכפו"פ עמ' רמט.
256. ערוך ע' סמנוס; תשוב' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' שמו: סמנום; כפו"פ פי"א. ועי' הערות לונץ לכפו"פ שם.
257. תרגום יונתן שם. ובתרגום ירושלמי: טוורוס מנוס.
258. ד ח.
259. רש"י שיר השירים שם; ר"ש שביעית שם, ע"פ ירושלמי שביעית שם; תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' שמו.
260. ר"ש שביעית שם; כפו"פ פי"א. ועי' תרגום יונתן במדבר כ כג שתרגם הר ההר שעל גבול ארץ אדום ג"כ טוורוס אמנוס, ועי' נתינה לגר שם.
261. במדבר לד ח. ועי' רש"י יחזקאל מז כ: חמת במקצוע צפונית מערבית אצל הר ההר כמו שכתוב מן הים הגדול וגו'.
262. תרגום ירושלמי שם; רש"י שם. ועי' יונתן וירושלמי בראשית י יח ובמדבר יג כא ותרגום רב יוסף דהי"א יג ה ורש"י עמוס ו ב.
263. עי' ארץ ישראל ושכנותיה הורוויץ עמ' 55.
264. כפו"פ פי"א, בהוצ' לונץ עמ' רנ - רנד, ועי"ש שמתאים את דבריו לרש"י.
265. כפו"פ שם. ועי' קרוב לזה במור וקציעה להריעב"ץ או"ח סי' שו. לדעה זו הר ההר הוא בסביבה של ההרים שגם היום נקראים בשם טוורוס אמאנוס.
266. שו"ת הרדב"ז סי' אלף קה, ועי' הערות לונץ לכפו"פ עמ' רנב.
267. תבואות הארץ פ"א; הערות לונץ לכפו"פ שם.
268. תשו' הרמב"ם פריימן סי' שמו לפי גוף נוסח הערבי שם. לנוסח של "פאר הדור": בניאס.
269. ר"ש סירליאו לירושלמי שביעית פ"ו ה"א.
270. יג ה.
271. ועי' תבואות הארץ שם.
272. רש"י במדבר שם וגיטין ח א.
273. רש"י גיטין שם. [טור 2]
274. עי' לעיל בגבול מערב.
275. תוס' שם ומהרש"א, ועי"ש במהר"ם שי"ף שנסתפק להתוס' אם קפלוריא היא בשיפוע של מזרח או של מערב.
276. לפי התרגומים שם לבוא אינה שם העצם, אלא במובן בואכה חמת. ועי' "חמת ולבוא חמת" בקובץ "יבנה" ספר א.
277. במדבר שם ורש"י.
278. עי' יחזקאל מז יז ורש"י. ועי' ארץ ישראל ושכנותיה להורביץ עמ' 280.
279. רמב"ם קידוש החודש פי"ח הט"ז. וזה מתאים לדעה השניה לעיל במקומו של הר ההר.
280. מכות ט ב. זה מתאים ג"כ לדעה השניה.
281. תרגום ירושלמי שם, ועי' ערוך השלם ע' אפמיא שזוהי PANEAS, והיא מערת פמייס שהירדן יוצא משם, עי' בכורות נה א.
282. במדבר שם ורש"י.
283. ירושלמי חלה פ"ד ה"ד; תוספתא כתובות פ"ח והובאה בב"מ כב א, לפי' הראב"ד והרשב"א ועוד ראשונים בשמ"ק ב"מ שם, ע"פ הירושלמי הנ"ל. ועי"ש ברש"י פי' אחר שאינו שייך לא"י. וע"ע עבר הירדן לאיזה דינים נפקא מינה בשינוי הגבול שבא על ידי שינוי הילוך הירדן לפי ההלכה שעבר הירדן אף הוא בכלל ארץ ישראל. [טור 1]
284. במדבר לה י.
285. שם לד טו.
286. בכורות נה א; ספרי במדבר לה ט: ר' יונתן ור' שמעון בן יוחאי.
287. דברים ג יז. ועי' פ"מ בירושלמי שלא מצא את הפסוק.
288. יהושע יח כ.
289. ירושלמי חלה פ"ד ה"ד ופ"מ שם.
290. פ"מ שם.
291. צפנת פענח כלאים פ"א ה"א.
292. ס' ניר לירושלמי שם; חזון איש מעשרות סי' כא. ועי' בכורות נה א שר' מאיר סובר כן לענין מעשר בהמה שגבול בפני עצמו הוא. וע"ע מעשר בהמה.
293. ע"ע עבר הירדן.
294. ברכי יוסף או"ח סי' תפט, ועי' השמטות "חזון יחזקאל" למס' ב"ק פ"ח. ועי' חזון איש מעשרות שם. וע"ע עבר הירדן.
295. תשב"ץ ח"ג סי' קצח.
296. גיטין ח א; רמב"ם גירושין פ"ז ה"י.
297. אביי שם ז ב לדעת ר' יהודה, עי"ש בתוס' ד"ה עציץ: דשם חוץ לארץ על המקום. וע"ע מעשרות טעם אחר, שאינו יונק מהקרקע, ולא שהוא חו"ל, ועי"ש להלכה. ועי' ב"ב עד ב וירושלמי כלאים פ"ט ה"ג על הימים והנהרות המקיפים את א"י. [טור 2]
298. עי' לעיל.
299. תוספתא מעשר שני פ"ב. ועי' לעיל בשם רש"י עה"ת בנוגע למעלה עקרבים בדרום ועין במזרח.
300. דברים יא כד.
301. שם א ז. ועי' שמות כג לא.
302. יהושע א ד.
303. עי' לעיל בראש הפרק.
304. רמב"ן גיטין ז ב. ועי' רש"י יהושע א ד ורשב"ם שמות כג לא.
305. רמב"ן עה"ת דברים יא כד. ועי' רמב"ן בסהמ"צ השלמות למ"ע ד וחידושיו לגיטין שם. ועי' רש"י יהושע יג א.
306. דברים יא כד.
307. עי' להלן: הרחבת הגבולות.
308. רמב"ן עה"ת שם. וצ"ב לפ"ז למה סוריא היא כיבוש יחיד, ואולי שהמצוה לכבוש קודם הסמוכים, היינו בגבולות התורה שבפ' מסעי, ואח"כ המצוה לכבוש עד גבולות האבות, וכ"ג בבחיי סוף עקב. ועי' אברבנאל שם.
309. ספרי שם.
310. ע"ע שאלה.
311. משנה תענית י א.
312. עי' תענית שם, ועי"ש בתוי"ט; שמ"ק ב"מ כח א. אבל עי' ברש"י שעל הרי"ף תענית שם: כשחוזרים לבבל כו'.
313. ירושלמי שביעית פ"י ה"א ור"א פולדא שם, ועי"ש בפנ"מ. ועי' תוס' סנהדרין יא א ד"ה ומפני. וע"ע עיבור שנה.
314. עי' רמב"ם תרומות פ"א ה"ט: איזוהי סוריא כו' כל יד פרת כו', ועי' העמק דבר דברים שם שנראה שמפרש שמנהר פרת הוא בכלל הרחבת הגבולות של כל מקום אשר תדרוך וכו'. ועי' מלבי"ם דברים א ז וחזון איש שביעית סי' ג אות ל. [טור 1]
315. שמות כג לא.
316. עי' במדבר כא ד, דברים ב ח ומלכים א ט כו.
317. דברים יב כ.
318. מכילתא בא פרשה יב. ועי' ספרי דברים שם ומלבי"ם שם.
319. דברי הימים ב ח יז. ועי' מלכים א ט כו.
320. תהלים עב ח.
321. רש"י שם.
321א. פרק מז, טו - כ.
321ב. עי"ש ברש"י שמתאים לגבולות התורה, וברד"ק ובארוכה במלבי"ם שרחבים יותר.
322. רמב"ם תרומות פ"א ה"ו.
323. שביעית פ"ו מ"א.
324. עי' לעיל: גבולות הארץ.
325. ר"ש שביעית שם ורע"ב חלה פ"ד מ"ח, ועי' ר"ש שם שמפרש כן בירושלמי שביעית שם.
326. עי' לעיל, שם.
327. הר"ש שם, ועי"ש בתוי"ט.
328. רמב"ן גיטין ח. ועי' תבה"א פ"ג ובקובץ "ארשת" עמ' קפא - קפט.
329. רמב"ם תרומות פ"א ה"ח; כו"פ פי"א, הובא בתוי"ט שביעית שם. [טור 2]
330. כפו"פ שם, ועי' לעיל: גבולות הארץ.
331. תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' קלו. ולפי זה צ"ל שכזיב אינה על שפת הים ממש, וכ"נ מבואר הגר"א ליהושע יט כט. ועי' להלן ציון 344.
332. כפו"פ שם, הובא בתוי"ט.
333. עי' ר"ש ורע"ב במשנה שביעית שם, וכן לגירסת "לפנים" בניקוד של פ' קמוצה, עי' מלאכת שלמה שם.
334. משנה שביעית פ"ו מ"א; רמב"ם שם: מהנהר ואמנה ולהלן.
335. ר"ש ורע"ב שם בפי' "ולפנים" שבמשנה שם.
336. רמב"ם תרומות פ"א ה"ז, וצ"ע ממש"כ שם להלן ובשמיטה ויובל פ"ד הכ"ו שבדרום נמשך עד נחל מצרים ובצפון עד אמנה. ונראה שמסמן רק את הגבולות של עולי מצרים העודפים ברוחב לצד מערב על השטח שהיה גם של עולי בבל, אבל להלן באורך היה הגבול של עולי מצרים בלבד על פני כל הרוחב.
337. רמב"ם שם. על הדרך שבין עכו לכזיב עי' להלן בגבולות עולי בבל.
338. רמב"ם שם ה"ט, ור"ל שאפילו עולי מצרים לא כבשום, ועי"ש בכ"מ, אף על פי שכבשו דרומית מאשקלון וצפונית מעכו.
339. תוספות גיטין שם. ע"פ יהושע יג ג ושופטים א יח. על עכו עי' להלן בגבולות עולי בבל.
340. מור וקציעה או"ח סי' שו. ועי' הוריות ג א.
341. שביעית פ"ו מ"א; רמב"ם תרומות פ"א ה"ח ומעשרות פי"ג ה"ג.
342. ירושלמי דמאי פ"א ה"ג; רמב"ם שם ושם.
343. כפו"פ פי"א, הובא בתוי"ט שביעית שם; הגר"א בשנות אליהו שם. ועי' רש"י גיטין ז ב שכזיב במזרחית צפונית.
344. שופטים א לא. הגר"א בשנות אליהו שם. לפי החוקרים כזיב היא הכפר א - זיב שבימינו, צפונית מעכו, עי' תבואות הארץ הוצ' לונץ עמ' רלג, אנציק' ארץ ישראל להורביץ עמ' 41 ו"ארשת" עמ' קפט. ועי' לעיל ציון 331. [טור 1]
345. תוספתא אהלות פי"ח: לכלאבי, ובר"ש שביעית שם: לכלנו; גיטין ז ב. ועי' תוספת ראשונים לר"ש ליברמן אהלות שם.
346. רמב"ם שם.
347. תוי"ט שם בשם כפו"פ פי"א.
348. גיטין ז ב.
349. רש"י שם.
350. גיטין שם ורש"י; רמב"ם תרומות פ"א ה"ז, אלא שצ"ב מש"כ שם זה לענין א"י של עולי מצרים, ועי' חזון איש שביעית סי' ג אות יח.
351. הגירסא בתוספתא אהלות פי"ח ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א; ר' משה בר חסדאי ברמב"ן גיטין שם; הגר"א בשנות אליהו שביעית שם.
352. כפו"פ פי"א עמ' רעו; תוס' הרא"ש גיטין שם בשם הרב מקינון. ועי' רש"י שביעית שם ותוספת ראשונים אהלות שם.
353. כפו"פ שם בשם פי' כת"י מהרמב"ם, והובא בתוי"ט שביעית שם. ועי' תוספת ראשונים אהלות שם מש"כ בישוב שתי הגירסאות לפירוש זה.
354. ירוש' שביעית פ"ו ה"א.
355. ר"ת בתוס' גיטין ב א ורמב"ן ומאירי שם.
356. עי' כתובות קיב א.
357. עי' גיטין עו ב. [טור 2]
358. משנה ריש גיטין ותוס' שם, ועי"ש ברמב"ן ומאירי.
359. תוס' שם, ועי' להלן: ישיבתה.
360. תוס' שם. ועי' רמב"ן ומאירי שם.
361. רמב"ם תרומות פ"א ה"ט, ועי' כ"מ שם שמצדד שגם הרמב"ם ר"ל על החלק שבחו"ל; רמב"ן בהשמטות לגיטין ב א.
362. רמב"ן שם.
363. עי' להלן.
364. רמב"ן גיטין שם.
365. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' פה.
366. משנה ריש גיטין ותוס' שם.
367. כפו"פ פי"ד, הובא בתוי"ט שם.
368. משנה שם; ירוש' שביעית פ"ו ה"א. ועי' תוספתא אהלות סופי"ח.
369. יהושע יג ג ושופטים א יח.
370. תוס' גיטין שם. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קמו.
371. עי' להלן.
372. ירושלמי שביעית שם.
373. רמב"ן ור"ן שם.
374. תוספתא אהלות שם. וע"ע ארץ העמים: מובלעות וסמוכות.
375. ירושלמי שביעית שם.
376. הגר"א בירושלמי שם.
377. רש"י גיטין ב א, ועי"ש בתוס' ששם מדובר בשל עולי בבל.
378. משנה ריש גיטין.
379. כפו"פ פי"ד הובא בתוי"ט שם. ברמב"ם תרומות פ"א ה"ז כגבול עולי מצרים.
380. משנה שם. ועי' רש"י ותוס' שם אם זוהי קדש המוזכרת בתורה (בראשית מז יד וכ א), שתרגומה רקם (אונקלוס שם), או שזוהי רקם אחרת. ועי' להלן בתחומי העיירות של עולי בבל. [טור 1]
381. תוספתא שביעית פ"ד עפ"י גירסת הוצ' צוקרמ'.
382. תוספתא שם לגירסת הדפוס. ברייתא זו בשינויים גם בספרי סו"פ עקב ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א. ועי' הילדסהיימר וקליין בס' גבולות הארץ, ירושלים תשכ"ה [ועי' בתוספתא כפשוטה שביעית פ"ד עמ' 534, ומאמר ברייתא דתחומי א"י בתרביץ תשל"ו עמ' 213]. {ועל שינויי הנוסחאות שבברייתא זו עי' בנספח בסוף הכרך הזה}.
383. תוס' גיטין ב א, ועי' רמב"ן שם שאף לגיטין הן כא"י.
384. חולין ז א; ירוש' דמאי פ"ב ה"א; רמב"ם תרומות פ"א ה"ה.
385. ירוש' שם. במגלת תענית פ"ג לט"ו סיון שאנשי בית חשמונאי כבשו בית שאן ובקעתה, ועי' להלן: מצוות התלויות בארץ, ציון 189. ועי' על בית שאן בכפו"פ פ"ה, ובמאמר של קליין בקובץ לזכר אונא עמ' 142 [ועי' תרביץ תשל"ד עמ' 88].
386. תוספתא אהלות פי"ח וירוש' דמאי שם.
387. תוספתא אהלות שם.
388. תוספתא שביעית פ"ד. ועי' כפו"פ פ"ה ושו"ת מהרי"ט ח"א סי' מז.
389. ירושלמי דמאי שם: רבי התירה כמו בית שאן. על חיובם של מקומות אלו בתרומות ומעשרות עי' להלן: מצוות התלויות בארץ.
390. מור וקציעה או"ח סי' שו, וכ"מ בכסף משנה שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח.
391. תבואת הארץ פ"א הוצ' לונץ עמ' כא.
392. ועי' רש"י ירמיה כב כט לפי' אחד ששלש הארצות נרמזו בפסוק: ארץ ארץ ארץ.
393. שביעית פ"ט מ"ב; רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ט. וע"ע ביעור שביעית. [טור 2]
394. כתובות קי א. וע"ע בעל וע' שאר כסות ועונה.
395. ב"ב לח א. וע"ע חזקת קרקעות.
396. סנהדרין יא ב; רמב"ם קידוש החודש פ"ד ה"ד. וע"ע עבור שנה.
397. יהושע יח ה.
398. תוספתא גיטין פ"ה; בבלי שם עו א ורש"י.
399. גיטין שם ורש"י.
400. בכורות נה א ורש"י.
401. פסחים נב ב.
402. שביעית פ"ט מ"ב.
403. בכורות נה א.
404. תוס' יבמות טז א; כסף משנה שמיטה פ"ד הכ"ח. וכן מוכח בתוספתא שביעית פ"ז: איזהו הר שבעבר הירדן וכו', עי' תפא"י למשנה זו אות טו.
405. יהושע פרק יג, וע"ע עבר הירדן. [טור 1]
406. תוספתא שם. ועי' ירושלמי שם פ"ט ה"ב.
407. הגר"א בשנות אליהו שביעית שם. ועי' מלאכת שלמה שם.
408. כפתור ופרח פמ"ח, ע"פ רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ט, ועי' תפא"י שם שכ"נ מפי' הרמב"ם והרע"ב שביעית שם. ומצינו גם במק"א "עבר הירדן" על עבר הירדן המערבי, עי' סוטה לה ב ורש"י שם ד"ה שהעמיד משה. ועי' תבואות הארץ פ"א הוצ' לונץ עמ' נב.
409. רש"י פסחים נב ב; רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ט ובפי' המשניות שם.
410. פהמ"ש שם.
411. תוס' פסחים שם, ע"פ הירושלמי שביעית שם; ר"ש שביעית שם. וע"ע בעור שביעית על פרטי הביעור והאכילה במקום אחד על סמך השני.
412. ב"ב לח א לענין חזקת קרקעות; רא"ש ושמ"ק כתובות קי א לענין כפיית האשה לעלות ממקום למקום.
413. סנהדרין טז ב לענין עיר הנדחת משום קרחה. וע"ע עיר הנדחת. [טור 2]
414. סנהדרין יא ב לענין עיבור השנה ביהודה, ורמב"ם קידוש החודש פ"ד הי"ב.
415. נדרים יח ב לענין סתם תרומה בנודר הרי עלי כתרומה. וע"ע נדרים.
416. חגיגה כה א ורש"י לענין טהרת יין ושמן לנסכים. ועי' להלן: בטומאה וטהרה.
417. ר"ן תענית פ"ג. ועי' תענית כב א: ארבה וחסיל כו'.
418. דברים יא כד.
419. ספרי שם; ירושלמי חלה פ"ב ה"א בשינוי לשון.
420. דברים שם.
421. ירוש' שם.
422. רמב"ם מלכים פ"ה ה"ו.
423. רמב"ם שם.
424. דברים שם כג.
425. ספרי שם; ירושלמי שם; רמב"ם תרומות פ"א ה"ג ומלכים שם.
426. רמב"ם תרומות שם. וע"ע סוריא לאיזה דברים הם בכלל א"י, ושם דעות החולקים.
427. ע"ז כא א, ועי' לעיל: הכיבוש.
428. רמב"ם תרומות שם.
429. סמ"ג מ"ע קלג.
430. רמב"ם תרומות שם ה"ב. [טור 1]
431. רמב"ם מלכים שם, ועי"ש ה"ב ותרומות שם ה"ג, וע"ע מלחמה.
432. רש"י גיטין ח ב וע"ז כ ב.
433. תוס' ע"ז כא א. ועי' פהמ"ש להרמב"ם דמאי פ"ו מי"א.
434. עי' שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י, ועי"ש עוד פירוש. ועי' מאירי גיטין שם שכתב שאם כבשו שלא על פי בית דין אפילו כיבוש יחיד אינו.
435. דברים יא כד.
436. ספרי שם.
437. סדרי טהרות כלים פ"א מ"ו, ומפרש כך הספרי שם: שכנגדו בים הרי היא שלהם.
438. רמב"ם תרומות פ"א ה"ב.
439. דברים שם.
440. ספרי דברים שם.
441. רש"י יהושע שם; תוס' גיטין ח א ד"ה כיבוש.
442. הרדב"ז בפי' הרמב"ם תרומות שם והניח בצ"ע, ועי' תשב"ץ ח"ג סי' ר שכ"כ להסובר כיבוש יחיד שמו כיבוש. [טור 2]
443. עי' כלים פ"א מ"ו.
444. סדרי טהרות כלים שם, ועי' מנ"ח מצוה רפד אות ו.
445. עי' לעיל: החילוק.
446. רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג הי"א.
447. עי' לעיל: החילוק.
448. רדב"ז שם.
449. יחזקאל מח לא.
450. ב"ב קכב א; סמ"ג לאוין רעו.
451. ראב"ד בהשגות שם. ועי' פרשת דרכים לבעל המל"מ דרך הקודש.
452. עי' יחזקאל מה ה ומח יג.
453. שמ"ק ב"ב קכב ב בשם הר"ן.

לסעיף ב': קדושתה
1. עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ר וכפו"פ פ"י.
2. כפו"פ שם.
3. יואל ד ב.
4. תנחומא פ' במדבר יז.
5. שמואל א כו יט.
6. כפו"פ שם, ועי"ש עוד פסוקים. [טור 1]
7. דברים לב ח.
8. תנחומא ראה ח.
9. דברים יא יב.
10. תנחומא פ' במדבר יז, ועי' פרקי דר"א פי"ח.
11. מכילתא בא פרשה א'; מו"ק כה א ורש"י ד"ה שהיה כבר; רש"י יונה א ג. ועי' כוזרי מאמר ב סי' טו.
12. במדבר לה לד, ועי' ספרי זוטא שם.
13. עי' ספרי זוטא נשא בקדושת א"י מעבר הירדן שראויה לבית השכינה. ועי' רמב"ן עה"ת במדבר כא כא.
14. מו"ק כה א ורש"י.
15. רש"י ב"ב טו א. וע"ע נבואה.
16. ויקרא כה לח.
17. תוספתא ע"ז פ"ד; כתובות קי ב. ועי' להלן ישיבתה.
18. כתובות קיא א.
19. אדר"נ פכ"ו, ועי' מכילתא בא פרשה א: עד שלא נבחרה ירושלים כל א"י כשרה למזבחות, וגי' הגר"א: ראויה לשכינה.
20. פי' הר"ם הובא בכפו"פ פ"י. ועי' על קדושת הארץ בארוכה בכפו"פ שם ושו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד.
21. כפו"פ שם. ועי' שערי צדק לבעל ח"א שער משפטי הארץ פי"א: מקודשת ועומדת מיום שנבראה, ועי' שו"ת חת"ס שם.
22. כפו"פ שם.
23. בראשית כו ג.
24. ע"ע יוצא.
25. בראשית רבה שם.
26. בראשית כח כא.
27. תוספתא ע"ז פ"ה, ועי' רש"י בראשית יז ח. ועי' ראב"ע בראשית לג יט שלכן קנה יעקב את חלקת השדה כי מעלה גדולה יש לא"י ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא. [טור 2]
28. בראשית טו יח.
29. שבועות מז ב ורש"י.
30. כפו"פ שם.
31. בראשית טז ג.
32. ע"ע פריה ורביה.
33. יבמות סד א ורש"י.
34. יראים השלם סי' תיג, ועי' תורה שלמה לרמ"מ כשר בראשית טז אות טו.
35. ר"ה טז ב.
36. עי' להלן.
37. כפו"פ שם, ועי' רמב"ן בהשמטות לגיטין ב א אות ג. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' כח ותשב"ץ ח"ג סי' ר. ועי' מבוא לשבת הארץ להראי"ה קוק ז"ל פט"ו.
38. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד.
39. חגיגה ג ב ובכמ"ק.
40. יבמות פב ב: ירושה שניה, ועי"ש ברש"י, ועי' רמב"ם תרומות פ"א ה"ה ובפהמ"ש עדיות פ"ח מ"ז.
41. תוס' יבמות שם בשם ר"ח, ועי"ש שדחו. ועי' כ"מ תרומות פ"א הכ"ו שרצה לפרש כן אף בדעת הרמב"ם, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה שדחה. [טור 1]
42. עי' בציון הקודם שכן היא דעת הראשונים מחוץ לדעת ר"ח.
43. רמב"ם תרומות פ"א ה"ה ובית הבחירה פ"ו הט"ז.
44. שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י; חזון איש שביעית סי' ג אות א.
45. עי' רמב"ן ב"ב נו א ושבועות טז שיש גירסא: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא קידשום והניחום וכו', ועי' ריטב"א מגילה י א. ועי' מאירי מגילה שם שהקידוש הוא במאמר ובחזקה, אך בדבר אברהם הבין בדעתו שר"ל על קדושת עזרא.
46. דברים יד כב.
47. שם כג.
48. רש"י ב"מ פט א, ועי' רמב"ן עה"ת ויקרא כו מב.
49. כלים פ"א מ"ו; רמב"ם בית הבחירה פ"ז הי"ב.
50. ויקרא כה כג.
51. גיטין מז א. וע"ע אין קנין לנכרי בארץ ישראל.
52. חגיגה ג ב.
53. חולין ז א ועוד.
54. ועי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הט"ז: קדושת ארץ ישראל לענין מעשרות ושביעית, ועי' רמב"ם תרומות פ"א ה"ה. [טור 2]
55. אליהו רבה כלים שם, ועי"ש במשנה אחרונה; מנ"ח מצוה רפד אות ו.
56. עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ז הי"ב והי"ג וברע"ב כלים סופ"א בשם הגאונים ובערוך ע' עשר בשם רב האי גאון.
57. יהושע כ ז.
58. כפתור ופרח פ"י הוצ' לונץ עמ' רלה, ועי"ש עמ' רלג.
59. נחמיה ח יז.
60. רש"י ערכין לב ב, ובסדר עולם פ"ל הגירסא: נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות.
61. ע"ע ערים המוקפות חומה.
62. ובסדר עולם שם: נתחייבו במעשרות ובשמיטין וכו'.
63. ערכין לב ב, ועי' סדר עולם שם.
64. רש"י שם.
65. דברים ל ה.
66. ערכין שם, ועי"ש בסדר עולם.
67. סדר עולם שם; יבמות פב ב.
68. רש"י נדה מו ב. ועי' תוס' יבמות פב ב בשם ר"ח שירושה ראשונה היא של אברהם יצחק ויעקב ושניה של יהושע, וסוברת דרשה זו שקדושת יהושע קידשה לעתיד לבוא, ועי"ש שדחו פי' זה. ועי' הגהות הב"ח למגילה י א שאף לפי' ר"ח לא קידשה לעתיד לבוא, ומפרש "יש להם" שיש להם ביטול. [טור 1]
69. חגיגה ג ב ויבמות טז א בדעת ר' אליעזר ור' טרפון ור' אלעזר בן עזריה, בידים פ"ד מ"ג, ועי' תוס' מגילה י א ור"ש ידים שם ועוד שהגמ' שם אומרת למאן דאמר כן אבל יתכן שהם אינם סוברים כן; חולין ו ב, ז א בדעת ר' מאיר ורבי ועוד.
70. שביעית פ"ו מ"א. וכן בחלה פ"ד מ"ח לענין חלה, עי"ש בפהמ"ש להרמב"ם והרע"ב.
71. ע"ע פירות שביעית.
72. ר"ש ורע"ב שם. וע"ע שביעית מחלוקת ראשונים בפירוש נאכל ולא נעבד.
73. ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד ושביעית פ"ו ה"א וכמ"ק, ועי' תוס' יבמות פב ב לפי' אחד שמאליהם קיבלו לקדש ומשקידשו נתחייבו מן התורה, ומכל מקום גם לפי' זה קדושת יהושע בטלה.
74. ע"ע בית המקדש וע' ירושלים.
75. רמב"ם בית הבחירה פ"ו הט"ז; תוס' יבמות פב ב ושבועות טז א; ר"ש שביעית פ"ו מ"א. ועי' תוס' זבחים סא א ורמב"ן שבועות טז א ומאירי מגילה המשנה הט"ז.
76. רמב"ם שם, ועי' תוס' יבמות ושבועות שם ור"ש שביעית שם טעמים אחרים על המקדש, וע"ע הנ"ל. ועי' השגות הראב"ד שם שחולק, ועי' תוס' מגילה י א כהראב"ד. ועי' בארוכה בשו"ת משפט כהן סי' צו.
77. ערכין לב ב ורש"י.
78. יבמות פב ב ועוד.
79. תוס' שם בשם ר"ח, ועי' לעיל ציון 68.
80. דברים ל ה. [טור 2]
81. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א.
82. סמ"ג מ"ע קלג בשם ר"י בתשובה.
83. רב יהודה אמר שמואל ב"ב נו א עי"ש בתוס' ד"ה חייב.
84. עי' השגות הראב"ד בית הבחירה פ"ו הט"ז ומאירי מגילה י א בשם שאר מפרשים.
85. ע"ע בית המקדש וע' ירושלים.
86. רמב"ם ביה"ב פ"ו הט"ז; ראב"ד תרומות פי"ג הי"ג; כפתור ופרח פ"ג, ועי"ש פ"ה עמ' נא; ס' התרומה הלכות א"י; טור יו"ד ר"ס שלא. וכן כל אותם הפוסקים שאף קדושת עזרא בטלה ומעשרות בזמן הזה מדרבנן, עי' להלן, בע"כ סוברים שקדושה ראשונה בטלה.
87. בעל העיטור אות פ' פרוזבול בשם רב קרובנו החסיד עי"ש.
88. רמב"ם ביה"ב פ"ו הט"ז.
89. רמב"ם תרומות פ"א ה"ה, ע"פ ירושלמי שביעית פ"ו ה"א: ראשון ראשון קנה, ועי' לעיל.
90. פי' רדב"ז תרומות שם; מאירי למגילה המשנה הט"ז.
91. מאירי שם. ועי' שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י שמפרש בד' הרדב"ז והמאירי שלא קנין החזקה קידש אלא ההחזקה שהיו מוחזקים בארץ בתורת א"י עם המאמר.
92. מאירי חגיגה ג ב וחולין ו ב. וצ"ע שסותר מש"כ במגילה בפירוש שלא היה הקידוש בתודות ושיר.
93. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, אולם להר"י בסמ"ג מ"ע קלג נראה שר"ל מדבר תורה מקדושה הקודמת.
94. סד"ע פ"ל וערכין לב ב, ועי' לעיל שמכאן למדו שקדושת יהושע בטלה ונתקדשה הארץ מחדש על ידי עזרא.
95. עי' להלן. [טור 1]
96. עי' לעיל.
97. עי' להלן.
98. עי' לעיל.
99. עי' לעיל ציון 73.
100. תוס' יבמות פב ב ור"ש שביעית פ"ו מ"א ופי' הגר"א לירושלמי שביעית שם.
101. נחמיה י א - לח.
102. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א וקדושין פ"א ה"ח, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה שהוכיח בכמה ראיות שר"ל מדרבנן ולא כפי' התוס' יבמות והר"ש, ועי' ס' ניר לירושלמי שם ומרה"פ לירושלמי שם ויבמות פ"ז ה"ג.
103. מלאכי ג י.
104. ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה ובראשית רבה פ' ויחי, ועי' רש"י מכות כג ב שאינו מפרש כן, אך בב"ר שם מפורש שקיבלו כל חיוב המעשרות עליהם, ועי' ר"ש שביעית פ"ו מ"א.
105. עי' להלן לאיזה פסוק המכוון.
106. רמב"ם תרומות פ"א הכ"ו.
107. במדבר טו יח.
108. כתובות כה א.
109. סמ"ג מ"ע קלג והובא בכ"מ שם, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה.
110. ויקרא כה ב. [טור 2]
111. עי' רש"י כתובות כה א.
112. חי' רבנו חיים הלוי שמיטה ויובל פי"ב הט"ז. ועי' צל"ח ברכות לו א ושו"ת משיב דבר להנצי"ב חיו"ד קונט' דבר השמיטה.
113. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' סה, וכ"כ בחי' רבינו חיים הלוי שם. ועי' אבן האזל ביה"ב פ"ו הט"ז שדעתו שאין זה חסרון בקדושת הארץ אלא תנאי בחיוב תרו"מ שיהיה ביאת כולכם.
114. פי' הרדב"ז לרמב"ם תרומות פ"א ה"ה; חזון איש שביעית פ"ג אות ט.
115. ראב"ד בהשגות תרומות שם, ע"פ כתובות כה א.
116. רמב"ם תרומות פ"א הכ"ו, ועי' ביה"ב פ"ו סוף הט"ז ושו"ת הרמב"ם הוצ' פריימן סי' קלב וסי' שנב.
117. הראב"ד תרומות שם; סה"ת הלכות א"י; תוס' יבמות פב ב ועוד. ועי' ביאור הגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק ו.
118. סד"ע פ"ל; יבמות פב ב.
119. רש"י שם ונדה מו ב. ועי' לעיל פי' ר"ח בתוס' יבמות שם.
120. רמב"ם ביה"ב פ"ו הט"ז. [טור 1]
121. תוי"ט עדיות פ"ח מ"ז; מלה"ר, ערך קדושה ראשונה אות ט. ועי' שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י שהקשה על פי' זה.
122. רדב"ז תרומות פ"א הכ"ו. ועי' עוד על טעם הרמב"ם בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רלג, בצל"ח ברכות ד א, בשאילת דוד בחידושי שביעית שבסוף ח"א, בשו"ת דבר אברהם שם, באבן האזל זכיה ומתנה פ"א ה"א וביה"ב סופ"ו, ועוד.
123. ר' יוסי בנדה מו ב, ועי' יבמות פב ב; רבנן ביבמות שם א; ריש לקיש ביבמות שם.
124. עי' פסחים י א ורש"י ושם מד ב וגיטין סה א וב"ק קיד ב ורש"י ועוד. וע"ע מעשרות.
125. עי' רש"י ב"ק שם ותוס' יבמות שם ור"ש שביעית פ"ו מ"א וסה"ת הלכות א"י ועוד. להרמב"ם כל זה מפני שאף בימי עזרא החיוב מדרבנן משום החסרון של ביאת כולכם. ועי' מהרי"ט ח"א סי' כה.
126. עי' לעיל.
127. ר"ש שביעית שם; הגר"א בשנות אליהו שם ובפירושו לירושלמי שם.
128. רמב"ם תרומות שם, אלא שסובר שתרומה בזמן הזה מדרבנן מפני שאף בימי עזרא היה מדרבנן מחסרון ביאת כולכם, עי' לעיל; הראב"ד אסורי ביאה פ"כ ה"א ותרומות פ"א הכ"ו ופי"ג הי"ג, וסובר תרומה בזמן הזה מדאורייתא; טור יו"ד סי' שלא בשם ר"י, וסובר כהראב"ד; יראים עמוד זרעים סי' קפז; כפתור ופרח פ"ג, וסובר דאורייתא גם בזה"ז; המחבר בשו"ע יו"ד שלא א, וסובר כרמב"ם; רמ"א שם ב בשם יש חולקין, וסוברים דאורייתא: "אך לא נהגו כן".
129. סה"ת הלכות א"י; שלמי גבורים קדושין פ"א על משנה לו א; או"ז מס' ע"ז סי' רצט בשם רבנו שמחה; תשב"ץ ח"ג סי' קצט.
130. משנה קדושין לו ב.
131. רש"י שם; תוס' ב"ב פא א.
132. קדושין לז א.
133. תוס' ד"ה הרי, ועי' תורת הארץ להר"ם קליערס פ"א שהוכיח שגם ד' רש"י ורמב"ם שאפילו שלא נאמר ביאה הרי זו מצוה התלויה בארץ.
134. קרבן אהרן לתו"כ אמור פי"א; חי' חת"ס סוגיא דחדש.
135. דברים כב ט.
136. ויקרא יט יט.
137. חת"ס שם, ועי' בארוכה בתורת הארץ שם. [טור 2]
138. משנה קדושין לו ב.
139. דברים יב א.
140. שם.
141. שם ב.
142. רש"י קדושין.
143. ספרי ראה; קדושין לז א. וע"ע דבר הלמד מענינו.
144. דברים יא טז - יח.
145. ירוש' שביעית פ"ו ה"א.
146. רש"י קדושין לז א ד"ה חובת.
147. תוס' ב"ב פא א ד"ה ההוא.
148. עי' פסחים לו ב. וע"ע אכילת בכורים וע' בכורים.
149. רשב"א בתוס' ב"ב שם, וכ"נ מרש"י קדושין שם שלא חשב בכורים בין המצוות התלויות בארץ. ועי' רש"י גיטין מז ב ד"ה מדאורייתא. [טור 1]
150. דברים כו ב.
151. ב"ב פא א.
152. תוס' חולין קג ב וקלו א בשם רשב"ם, ועי' תי' א בתוס' ב"ב שם.
153. שמות כג יט.
154. תוס' שם.
155. במדבר יח יג.
156. תוס' הרא"ש בשמ"ק ב"ב שם. ועי' תורת הארץ פ"א שביאר לדעתם שאף על פי שבכורים אינם טובלים מכל מקום החיוב מוטל על הפירות.
157. דברים כו ט.
158. ר' יוסי הגלילי בספרי שם ובמשנה בכורים פ"א מ"י. וע"ע עבר - הירדן ושם אם מדרבנן מביאים ממנו בכורים.
159. שמות יג ה.
160. רמב"ן שמות שם, לגירסתו בספרי דברים שם, וע"ע בכורים.
161. רש"י קדושין שם וביצה ט א ד"ה חלת; תוס' ב"ב פא א; ר"ן ביצה שם.
162. עי' תוס' ב"ב שם.
163. ועי' תוס' קדושין לו ב שעמדו על סברא זו ומכל מקום כתבו שמטעם זה חלה רק דומה לחובת הגוף ונוהג מטעם זה מדרבנן בחו"ל.
164. במדבר טו יט. ועי' רמב"ם בכורים פ"ה ה"ה שלמד מכאן שאין חלה נוהגת בחו"ל.
165. המקנה לקדושין לו ב, ועי"ש עוד ראיות. ועי' תורת הארץ פ"ד שדחה ראיותיו.
166. עי' לעיל: החילוק. תוספתא מנחות פ"ו.
167. דברים יח ד.
168. שם יד כב.
169. רש"י כתובות כה א ונדה טז א.
170. ע"ע מעשרות.
171. רש"י כתובות שם. ועי' להלן בשביעית.
172. דברים שם. [טור 2]
173. שם כג.
174. רש"י ב"מ פט א.
175. דברים כו א.
176. קדושין לז ב ורש"י, ועי' רש"י עה"ת שם.
177. במדבר טו יח.
178. ספרי שם, ועי' תוספתא מנחות פ"ו וכתובות כה א. ועי' לעיל: ארץ האבות.
179. כתוב' שם.
180. עי' לעיל: קדושה ראשונה; קדושה שניה, ושם דעת הרמב"ם בנוגע לביאת כולכם בתרומה.
181. עי' לעיל, שם.
182. ע"ע מעשרות.
183. חולין ו ב ורש"י ותוס' שם, וכ"ד הראב"ד תרומות פ"א ה"ה.
184. ירושלמי דמאי פ"ב ה"א.
185. ר"ת בתוס' חולין שם וע"ז נט א. ועי' פהמ"ש להרמב"ם דמאי פ"א מ"ג.
186. רמב"ם תרומות פ"א ה"ה.
187. רשב"א חולין שם לדעת הרמב"ם ועי' כ"מ שם. ועי' כפו"פ פ"ה.
188. שופטים א כז. [טור 1]
189. הר"ש סירליאו בפי' לירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ועי' לעיל: הכיבוש וציונים 93, 94. ובמגילת תענית פ"ג אמרו על אנשי בית שאן שלא נתחייבו גלות בראשונה ולא הגלה אותם לא יהושע בן נון ולא דוד מלך ישראל ובימי בית חשמונאי נתחייבו גלות והגלום. ועי' לעיל: עולי מצרים ועולי בבל, ציון 370.
190. כתובות שם.
191. שאלת דוד להר"ד מקרלין, בחי' שביעית שבסוף ח"א; חזון איש שביעית סי' ג.
192. חזו"א שם.
193. כתובות שם.
194. רמב"ם בכורים פ"ה ה"ה; טוש"ע יו"ד שכב ב.
195. עי' לעיל: עולי מצרים ועולי בבל.
196. רש"י קדושין לז א. ועי' רמב"ם מתנות עניים פ"א הי"ד: כתרומות ומעשרות, ובמנ"ח מצוה רטז אות יג שר"ל חובת קרקע.
197. עי' בערך כל אחד מהם.
198. עי' רש"י ב"ק צד א ד"ה מרחו ור"ש פאה פ"א מ"ג ותוספות רעק"א פאה פ"א אות יג שכשבעה"ב מירח הפאה אינו חייב בתרו"מ אלא מדרבנן, ועי' בארוכה בתורת הארץ פ"ה.
199. עי' ריטב"א גיטין מז א, ועי' נועם ירושלמי פאה סופ"א ותורת הארץ שם ופ"א אות ל.
200. רמב"ם מתנות עניים פ"א הי"ד, ועי' יבמות מז א וחולין קלו ב.
201. ויקרא כג כב.
202. דברים כד יט.
203. רמב"ם שם. ועי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ה: קציר ארצכם ולא קציר חו"ל ובפי' הר"א פולדא שר"ל לענין עיקר חיוב פאה. אך בפ"מ והגר"א מפרשים בענין אחר. [טור 2]
204. עי' ספרי עקב פסקא מא.
205. החינוך מצוה רטז, ועי"ש במנ"ח שתמה הרי ביאת כולכם לא כתוב כלל בלקט שכחה ופאה, ועי' פאת השלחן סי' ד ס"ק לח שפי' מש"ש הרמב"ם "כתרומות ומעשרות" שר"ל להשוותם לביאת כולכם.
206. עי' לעיל: קדושה שניה.
207. ועי' ש"ך יו"ד סי' שלב ס"ק א והגר"א שם.
208. רש"י קדושין שם וסנהדרין לה ב.
209. רש"י סנהדרין שם, וע"ע שביעית על דיון האחרונים בדבר.
210. ע"ע שביעית.
211. ויקרא כה ב.
212. ויקרא שם ג.
213. שם.
214. תו"כ שם.
215. תו"כ שם; תוספתא מנחות פ"ו.
216. עי' לעיל: עולי מצרים ועולי בבל.
217. ע"ע שביעית.
218. עי' רש"י גיטין לו א ד"ה בזמן וסנהדרין כו א ד"ה פוקו, ועי' ס' התרומה הלכות א"י. ועי' לעיל: קדושה שניה.
219. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' סד.
220. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה. ועי' חידושי ר"ח הלוי שמיטה ויובל פי"ב הט"ז שהרמב"ם למד אף תרומה מכי תבואו האמור בשמיטה. [טור 1]
221. עי' כ"מ שמיטה ויובל פ"ד הכ"ה ופ"ט ה"א ופ"י ה"ט. ועי' שו"ת שאג"א החדשות סי' טו, שו"ת משיב דבר יו"ד בקונט' דבר השמיטה, וערוך השלחן העתיד ח"א סי' טו.
222. עי' השיטות והדעות בע' שביעית.
223. רש"י קדושין לז א, ועי"ש במשנה.
224. ע"ע ערלה.
225. משנה קדושין שם: חוץ מן הערלה.
226. ערלה פ"ג מ"ט וקדושין לח ב. וע"ע ערלה שי"א שמדרבנן היא בחו"ל.
227. ויקרא יט כג.
228. רמב"ם מאכלות אסורות פ"י ה"י.
229. עי' רמב"ם שם וסמ"ג לאוין קלו שלפיכך בא"י בלבד לוקים על ערלה ולא בחו"ל.
230. שאילתות שאילתא ק; בה"ג הלכות ערלה ד' ווארשא עמ' 32. ועי' חי' ר"ח הלוי לרמב"ם שם ושו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע סי' א ותורת הארץ פ"ט מאות ב ולהלן שביארו שיטות הראשונים במחלוקת זו. ועי' צפנת פענח מאכ"א שם ושו"ת שיבת ציון סי' מד. וע"ע הלכה למשה מסיני ההבדלים בדין בין הלמ"מ המפרשת האמור בתורה להלמ"מ המחדשת הלכה. וע"ע ערלה.
231. תו"כ ריש בהר; תוספתא מנחות פ"ו; ירושלמי ערלה פ"א ה"ב.
232. תו"כ קדושים שם, ועי' ערלה פ"א מ"ב. [טור 2]
233. מל"מ מאכ"א פ"י הי"א, ע"פ תוס' יבמות פא א בכלאים.
234. צל"ח ברכות לו ב, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה.
235. עי' לעיל: קדושה שניה.
236. עי' לעיל, שם.
237. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה, ועי' מלבושי יו"ט שם ותורת הארץ פ"ט אות מג ומנ"ח מצוה רמו.
238. שאילת דוד בחי' שביעית שבסוף ח"א; מלבושי יו"ט סי' ב. ועי' לעיל: ארץ האבות.
239. רמב"ם מאכ"א פ"י הט"ו; שו"ע יו"ד רצד ז בשם יש מי שאומר. ועי' ירושלמי סוטה פ"ח ה"ה הנוטע כרם בחו"ל כו' יצא זה שאין מצוה לחללו.
240. ע"ע רבעי.
241. עי' תשו' המיוחסות סי' קנו וחי' הרשב"א לב"ק סט א וכסף משנה מאכ"א שם.
242. חי' ר"ח הלוי מאכ"א שם; מלבושי יו"ט סי' ה.
243. הגאונים שהביא ברמב"ם שם, ועי' טור יו"ד סי' רצד. וע"ע רבעי שמהם יש שמחלקים בין כרם רבעי לנטע רבעי.
244. רשב"א שם, ע"פ ירוש' פאה פ"ז ה"ה.
245. עי' לעיל בדעת השאלתות ובח"ג.
246. חי' ר"ח הלוי שם בדעתם; מלבושי יו"ט שם. וע"ע רבעי.
247. תוספתא מנחות פ"ו. [טור 1]
248. ירושלמי פאה פ"ז ה"ה.
249. תוספתא מנחות שם, ועי' צפנת פענח מאכ"א פ"י ה"ט ואור שמח גנבה פ"א בהג"ה ביאור המחלוקת. וע"ע רבעי.
250. עי' לעיל.
251. עי' רשב"א ב"ק שם.
252. ועי' על רבעי בזה"ז בא"י במנ"ח מצוה רמז, תורת הארץ סופ"ט, מלבושי יו"ט סי' ה. וע"ע רבעי.
253. רש"י קדושין לז א; תוס' שם לט א ד"ה ההוא; סמ"ג לאוין רעט; יראים השלם סי' שצ.
254. ויקרא יט יט.
255. קדושין לט א.
256. ע"ע כלאי הכרם.
257. ע"ע הנ"ל.
258. עי' להלן.
259. תוס' קדושין שם.
260. ע"ע הרבעה.
261. סמ"ג לאוין רעט; יראים השלם סי' שצ. ועי' תוס' שבת פד סוע"ב וחולין ס א ד"ה הרכיב ור"ש כלאים פ"א מ"ז.
262. קדושין לח א, ועי"ש ברש"י ותוס'.
263. ערלה פ"ג מ"ט: והכלאים מדברי סופרים; רמב"ם מאכ"א פ"י ה"ח; טוש"ע יו"ד רצו א. על ההבדל בין כלאי הכרם לכלאי זרעים בנוגע לאיסור מדרבנן בחו"ל עי' ערכם. [טור 2]
264. עי' לעיל.
265. שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע סי' ד. ועי' קדושין לח א: רשב"י אומר כו' בכניסתך לארץ כו'.
266. עי' תוס' יבמות פא א ומל"מ מאכ"א פ"י הי"א.
267. עי' מלבושי יו"ט שם ותורת הארץ פ"י אות ו.
268. רש"י קדושין לז א.
269. ת"ק במשנה קדושין שם; רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מנחות סח ב.
270. ויקרא כג יד.
271. קדושין שם.
272. ירושלמי קדושין פ"א ה"ח.
273. משנה ערלה סופ"ג; ר' אליעזר במשנה קדושין שם; ר' שמעון בן יוחאי שם לח א; ר' יוסי בר ר' יהודה מנחות פד א; רבנן דבי רב אשי מנחות סח ב.
274. קדושין שם.
275. רי"ף ורא"ש קדושין שם; רמב"ם מאכ"א פ"י ה"ב; טוש"ע יו"ד סי' רצג ב.
276. או"ז ח"א סי' שכח, ע"פ משנה מנחות פג ב, להמבואר בגמ' שם שעומר תלוי בחדש. ועי' שאג"א החדשות דיני חדש סי' ב ובאור הגר"א יו"ד סי' רצג; רבינו ברוך הובא בתשו' הרא"ש כלל ב סי' א והוא בס' התרומה; ב"ח יו"ד סי' רצג בשם ר"א כהן; פנ"י בקו"א לקדושין. ועי' מג"א סי' תפט ובספרים שציין שם בשערי תשובה ובפתחי תשובה ליו"ד שם. וע"ע חדש.
277. עי' לעיל.
278. ועי' מלבושי יו"ט שם סי' ט. [טור 1]

לסעיף ג': ישיבתה
1. דברים יב כט.
2. ספרי שם; תוספתא ע"ז פ"ה.
3. עי' הג' הגר"א לספרי שם. ועי' רמב"ן ויקרא יח כה ופי' רבינו הלל לספרי שם שגירסתם היתה: וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות, דברים יא לא - לב.
4. ישעיה לג כד.
5. כתובות קיא א; רמב"ם מלכים פ"ה הי"א: עונותיו מחולין.
6. רש"י שם.
7. עי' לעיל: קדושתה.
8. רמב"ם מלכים שם הי"ב; רמב"ן בסהמ"צ הוספ' למ"ע ד, ועי' פאת השלחן סי' א ס"ק ה.
9. שמואל א כו יט.
10. כתובות קי ב; רמב"ם שם.
11. במדבר לג נג.
12. רמב"ן בסהמ"צ הוספות למ"ע ד ובפירושו עה"ת במדבר שם; חרדים פ"א ממ"ע התלויות בארץ אות טו. ועי' לעיל: הכיבוש.
13. ספרי ראה.
14. רמב"ן בסהמ"צ שם. [טור 2]
15. פאה"ש שם ס"ק יד, ועי' מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' כה ותשב"ץ ח"ג סי' רפח ומנ"ח בסוף הס' שהסכימו לד' הרמב"ן. ועי' נועם ט"ז עמ' נא ששיטת הרמב"ן היא שי' כל הפוסקים מהרי"ף עד השו"ע; ועי' ס' ישוב א"י לרי"ז מינצברג.
16. הרמב"ם בסהמ"צ ועוד.
17. מגל"א לתוס' הרמב"ן. ועי' קונ' מצוות ישיבת א"י, ווילנא תרנ"ח, שמשיב על דברי המגלת אסתר; ועי' ויואל משה, ברוקלין תשכ"א, עמ' קצח.
18. פאת השלחן שם.
19. רבינו חיים כהן בתוס' כתובות קי ב.
20. שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' כח, ועי"ש שהוכיח שכל הראשונים חולקים על ר"ח כהן ושגם הוא לא אמר אלא כשיש סכנה בדרכים. ועי' שו"ת מבי"ט ח"א סי' רמה וח"ג סי' קלא ובכנה"ג אהע"ז סי' עה הגב"י אות כה.
21. שו"ת הרשב"ש סי' ב. ועי' תוס' כתובות שם. ועי' הגהות מרדכי סוף כתובות ותשו' הרא"ש שבב"י אהע"ז סו"ס עה ושו"ע שם ה, אלא ששם מדובר על כפייה אבל בלי כפייה יש לומר שמצוה יש תמיד.
22. כתובות קיא א; רמב"ם מלכים פ"ה הי"א.
23. ישעיה מב ה.
24. מהרי"ט ח"ב סי' כח, ועי' כתובות שם.
25. מהרי"ט שם.
26. תהלים קב טו.
27. רמב"ם שם ה"י, ע"פ סוף כתובות.
28. ר"ן בשם הראב"ד סוף כתובות.
29. ע"ע שאר כסות ועונה.
30. כתובות קי ב. וע"ע הנ"ל אם כופין בזמן הזה. [טור 1]
31. ר"ן סוף כתובות בשם הראב"ד ועי' רמב"ם עבדים פ"ח ה"ט וכסף משנה שם. וע"ע עבד כנעני שיש חולקים בכפיית עבד כנעני להרב.
32. רמב"ם עבדים שם. וע"ע הנ"ל.
33. משנה גיטין מג ב.
34. גמ' שם מד א. וע"ע עבד כנעני.
35. דברים כג טז.
36. רמב"ם עבדים פ"ח ה"י, ע"פ גיטין מה א. וע"ע עבד כנעני.
37. ישעיה מב ה.
38. בראשית כב ה.
39. כתובות קיא א.
40. שו"ת הרשב"ש סי' ב, ע"פ כתובות קיא א; פאת השלחן סי' א.
41. רש"י שם.
42. כפו"פ פ"י עמ' קצז.
43. תוספתא ע"ז פ"ה; ב"ב צא א; רמב"ם מלכים פ"ה ה"ט.
44. רמב"ם שם, ע"פ ע"ז יג א.
45. רמב"ם שם; תוס' ע"ז שם ד"ה ללמוד.
46. תוס' שם; כ"מ שם. ועי' פאה"ש ס"ק יט.
47. תוס' שם.
48. שאילתות דר"א שאילתא ק"ג, לענין כהן שהולך לחו"ל, ועי' תוס' ע"ז שם ובכורות כט א.
49. קדושין לא ב ומאירי שם, ובמאירי: וכן לשאר מיני כבוד.
50. רמב"ם שם.
51. דברים יז טז.
52. ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח, ועי' פאה"ש שם ס"ק כב.
53. פאה"ש שם. [טור 2]
54. רא"ש בשם הראב"ד מו"ק פ"ג, בפי' המחלוקת של ר"י וחכמים בגמ' שם, ועי' ירושלמי שם ובאור הגר"א או"ח סי' תקלא ס"ק ח.
55. טוש"ע או"ח תקלא ד, כסתם משנה במו"ק שם, ועי"ש בגמ'.
56. רמב"ם שם, ע"פ ב"ב צא א. ועי' כ"מ ולח"מ שם.
57. ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א.
58. עי' יבמות סד א. וע"ע פריה ורביה.
59. סמ"ג עשין מט וסמ"ק סי' רפד, ע"פ יבמות שם באברהם אבינו, עי' לעיל: ארץ האבות.
60. רמב"ן ורשב"א יבמות שם, בשם הר"א אב"ד; מאירי שם בשם גדולי המפרשים.
61. רמב"ן שם; מאירי שם בשם י"מ. ועי' תורה שלמה בראשית טז אות טו. וע"ע פריה ורביה.
62. דברים טו ז.
63. ספרי שם; שו"ע יו"ד רנא ג.
64. ברכי יוסף שם, ועי' שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד.
65. מלכים א ח סה.
66. הוריות ג א. [טור 1]
67. פהמ"ש להרמב"ם בכורות פרק ד מ"ג.
68. ויקרא ד יג.
69. הוריות שם.
70. ע"ע סמיכה, ושם מחלוקת בדבר.
71. פהמ"ש להרמב"ם בכורות שם.
72. ע"ע ברכות הראיה.
73. רמב"ם ברכות פ"י הי"א, ע"פ ברכות נח א: אין אוכלוסא בבבל.
74. כ"מ שם, ועי' צפנת פענח שם. וע"ע הנ"ל מחלוקת בדבר.
75. תענית יא ב, ועי' להלן: בברכות ובתפלות; טבעה.
76. צפנת פענח ברכות שם.
77. עמוס ז יז.
78. שמות כ כא.
79. דברים לב מג.
80. כתובות קיא א.
81. רמב"ם מלכים פ"ה הי"א.
82. רמב"ם שם. ועי' על קבורה בא"י בכתובות שם; פסיקתא רבתי פ"א; ב"ר פצ"ו; ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג.
83. ע"ע קבורה.
84. רבינו ירוחם נכ"ח ח"א; שו"ע יו"ד שסג א.
85. ש"ך שם.
86. או"ז ח"ב סי' תיט; שו"ע יו"ד שם ב.
87. או"ז שם, ע"פ ירושלמי כלאים שם ומדרש תנחומא ויחי; רמ"א בשו"ע שם א. וע"ע קבורה.
88. בראשית כו ב.
89. ב"ר פס"ד. [טור 2]
90. תהלים לז ג.
91. ילק"ש ח"א רמז תשכט. ועי' תנחומא ראה יא.
92. בראשית ב ח.
93. ויקרא יט כג.
94. ב"ר שם.
95. שמות כג י.
96. מדרש הובא בבעלי התוספות עה"ת שם.
97. בעלי התוס' שם.
98. ב"ב יד א.
99. הראב"ד בשמ"ק שם.
100. מלכים א טז כד.
101. סנהדרין קב ב.
102. ירושלמי סוטה פ"ח ה"ד.
103. פ"מ שם.
104. ע"ע מלחמה.
105. דברים כ ה.
106. ירושלמי שם. וע"ע הנ"ל.
107. שו"ת שבסו"ס באר שבע סי' ע, ועי' מג"א סי' תקסח ס"ק ה. וע"ע סעודת מצוה.
108. גיטין ח ב.
109. רש"י שם.
110. גיטין שם וב"ק פ ב; רמב"ם שבת פ"ו הי"א; טוש"ע או"ח שו יא. וע"ע אמירה לנכרי שבות השיטות והחילוקים שבדבר.
111. משנה ב"ק עט ב; רמב"ם נזקי ממון פ"ה ה"ב; טוש"ע הו"מ תט א.
112. רש"י שם. וע"ע בהמה דקה מחלוקת אם גם בזמן שאין לישראל בא"י שדות נוהג איסור זה, ושם פרטי הדינים וכן בנוגע לסוריא וחו"ל.
113. תו"כ בהר פרק ו; משנה ערכין לג ב. [טור 1]
114. רש"י.
115. ע"ע ערי הלוים.
116. מנ"ח מצוה שמב. ועי' שפת אמת ערכין שם.
117. תו"כ שם; משנה ערכין שם, לגירסתנו. ויש גורסים: עושים שדה מגרש, ומגרש שדה, וכ"ה הגי' בתוספתא סוף ערכין ובב"ב כד ב ובכי"מ ערכין שם. ועי' ילקוט שמעוני בהר רמז תרסה: איכא דתני הכי וכו', ועי' שמ"ק ב"ב שם בשם ר"י מיגאש וש"ך חו"מ סי' קנה ס"ק יב ומלבי"ם לתו"כ שם.
118. רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג ה"ה.
119. רש"י שבועות טז א. ועי' מל"מ שמיטה ויובל שם וטורי אבן מגילה י ב שתמהו עליו.
120. רש"י ערכין שם וב"ב כד ב ותוס' שם ומל"מ שכנים פ"י ה"א. ועי' מנ"ח מצוה שמב שנסתפק בדבר.
121. ב"ב כד ב.
122. משנה ב"ב שם ורש"י, וגמ' שם. ועי' מ"מ שכנים פ"י ה"א, וטור חו"מ סי' קנה וש"ך שם ס"ק יב שהרחקה זו של אילנות מהעיר אינה אלא בא"י משום ישוב א"י.
123. תוספתא סוף ערכין.
124. רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג ה"ו.
125. משנה סנהדרין ב א.
126. רש"י שם.
127. ברייתא שם טז ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ד. וע"ע עיר הנדחת גם לימוד מפסוק, ושם מחלוקת אם אין עושין שלש ערים נדחות שלא לעשות קרחה בא"י.
128. ע"ע מערכה.
129. משנה תמיד כט א וגמ' שם ב; רמב"ם איסורי מזבח פ"ז ה"ג.
130. המפרש לתמיד שם.
131. עי"ש בגמ' ובמפרש ד"ה אלא מאי. וע"ע מערכה.
132. ב"ב צ ב; רמב"ם מכירה פי"ד ה"ח; טוש"ע חו"מ רלא כו. וע"ע אוצרי פירות וע' דברים שיש בהם חיי נפש. [טור 2]
133. ב"מ קא א; רמב"ם שכנים פ"ד ה"י; טוש"ע חו"מ קסח א. ועי"ש על אופן החלוקה.
134. סמ"ע שם ס"ק א.
135. ע"ע אריס.
136. דמאי פ"ו מ"א ור"מ ור"ש; רמב"ם מעשר פ"ו הי"א.
137. ירושלמי שם.
138. ר"ש שם, ועי"ש ברע"ב: מפני ישוב א"י. ועי"ש ברא"ש שמצד הדין היינו מחייבים את המקבל לעשר על כל התבואה, עי"ש הטעם, ועי"ש בתוס' אנשי שם ובמשנה אחרונה.
139. מנחות מד א; רמב"ם תפילין פ"ה ה"י; טוש"ע יו"ד רפו כב.
140. עי' ב"מ קב א, וע"ע מזוזה.
141. רש"י מנחות שם. ועי' תועפות ראם לס' יראים השלם סי' ת אות ל ובשו"ת דעת כהן סי' קעט שפירשו שהטעם שפטור בחו"ל הוא משום שעד שלשים יום הישיבה היא עראית, אבל בא"י שבכל יום שדר שם מקיים מצות ישיבה בארץ ישראל נחשבת הישיבה לקבע.
142. ב"ק פ ב; רמב"ם שכנים פ"ו ה"ב.
143. תוספתא שביעית פ"ד; רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ל. [טור 1]
144. ע"ע בית המקדש וע' קרבנות, והכלים כאו"א בערכו.
145. ע"ע ירושלים.
146. ע"ע ערי חומה וע' בתי ערי חומה.
147. תו"כ פ' בהר. וע"ע שדה אחוזה.
148. רמב"ם שמיטה ויובל פי"א ה"א. וע"ע הנ"ל, ושם מחלוקת ראשונים בפרטי הלאו.
149. ע"ע יובל וע' שדה אחוזה.
150. ע"ע השגת גבול.
151. דברים יט יד.
152. שם.
153. ספרי פ' שופטים; רמב"ם גנבה פ"ז הי"א. וע"ע השגת גבול.
154. דברים ז ב.
155. ע"ז כ א. וע"ע לא תחנם.
156. שמות כג לג.
157. רמב"ם ע"ז פ"י ה"ו; סהמ"צ ל"ת נא. ועי' גיטין מה א.
158. רמב"ם שם.
159. רש"י גיטין מה א; ראב"ד בהשגות ע"ז שם; סמ"ג לאוין מט; החינוך מצוה צד. וע"ע גר תושב על דין השכנת גר תושב בא"י.
160. ראב"ד שם.
161. ע"ע אגב. [טור 2]
162. ע"ע גזל.
163. שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקל; ס' השטרות לר"י ברצלוני עמ' 43. ועי' אוצה"ג קדושין סי' קמו - קנא.
164. עי' רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ז ותוס' ב"ב מד ב ד"ה דלא ועוד. וע"ע אגב: אגב קרקע שאינה ידועה.
165. במדבר לה לג.
166. ספרי שם.
167. רמב"ן בסהמ"צ שורש ה.
168. במדבר שם לד.
169. ספרי שם.
170. בה"ג במנין המצוות, ועי' רמב"ן בסהמ"צ שורש ה שביאר דעתו. וע"ע שפיכות דמים.
171. דברים כד ד.
172. ספרי שם.
173. בה"ג במנין המצוות, ועי' רמב"ן בשורש ה. וע"ע מחזיר גרושתו.
174. ויקרא יט כט.
175. בה"ג שם, ועי' רמב"ן שם.
176. דברים כא כג.
177. ספרי שם.
178. רמב"ן עה"ת שם ובשורש ה, ועי' ראב"ע שם. וע"ע הלנת המת.
179. רמב"ם בסהמ"צ שורש ה, וע"ע תריג מצוות. וע"ע אזהרה, כרך א, מהדורת תשל"ג עמ' תיז ציונים 37א - 38.
180. הרמב"ן בסהמ"צ שם. [טור 1]
181. ויקרא יח כד - כז.
182. תו"כ שם.
183. רמב"ן עה"ת שם, ועי"ש באורך.
184. בראשית לה ב.
185. רמב"ן ויקרא שם.
186. דברים יב ג.
187. ספרי שם; רמב"ם ע"ז פ"ז ה"א. וע"ע בעור עבודה זרה.
188. דברים ז כו.
189. ר"ח כהן בתוס' ע"ז כא א, ועי"ש שדחו. וע"ע ע"ז.
190. דברים יג יג.
191. מנ"ח מצוה תסד.
192. רמב"ם רוצח פ"ח ה"א.
193. רמב"ם שם פ"י ה"א.
194. במדבר לה יד.
195. כסף משנה רוצח שם.
196. ספרי פ' מסעי.
197. כסף משנה שם ועי"ש עוד תי', ועי' מלבי"ם שם.
198. דברים כא א, ועי"ש בספרי. וע"ע עבר הירדן.
199. ישעיה ב ג.
200. רמב"ם קדוש החודש פ"א ה"ח, ע"פ ברכות סג ב. ועי' שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד שזהו מחמת קדושת ארץ ישראל. [טור 2]
201. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנג. וע"ע קדוש החודש מחלוקת בדבר.
202. תוספתא סנהדרין פ"ד.
203. דברים יז יד - טו. ועי' קדושין לז ב, ועי' החינוך מצוה תצז. וע"ע מלך.
204. דברים טז יח.
205. מכות ז א.
206. רמב"ם סנהדרין פ"א ה"ב להבנת הרמב"ן עה"ת ריש שופטים בדעתו. ועי' כ"מ ולח"מ שם שטס"ה בספרי הרמב"ם שבידינו, וצ"ל: אלא בכל פלך כו'. וע"ע בי"ד וע' סנהדרין.
207. סנהדרין יד א; רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ו. וע"ע סמיכה.
208. רמב"ם שם.
209. עי' תענית יא ב.
210. חי' הרמב"ן שם ור"ן שם בשמו, ע"פ ירושלמי תענית פ"ב ה"א. ועי' לעיל: ישיבתה, ולהלן: טבעה ושבחה, טעמים אחרים מראשונים שאין תענית צבור בבבל.
211. מכות ז א ורש"י; רמב"ם סנהדרין פי"ג ה"ח.
212. ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט.
213. מראה הפנים שם; פאת השלחן סי' ב סכ"א. [טור 1]
214. מרה"פ שם; שו"ת הלק"ט ח"ב סי' קפז.
215. שו"ת הלק"ט שם, ועי"ש שהסכמה קדומה היא בירושלים שלא להוציא ספרים שהביאו על מנת להשתקע שם. ועי' שו"ת קול גדול סי' כו. ועי' שו"ת בית רידב"ז סי' מ שסובר שבירושלמי לא אמרו הדין להלכה למעשה.
216. משנה חולין קלה א.
217. ר' אלעאי שם קלו א.
218. שם ב: נהוג עלמא כו'; רמב"ם בכורים פ"י ה"א; שו"ע יו"ד שלג א.
219. טור שם מדיוק הלשון בגמ': נהוג עלמא כו'; רמ"א בשו"ע שם בשם י"א. וע"ע ראשית הגז.
220. משנה חולין קל א.
221. ר' אלעאי שם קלו א.
222. רמב"ם בכורים פ"ט ה"א; טוש"ע יו"ד סא כא.
223. ר"ן חולין רפ"ו, ועי"ש עוד טעמים.
224. רש"י שבת י ב וחולין קלו ב; שו"ע שם בשם יש מי שאומר.
225. שו"ע שם. וע"ע זרוע לחיים וקיבה.
226. דברים יד כג.
227. ספרי פ' ראה; תמורה כא ב, ועי"ש א מחלוקת בין שני סתמי משניות. וע"ע בכור בהמה טהורה.
228. רמב"ם בכורות פ"א ה"ה לגירסתנו.
229. רמב"ם שם לפי גירסת הראב"ד ושאר ראשונים שבציון הבא; חי' רשב"א לב"ק יא ב.
230. ראב"ד בכורות שם, ועי"ש בכ"מ שהעיקר כגירסא שלנו שנוהג בא"י ובחו"ל; הל' בכורות לרמב"ן סופ"ה; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שלח; שו"ת הר"ן סי' ז; טוש"ע יו"ד שו א. ועי' חי' ר"ח הלוי מעשר שני פ"א הי"ד. וע"ע בכור בהמה טהורה. [טור 2]
231. מקואות פ"ח מ"א.
232. ר"ש שם, ועי"ש בתוי"ט ובמשנה אחרונה.
233. ע"ע כותים.
234. תוס' חגיגה כה א ד"ה שרצועה, ועי"ש ברש"י ד"ה רצועה. ולפי זה כל שכן מקומות של נכרים ממש.
235. ר"ש מקואות שם בתי' שני. ועי' ר"ש אהלות פי"ח מ"ט.
236. חלה פ"ד מ"ח ופהמ"ש להרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם; שו"ת מהרי"ט ח"א סי' מז.
236א. תוספתא אהלות פי"ח.
236ב. עי' חזון איש אהלות סי' כה.
237. כו"פ פ"ו עמ' רל ורלד, ועי"ש בפט"ו שלא כ"כ; מל"מ טומאת מת פי"א ה"ו. ועי' שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע סי' יז.
238. תוספתא אהלות פי"ח; רמב"ם טומאת מת פי"א הי"ב.
239. ע"ע מדורות העכו"ם.
240. תוספתא אהלות פי"ח; רמב"ם טומאת מת פי"א הי"א; תוס' יבמות סא א ד"ה ממגע. ועי' תוספת ראשונים לר"ש ליברמן אהלות שם.
241. ר"ש אהלות פי"ח מ"ט. ועי' תוס' פסחים ט א ד"ה כל ותוס' יבמות שם.
242. עי' לעיל.
243. ר"ש שם בתי' ב' ועי' כ"מ טו"מ שם.
244. ע"ע מדורות עכו"ם.
245. כ"מ טו"מ שם בשם "מצאתי כתוב". [טור 1]
246. ע"ע בית הפרס.
247. תוספתא אהלות שם; רמב"ם טו"מ שם. ועי' לעיל במדורות עכו"ם, וכל הטעמים והדעות שנאמרו שם הם אף על בית הפרס.
248. עי' פסחים פא ב. וע"ע טומאת התהום.
249. יחזקאל כב כד.
250. זבחים קיג א. ועי' פדר"א פי"א ופי' הרד"ל שם אות לו. וע"ע הנ"ל וע' פרה אדומה הנפקא מינה לדין ממחלוקותם.
251. כתובות כ ב ונזיר סה ב.
252. רש"י כתובות שם, ועי"ש בתוס' בשם ר"ח וברש"י נזיר שם.
253. עי' מו"ק ה ב ורמב"ם טומאת מת פ"ח ה"ט: אין מרחיקין כו' שלא להפסיד את א"י, ועי' רש"י שם ה א שהציון הוא משום תרומה. ועי' פי' הרא"ש לנזיר נד ב ד"ה אלא לאו ומהרש"א לשבת קיג ב חא"ג ד"ה כאילו אוכל. אולם בפאת השלחן סי' ב סי"ב הבין שהדין של אין מרחיקין כו' הוא שנאמר על ארץ ישראל.
254. רמב"ם טומאת צרעת פי"ד הי"א: ר"ש נגעים רפי"ב.
255. ויקרא יד לד. עי' ר"ש נגעים שם.
256. ויקרא שם לה.
257. תו"כ שם; יומא יב א. וע"ע עבר הירדן וע' ירושלים אם נוהג שם דין נגעי בתים.
258. רמב"ם נזירות פ"ב הכ"א. [טור 2]
259. פהמ"ש להרמב"ם נזיר יט ב. ועי' כסף משנה נזירות שם.
260. תוספתא נזיר פ"א.
261. פהמ"ש שם, ועי' כ"מ שם. וע"ע נזירות פרטי הדברים במי שנזר בחו"ל.
262. פאת השלחן סי' א ס"ג, ע"פ ערכין לב ב: משה לא בעי רחמי דלא הוה ליה זכותא דא"י כו'.
263. ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה, ועי' תוס' ברכות ל א ד"ה היה; רמב"ם תפלה פ"ה ה"ג; טוש"ע או"ח צד א.
264. מלכים א ח מח.
265. ירושלמי שם, ובבבלי ל א: יכוין את לבו כנגד א"י, וע"ע תפלה.
266. ברייתא במגילה יד א ורש"י.
267. גמ' שם.
268. שם.
269. דברים כו טו.
270. ספרי שם; מע"ש פ"ה מי"ג; רמב"ם מע"ש פי"א הט"ז. פסוק זה שבוידוי מעשר: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה וגו', מתפללים גם הכהנים אחרי נשיאות כפים. וע"ע נשיאות כפים.
271. מע"ש פ"ה מי"ד; רמב"ם שם הי"ז. ועי' מל"מ בכורים פ"ד ה"ב שבמע"ש הכל מודים, וע"ע גר.
272. משנה אחרונה מע"ש שם, ע"פ בכורים פ"א מ"ה, עי' להלן בבכורים.
273. עי' לעיל: החילוק.
274. מע"ש שם.
275. רמב"ם שם.
276. ע"ע מקרא בכורים.
277. דברים כו ט.
278. עי' לעיל: החילוק.
279. דברים שם י.
280. ספרי שם; בכורים פ"א מ"ה; רמב"ם בכורים פ"ד ה"ב.
281. דברים שם ג. [טור 1]
282. בכורים שם מ"ד, ועי' מכות יט א.
283. ר' יהודה בירושלמי בכורים שם ה"ד. וע"ע אבות (א): היחס, השיטות השונות שבדבר.
284. רמב"ם שם ה"ג, ע"פ מע"ש פ"ה מי"ד בוידוי מעשר. ועי' משנה ראשונה מע"ש פ"ה מי"ד שלר' מאיר שם אף בבכורים אינם קוראים.
285. דברים ח י.
286. ברכות מח ב.
287. ברכות שם.
288. רשב"א שם, ועי' טור או"ח סי' קפח וב"ח שם.
289. ברכות מט א; טור סי' קפז.
290. ב"י שם.
291. ברכות מח ב; רמב"ם ברכות פ"ב ה"ג; טוש"ע או"ח קפז ג.
292. בראשית יז ז - ח.
293. רש"י ברכות שם. ועי' אבודרהם בשם הר"א מלוניל פי' אחר.
294. תהלים קה מד - מה.
295. ירושלמי ברכות פ"א ה"ו.
296. דברים ח א.
297. רש"י ברכות שם. וע"ע ברכת המזון לענין בדיעבד שלא הזכיר ברית ותורה.
298. בעיא בברכות כ ב ורש"י. וע"ע אשה: בתפלות וברכות, מחלוקת ראשונים בדבר.
299. מג"א ר"ס קפו.
300. ע"ע אבות (א): היחס. [טור 2]
301. עי' להלן.
302. תוס' ר"י החסיד ברכות שם. וע"ע ברכת המזון.
303. ברכות מד א; רמב"ם ברכות פ"ח הי"ד; טור או"ח סי' רח. וע"ע ברכה אחרונה.
304. ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם י.
305. תר"י ברכות שם. וע"ע הנ"ל מחלוקת על פירות חו"ל שהביאום לא"י ואכלום שם.
306. כפו"פ פ"י: פאת השלחן סי' ב סי"ד בשם ר"י ואגודה.
307. הגהות האדר"ת בפאת השלחן.
308. ע"ע קריאת המגילה.
309. ירושלמי מגילה פ"א ה"א; רמב"ם מגילה פ"א ה"ה. וע"ע הנ"ל.
310. ע"ע תענית צבור.
311. משנה תענית טו א; רמב"ם תענית פ"ד הי"ג; טור או"ח סי' תקעט.
312. רש"י שם טז א. ועי' שמואל ב כא א ומלכים א ח לז, ועי' ריטב"א תענית שם.
313. רש"י שם. ועי' ירוש' שם פ"ב ה"ט.
314. ע"ע הבראה.
315. כתובות ח ב. וע"ע הנ"ל שבזמן הזה אין נוהגים. [טור 1]
316. משנה ברכות נד א וברייתא נז ב.
317. ירוש' שם פ"ט ה"א; רמב"ם ברכות פ"י ה"ט; טוש"ע או"ח רכד ב. ועי' ברייתא שם שת"ק סובר שבחוץ לארץ אינו אומר "והשב לב עובדיהם לעבדך" מפני שרובה עכו"ם ורשב"א חולק ע"ז, והלכה כמותו ברמב"ם וטוש"ע שם. ועי' בשמ"ק ברכות שם שי"א שבחו"ל אינו מברך כלל.
318. תוס' שם, ע"פ לשון הירושלמי שם: מרדכי שם; ד"מ סי' רכד.
319. ב"ח שם; הגר"א שם, ועי"ש שטס"ה בתוס'; משנה ברורה שם. וע"ע ברכות הראיה על נוסח הברכה בחו"ל.
320. ח"א למהרש"א ברכות נז ב.
321. ברכות נח ב.
322. רש"י שם.
323. ב"י או"ח סי' רכח ומג"א שם ס"ק ח.
324. ב"י שם.
325. מג"א ומ"ב שם בשם הב"ח, וצ"ע שבב"ח לא כ"כ עי"ש. וע"ע ברכות הראיה שי"א שדוקא על בתי כנסיות מברכים, ועי"ש על הרואה בחו"ל.
326. ברכות נח ב.
327. יחזקאל לח יב.
328. תהלים נ א.
329. שם ב.
330. ע"ע ארון.
331. מדרש תנחומא קדושים י. ועי' יומא נד ב וסנהדרין לז א, זח"א עח א וח"ב קנז א וקפד ב ובציונים שבניצוצי זוהר להרב מרגליות שם. [טור 2]
332. כפו"פ פ"ו עמ' קב - קד; הרז"ה במאור ר"ה כ ב; הכוזרי מאמר ב פי"ט. ועי' ראב"ע תהלים שם.
333. כפו"פ שם; המאור שם: שבעה פלכים; מגלה עמוקות אופן רמט.
334. דברים ח ט.
335. באר הגולה למהר"ל מפראג ד' ווארשא תרל"ג עמ' 94.
336. תוי"ט סנהדרין פ"ד מ"ג.
337. עי' רמב"ם קידוש החודש פי"א הי"ז והמאור ר"ה כ ב.
338. עי' המאור שם וכוזרי שם ותשב"ץ ח"א סי' קה, ועי' יסוד עולם מאמר ב פי"ז ומאמר ד פמ"ח.
339. עי' תשו' הר"ש מוהליבר בס' דברי חכמים ווארשא תרלו ובארוכה בס' היומם לרי"מ טוקצינסקי ירושלים תש"ג, ועי' חזון איש קונטרס י"ח שעות שנחלק עליו. ועי' ס' שבת בראשית ושבת סיני לרמ"מ כשר ניו - יורק תש"ד. וע"ע יום על השיטות השונות שבדבר.
340. ירמיה כג ח.
341. ספרי דברים ז יב; קדושין סט ב. ועי' תיב"ע ורד"ק יחזקאל לח יב.
342. יש"ש קדושין פ"ד סי' א. [טור 1]
343. עי' לעיל בשם מהר"ל מפראג.
344. באר הגולה למהר"ל מפראג שם.
345. ע"ע תענית גשמים.
346. רמב"ם תעניות פ"ד הט"ו, ע"פ תענית כב ב, ועי"ש ברש"י ד"ה ובגולה; טוש"ע או"ח תקעו יא.
347. שו"ע שם. וע"ע תענית צבור.
348. תענית כט ב, ור"ן שם. ועי' רש"י כתובות י ב.
349. ע"ע בין המצרים, ועי"ש בנוגע לשאר ארצות אם הן דומות בזה לבבל או לא"י.
350. ע"ע עבור חודש.
351. ר"ה כ א ורש"י. וע"ע הנ"ל.
352. ב"ב כו א; רמב"ם שכנים פ"י ה"ח; טוש"ע חו"מ קנה כה.
353. נמוק"י ב"ב שם.
354. שבת עג ב ורש"י. ועי' מנחת חינוך מוסך השבת מלאכת חורש, וע"ע חורש.
355. דברים יא יא. [טור 2]
356. ספרי שם.
357. ע"ע בכורים.
358. בכורים פ"א מ"י.
359. רמב"ם בכורים פ"ב ה"ג, ועי' פהמ"ש להרמב"ם שם.
360. בכורים שם מ"ג, ועי"ש בתפא"י אות יג.
361. שמות ג ח.
362. רמב"ן עה"ת שם, ועי"ש עוד בפי' רחבה.
363. ירמיה ג יט.
364. עי' לעיל: בתפלות וברכות.
365. ברכות מח ב. וע"ע ברכת המזון.
366. שמות ג ח; שם יז ועוד.
367. כתובות קיב א.
368. רש"י מגילה ו א, ועי' כתובות קיא ב: אמר היינו זבת וכו'. ועי' רמב"ן שמות ג ח.
369. ירושלמי בכורים פ"א ה"ח, ועי' מגילה ו א.
370. דברים כו ט.
371. שמות יג ה.
372. ספרי דברים שם, ועי' רמב"ן עה"ת שמות שם בפי' הספרי.
373. דברים שם.
374. רמב"ן שם בפי' הספרי. ועי' שו"ת מהרי"ק שורש קכב. וע"ע בכורים.
375. ספרי שם; בכורים פ"א מ"י. ועי' רמב"ן שמות שם ומהרי"ק שם. וע"ע בכורים על המחלוקת שבדבר.
376. דברים ח ח.
377. ברכות מא א ורש"י ד"ה ופליגא.
378. ע"ע ברכת הפירות.
379. ע"ע ברכה אחרונה. ועי' לעיל בתפלות וברכות, שיש הבדל בין כשאוכלים פירות אלו בא"י לכשאוכלים אותם בחו"ל בנוגע לחתימת ברכה האחרונה. [טור 1]
380. בכורים פ"א מ"ג ועי"ש בירושלמי. וע"ע בכורים.
381. רמב"ם יו"ט פ"ג הי"ג, ע"פ ביצה יד ב: הא לן כו', ועי"ש ברש"י ובהשגות הראב"ד יו"ט שם שפירשו בענין אחר, ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' אלף תקכג (קנ). ובמאירי ביצה שם: החטים דידהו יפות וחזקות כו' אין בה הפגת טעם ואין מראה שלה משתנה.
382. תר"י ברכות נא א, ע"פ הגמ' שם: חי עד ברכת הארץ לפי' הרי"ף שם.
383. ב"י או"ח סי' קפג. וע"ע ברכת המזון מחלוקת בדבר.
384. רמב"ם שכנים פ"ט הי"ב, ע"פ ב"ב כ ב: האי דידן כו'; שו"ע חו"מ קנה ב.
385. סמ"ע שם ס"ק ז. וע"ע נזקי שכנים שפוסקים אחרים חולקים.
386. פהמ"ש להרמב"ם דמאי פ"ב מ"א.
387. רמב"ם מעשר פי"ג ה"ד. ועי' פאת השלחן סי' יח ס"ק כד.
388. רמב"ם מעשר שם.
389. פהמ"ש דמאי שם.
390. רמב"ם ופהמ"ש שם.
391. שם.
392. פהמ"ש שם.
393. רמב"ם ופהמ"ש שם.
394. שם.
395. פהמ"ש שם.
396. משנה דמאי שם; רמב"ם מעשר שם. וע"ע דמאי וע' מעשרות.
397. עי' רע"ב ותוי"ט דמאי שם. [טור 2]
398. כתובות קיא ב, ושם על כמה פירות ותבואה הגדולים והמשובחים ביותר בא"י.
399. רש"י ביצה ג ב ד"ה קולחי. וע"ע דבר חשוב.
400. ר' יהודה לגירסתנו במשנה כלים פי"ז מ"ז.
401. הגר"א בא"ר שם; תפא"י שם. ועי"ש במלאכת שלמה.
402. ע"ע גרוגרת.
403. דברים יא יא.
404. נמוק"י ב"מ קו ב.
405. תענית י א ורש"י ד"ה ובגולה. וע"ע שאלה, ושם ע"ד שאר ארצות שבחו"ל.
406. ע"ע תענית צבור.
407. ר"ן תענית יא ב בשם רש"י; תוס' שם. ועי' לעיל: בשאר דינים, טעם אחר.
408. ע"ע ברכות הודאה.
409. מ"ב סי' רכא ס"ק א ועי"ש בביאור הלכה. וע"ע הנ"ל.
410. ע"ע נזקי שכנים.
411. ב"ב יט א. וע"ע הנ"ל.
412. עי' משנה ב"מ קו ב וגמ' שם קז א.
413. עי' רש"י במשנה שם וקז א ד"ה הא לן.
414. נמוק"י שם. וע"ע חוכר מחלוקת בדבר. [טור 1]
415. ע"ע פסי ביראות.
416. ערובין כא א.
417. רש"י שם. וע"ע הנ"ל.

אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, ארץ ישראל (השמטה) [עמוד שפ טור 1]
מקור הערך: אינצקלופדיה תלמודית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
קדושת הארץ
ארץ ישראל – שמות הארץ
ארץ ישראל - גבולות גיאוגרפיים