חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

שיילוק

דמות פיקטיבית במחזה של שקספיר "הסוחר מוויניציה".

שיילוק הוצג כדמות שלילית: רודף בצע ומלווה בריבית חסר מוסר. שיילוק מוכיח את הנוצרים על יחס מפלה ועל חוסר המוסריות שלהם כלפי היהודים, והוא רוצה להשתמש בחוקיהם נגדם. שיילוק הפסיד במשפט אבל הוא אינו רוצה בתמיכתם ובז להם. המחזה עודד אנטישמיות.

דמות ספרותית במחזה שקספיר "הסוחר מונציה". במחזה זה הציג המשורר את שיילוק בדמות יהודי נתעב שמעשיו נוגדים את טבע האדם.
שיילוק היהודי מלוה לנוצרי אנטוניו שלשת אלפים דוקטים, ומתנה עמו בשטר כתוב וחתום שאם לא יפרע בזמנו הרשות ליהודי לחתוך מגופו ליטרה בשר. אנטוניו איבד את הונו ואינו יכול לפרוע את החוב, ושיילוק שבתו האהובה ג'סיקה נתפתתה והמירה את דתה, החליט לנקום מאנטוניו ולחתוך ליטרה מבשרו בצד הלב.

העלמה פורציה, המאורשת לידידו של אהובה של ג'סיקה, התחפשה לעורך דין והוכיחה לשופט כי תנאי השטר בטל ובוטל, מפני שאי אפשר לחתוך ליטרה שלמה ומדויקת, וכי כוונתו של שיילוק היתה רק לנקום באזרח ויניציאני, והיהודי ראוי לעונש מות בשל כוונתו הרעה. השופט פסק כי רשות ביד היהודי לחתוך ליטרה אחת מבשר הנוצרי, אבל אם יחתוך פחות או יותר, יתחייב מיתה. גם בשל כוונתו לנקום בנוצרי חייב הוא מיתה, אך השופט ברוב חסדו דן אותו למסור חצי רכושו לאנטוניו ופטר אותו ממיתה אם יקבל עליו את הדת הנוצרית.
לפני מתן פסק הדין התחננה פורציה בפני שיילוק שירחם על בעל חובו. שקספיר שם בפי אנטוניו דברים אלה:
"לפני מי תפיל תחנתך, ובלב מי תאמר לעורר חמלה, בלב איש יהודי? אי לך פתי, נס נא דבר אל נהרות איתן, התחנן אליהם לבל יצופו שפעת מים ושוא גלים בל ינשאו; נס נא דבר אל זאב ערבות העומד על טרפו, בתחנונים לבל ישסע את הגדי; נס נא דבר אל עצי היער לבל יגביהו ולבל יאריכו פארותיהם עד אפס מקום לנטעי נעמנים, התושע לך ארשת שפתים? התוכל תחינתך לשנות את מערכות היקום? כן לא תוכל להעיר חמלה בלב איש יהודי".
יש המצדיקים את שקספיר בכך שמעולם לא ראה יהודים, וכתב מפי השמועה. ויש המסבירים כי רצה להציג תמונה איך עם עשוק ומעונה, נוקם במעניו, והנקמה חשובה לו יותר מנפשו ומאודו. שקספיר כיבד את היהודי בתארו אותו כיצור חי ומרגיש, שגם העבדות והגלות לא הצליחו לדכא את כבודו העצמי.
כאשר בא אנטוניו לבקש הלואה, מצא היהודי שעת כושר לנקום בו ולומר לו את הדברים שהיו על לבו. וכך דבריו:
"האתה זה אנטוניו, באת אלי עכשיו בהצעה כזו, אתה שלא חדלת לרוק בפני תמיד ובעטת בי ברגל גאוה כמו לכלב זר שנדחק לתוך ביתך?... ומה ראוי להשיב לך על זה? האם עלי להרים את מצנפתי בהרכנת ראש, להשפיל את קולי וללחוש לך מתוך הכנעה: סניור נדיב ונעלה! תמול ירקת בפני, שלשים חרפתני בככלב, וביום פלוני דחפת אותי ברגלך, ובעד כל אותות החיבה הללו הריני מגיש לך כך וכך".
אין זו נקמה פרטית אלא נקמת הלאום:
"אמת כי יהודי אני! אבל אין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידים אברים גידים רגשות נטיות ותאוות?... כשאתם דוקרים אותנו לא יזוב דמנו? כשאתם הורגים אותנו לא נמות? כשאתם מעליבים אותנו, לא נקח מכם נקם? אם אנו דומים לכם בכל יצורי הגוף ורגשות הנפש, רוצים אנו להשתוות אליכם גם בדבר הזה: כשם שאתם לא תמחלו על עלבונכם ותקראו לנקמה, אף אני כן. תורתכם מצאה לה תלמיד מקשיב, והריני משתמש בה עכשיו לרעתכם".
אומץ רוחו של שיילוק לא עזב אותו גם במשפט. הוא מכיר את ערכו, בוטח בצדקתו, ואינו רוצה לוותר על זכיותיו. אך פתאום גילה כי אותו החוק שנשען עליו אינו עוזר לו. השופטים השתמשו בחוק לרעתו, וגם בפעם הזאת נצחוהו שונאיו, והוא מוכרח לקבל עליו את הדין.
ברגע האחרון, כשהוא מתעלף והם רוצים לתמוך בו, הוא מזדקף מלוא קומתו וקורא:
"הלאה נוכלים, הלאה צבועים! אין לי צורך בעזרתכם. איני רוצה חסד וחנינה, חוקכם חוקי שוא, חסדכם לעג, ועזרכתם באה אחרי נטילת הנשמה מהגוף... אתם משאירים לי את חיי וגוזלים ממני את אמונתי היקרה מחיים; אתם תומכים בידי ואתם מתקלסים בי ושוחקים על משבתי. הלאה מרעים! לבדי, לבדי אלך אל ביתי, אל בית שיילוק העני".
לדעת המשורר היינה, העמיד שקספיר במחזה זה אל עמוד הקלון לא את היהודים, אלא את הנוצרים אשר הצדק והמשפט בידיהם כחומר ביד היוצר, וכל כוונתם לרדוף את היהודים ולשלול את רכושם.
גם אם נאמין שכוונת שקספיר היתה רצויה, וגם אם נניח שהיה נקי ממשפט קדום נגד היהודים, המחזה הזה עורר אנטישמיות בלב ההמונים.

מקור המחזה
כנראה לקח שקספיר את החומר מהמחזה Ser Gernutus the Jew או מהתרגום האנגלי של Il Pecorono שחבר האיטלקי פלורינטינו בשנת 1378. בסיפור "שבעה חכמים מרומא" נאמר כי פרש לוה ממשרתו מאה מארק לתתם לאהובתו, והתנה עמו שאם לא יחזיר בזמן יהא רשאי לחתוך מגופו חתיכת בשר במשקל קצוב. המלך בא לעזרת הפרש ופסק כי אין רשות למשרת לחתוך פחות או יותר מהחתיכה הקצובה. בתרגום האנגלי Gesta Romanorum נאמר כי המלך פסק שיש לו רשות לחתוך בשר אך לא להוציא דם. בסיפורים האלה לא נזכר יהודי.

בסיפור אחד המַלווה הוא נוצרי ושמו פאולו מארי סבי, והלווה הוא יהודי בשם סנסוני גנידא, שהתערב עמו לתת ליטרה מבשרו אם רב החובל דרייק לא יכבוש את סאנטו דומינגו בהאיטי בשנת 1585. היהודי הפסיד, וסבי דרש את ליטרת הבשר. האפיפיור סיקסטוס החמישי, דן ששניהם ימכרו לעבדים ויוכלו לפדות עצמם בסך אלפים סקודי (Leti,, V ita de Sixto Quinto).

הצייר מוריץ גוטליב (מת בשנת 1879) לקח לו לחומר ציורו הראשון מחיי היהודים את תמונת שיילוק וג'סיקה בתו. שיילוק, זקן בא בימים ולבוש כערבי, מחבק את בתו היחידה בעזבו אותה ללכת לריאלטא אל המשתה, אך לבו מנבא לו רעות. עיניו מלאות תוגה ודאגה לא רק לכספו, אלא גם לבתו. הוא מצוה עליה לסגור את הבית אחריה: "כי כבוד בת מלך פנימה, לחשוך פניה מרוק וכלימה, ולהשמר מאנשי תוך ומזימה". הציור הזה מצא חן בעיני המבקרים, ולאחד המבקרים שמצא כי ידי ג'סיקה ארוכות מדי, ענה גאטליב ואמר: לולא כן לא גנבה את אוצר אביה.

מקור הערך: על פי י"ד אייזנשטיין, אוצר ישראל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן