לדף ראשי




בחודשים האחרונים של מלחמת-העולם השנייה, קיבל ברנאדוט על עצמו את התיווך להפסקת-אש בין בריטניה וגרמניה הנאצית. הוא בא בדברים עם הנריך הימלר, ששימש ראש הגסטאפו וסגנו של היטלר, והלה ייפה את כוחו לשמש כמתווך. לאחר מכן פנה ברנאדוט אל ממשלת בריטניה והציע שצ'רצ'יל ייפגש עם הימלר כדי לנהל משא ומתן לסיום המלחמה. ממשלת בריטניה דחתה את הצעתו של ברנאדוט על הסף, כי הייתה נחושה בהחלטתה להביא את הנאצים לכניעה ללא תנאי. ברנאדוט גילה בהצעת התיווך שלו חוסר רגישות בכך שהעמיד את בעלות-הברית ואת גרמניה הנאצית כשווים אל שווים. בעשותו כך התעלם לחלוטין מזוועות הנאצים ומעשרות המיליונים שנהרגו במחנות ההשמדה ובשדה הקרב כתוצאה מן המלחמה הארורה שהגרמנים פתחו בה. כל אשר השיג ברנאדוט במגעיו עם הימלר, היה שחרורם של 20,000 סקנדינבים ממחנות-ריכוז, וזאת תמורת שחרור אזרחים גרמנים שהיו עצורים בשבדיה.
עם תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל ופלישת צבאות ערב, הטיל מזכיר האו"ם על ברנאדוט לשמש כמתווך בין היהודים והערבים. לאחר הקמת מערך של משקיפי האו"ם, שהוצבו כדי לקיים את ההפוגה לפי החלטת מועצת הביטחון, התרכז ברנאדוט בניסיון למצוא פתרון לסכסוך היהודי-ערבי.

ברנאדוט לא ראה עצמו כבול להחלטת האו"ם מה-29 בנובמבר, אשר לא הצליחה לפתור את בעיית ארץ-ישראל, והצדיק את הסטיות מהחלטות אלה בסמכויות שקיבל בעת מינויו, "לעודד בדרכי שלום התאמות לגבי עתידה של ארץ-ישראל". ¹ לפני בואו ארצה, התעכב ברנאדוט בלונדון, שם קיים פגישות רבות עם ראשי הממשל הבריטי. זו אולי הסיבה לדימיון הרב בין הצעות המתווך לבין המדיניות הבריטית במזרח התיכון. בספרו "לירושלים" מסביר ברנאדוט כי: ²

כשמעלים הצעה כל שהיא לפתרונה של בעיית ארץ-ישראל, הרי יש לזכור את שאיפותיהם של היהודים, את הקשיים וחילוקי-הדעות המדיניים בין המנהיגים הערביים, את האינטרסים האסטרטגיים של בריטניה, את ההתחייבויות הכספיות של ארצות-הברית וברית-המועצות, את תוצאות המלחמה, ולבסוף - את סמכותו ויוקרתו של האו"ם.

תוכניתו של ברנאדוט התבססה על חלוקתה של ארץ-ישראל המנדטורית (שכללה גם את עבר-הירדן המזרחי) לשתי מדינות: יהודית וערבית. על-פי התוכנית הזו, שתאמה את המדיניות הבריטית באזור, שתי המדינות הן: ישראל וירדן. בכך ביטל המתווך את רעיון הקמתה של המדינה הפלשתינית בארץ-ישראל המערבית.

לאחר הצגת הרעיון הכללי, שלגביו היה סיכוי להגיע לידי הסכמה עם שלטונות ישראל, באו הסעיפים בתוכנית, שכל אחד מהם היווה סיבה מספקת לדחות את התוכנית כולה. תחילה הציע המתווך לאפשר את חזרתם של כל הפליטים הערביים לבתיהם. ואם לא די בזאת, באה ההצעה להגביל את העלייה. על-פי ההצעה, תורשה עלייה בלתי מוגבלת רק למשך שנתיים, ולאחר תקופה זו תותנה העלייה בהסכמת הערבים. במקרה של חילוקי דעות, תובא הבעיה בפני ארגון האומות המאוחדות. פירושה הממשי של הצעה זו היה הפסקת העלייה למדינת ישראל בתום בשנתיים הראשונות. כאן גילה המתווך חוסר רגישות מדהים. הוא לא הבין כי אחת הסיבות העיקריות להקמתה של מדינת ישראל הייתה לאפשר לכל יהודי באשר הוא לעלות ארצה. לולא הגבילו הבריטים את העלייה לארץ-ישראל, ייתכן מאוד שהמאבק המזוין בשלטון המנדט הבריטי היה נחלש, אם לא נעלם, וממשלת בריטניה לא הייתה נאלצת להעביר את פתרון הסכסוך היהודי-ערבי בפני האו"ם. ואם לא די בגזרות האלה, הציע ברנאדוט גם כמה תיקוני גבול, שכללו: ³

1. הכללת הנגב, כולו או מקצתו, בשטח המדינה הערבית.
2. הכללת הגליל המערבי, כולו או מקצתו, בשטח המדינה היהודית.
3. הכללת העיר ירושלים בשטח המדינה הערבית, עם אוטונומיה מוניציפלית ליהודים
וסידורים מיוחדים להגנת המקומות הקדושים.
4. עיון בשאלת מעמדה של יפו.
5. ייסוד נמל חופשי בחיפה, שיכלול גם את בתי הזיקוק.
6. ייסוד נמל תעופה חופשי בלוד.

הצעותיו של הרוזן ברנאדוט עוררו סערה בקרב הציבור היהודי בארץ. ממשלת ישראל דחתה למעשה את הצעות המתווך, אולם בתור הערכה למאמציו להשיג שלום באזור, מוכנה הייתה להמשיך את המשא-ומתן אִתו. תגובת העיתונות הישראלית הייתה חריפה הרבה יותר. עיתון "הארץ", שנחשב למתון, כתב במאמר המערכת כי:

נראה שהמזל שעמד לרוזן ברנאדוט בהגשמת שביתת הנשק, לא יעמוד לו בתפקיד השני שנטל עליון והוא - להגיע להסדר הסכסוך בארץ-ישראל בדרכי שלום... לא נוכל להסכים לקיצוץ בריבונותה של מדינת ישראל, וכל הגבלה על העלייה על-ידי גורם חיצוני, אינו אלא קיצוץ בריבונותנו. אבן נגף חשובה אחרת היא ירושלים. יהודי ארץ-ישראל לא יסכימו בשום פנים ואופן שירושלים תיכלל באיזה מדינה ערבית שהיא...

ובמאמר אחר, באותו עיתון, מפי העיתונאי ג'ון קמחי, נאמר, בין השאר:

זו הפעם השנייה בקריירה שלו ממלא הרוזן ברנאדוט תפקיד של מתווך - ודומה שזו הפעם השנייה הוא שוגה אותו מישגה פאטלי... נאוטראליות השקפתו ליחסים בין הנאצים ובעלי הברית הייתה מאותו הסוג, הרואה הסכם ושלום כשקוּל כנגד כל השאר. הרוזן גילה אגב כך את חוסר כישרונו להבין את כל עומק הרגשתם של בעלי הברית ואת החלטתם הנחושה להביא את הנאצים עד לתבוסה גמורה.
אותו רושם עצמו מתעורר עכשיו בקשר להצעותיו של הרוזן ביחס לעתידה של ירושלים... עכשיו שוב - אולי אפילו אגב הכוונות הטובות ביותר - הרשה הרוזן לניאוטראליות זו לסנוור את עיניו שלא יראה את הדברים שבמציאות הפוליטית והצבאית ביחס למצבה של ירושלים...

ובמקום אחר:

לא נלחמנו עשר שנים נגד "הספר הלבן" הבריטי, כדי להסכים להגבלת העלייה למדינתנו לפי החלטת גורם חיצוני אחר... ולא כבשנו את רוב רובה של ירושלים, לא החזקנו בה מעמד במשך שישה חודשי מצור, לא נפלו אלף ממגיניה ואזרחיה אחרי שנפגעו מפגזים בריטיים של תותחים בריטיים שבידי הלגיון הערבי, כדי להפקיר את ירושלים לידי בעלי התותחים הללו ובעלי בריתם...

הרוזן ברנאדוט ידע על התגובות הזועמות של היהודים לתוכניתו, אולם דבר זה לא הפריע לו להמשיך במלוא המרץ להגשמתה. על יחסו של ברנאדוט לערבים וליהודים, ניתן ללמוד אולי מתיאורי פגישותיו, כפי שהם מופיעים ביומן שניהל באותה תקופה (היומן התפרסם לאחר ההתנקשות בחייו של המתווך 4). ב-1 באוגוסט 1948 הגיע ברנאדוט לראשונה לרבת-עמון.

הוזמנתי להיות אורחו של פחה ערבי גדול, אחד מעשירי עבר-הירדן. מעודי לא נתארחתי בבית ערבי, והייתה לי הפתעה נעימה מן הלבביות היוצאת מן הכלל בה נתקבלתי... הנעים שבדבר היה בהרגישך שכל זה לא התייפות ריקה אלא נדיבות כנה.

למחרת היום נפגש ברנאדוט עם דב יוסף, שהיה מושלה של ירושלים, וכך מתאם המתווך את הפגישה הזו:

הוא [דב יוסף] עושה רושם של אדם חסר-נטייה לשיתוף פעולה. הוא אדם המתפאר בסירובו להסכים לכל הצעה המוגשת לפניו... אותה הרגשה חזרתי והרגשתי כעבור ימים אחדים, כשנפגשתי עם שר החוץ, שרתוק, ועם עוזריו הקרובים.

הרושם שמתקבל מקריאת יומנו של ברנאדוט, שהוא הוקסם ממנהגי הבדואים, בעוד שבטיעוני היהודים מצא "חוסר נטייה לשיתוף פעולה".


באצ"ל עקבו בדאגה אחר מהלכיו של ברנאדוט, אולם לא ראו בהם סכנה מידית הדורשת פעולה. ההנחה היסודית הייתה כי גורלנו נתון בידינו, וכל עוד תעמוד הממשלה על שלה, לא יוכל ברנאדוט לבצע את זממו. אבל היו אחרים שלא חשבו כך. במפקדת לח"י בירושלים ראו בתוכניותיו של ברנאדוט סכנה גדולה לעתידה של ירושלים. לח"י ניהלו תעמולה חריפה מאוד נגד ברנאדוט, וכמה מחבריו אף הפגינו נגדו בשעת ביקוריו בירושלים. כאשר חשו שהמתווך מהווה סכנה מוחשית, הגו את ההתנקשות בחייו.

ההתנקשות
לאחר סיום ההפוגה הראשונה, עזב ברנאדוט את הארץ בדרכו לישיבת מועצת הביטחון, כדי להציג בפניה את תוכניתו. עם שובו ארצה, בחודש ספטמבר, החליט להעביר את מטהו מחיפה לירושלים. כשנודעה תוכניתו לשכן את מטהו בארמון הנציב בירושלים, הזהירו דב יוסף בפני הסכנות הכרוכות בצעד זה. אולם ברנאדוט התעלם מדברי מושל ירושלים, וב-17 בספטמבר 1948, הגיע לעיר כדי לדון בפרטים הטכניים הקשורים בהעברת המטה. בשעות הבוקר נחת מטוסו בשדה-התעופה בקלנדיה (סמוך לעטרות) ומשם יצא במכונית לירושלים. בעוברו ליד שייח' ג'ראח, נורו לעבר מכוניתו יריות מנשק אוטומטי, אולם הרוזן המשיך בדרכו לעבר מעבר מנדלבאום, שם המתין לו סרן משה הילמן, מיחידת הקשור של צה"ל. לאחר שהילמן הציג את עצמו, אמר לו הרוזן ברנאדוט: "כשאתה נוסע אתי, איני רוצה שתישא אקדח. אנחנו אנשי או"ם, ודגל האו"ם מגונן עלינו". הילמן השאיר את אקדחו במעבר מנדלבאום והצטרף למכוניתו של ברנאדוט. השיירה נסעה לבניין י.מ.ק.א לפגישה עם משקיפי האו"ם, ומשם יצאה לארמון הנציב. סמוך לשעה חמש אחר-הצוהריים יצאה השיירה בחזרה לירושלים. כשעה קודם-לכן, יצא ממחנה לח"י בטלביה ג'יפ ובו ארבעה אנשים. הג'יפ עשה את דרכו לשכונת קטמון, עצר ליד המחסום בסמוך לעיקול בין קרית-שמואל לקטמון (היום רחוב הפלמ"ח, ליד רחוב כובשי קטמון) וחנה בצד הכביש. כאשר הבחינו יושבי הג'יפ בשיירה בת שלוש המכוניות שעלתה במעלה רחוב רחל אמנו, התניע הנהג את הג'יפ והעמידו לרוחב הכביש. השיירה עצרה ליד הג'יפ וכמה אנשי לח"י ירדו ממנו ופנו לעבר מכוניתו של ברנאדוט. הם כיוונו את נשקם לעבר המושב האחורי וירו מספר צרורות מתת-מקלע שהיה בידיהם. הקולונל סרו, שישב לצדו של ברנאדוט, נהרג מיד, בעוד הרוזן ברנאדוט עצמו נפצע פצעים אנושים ומת בדרך לבית-החולים.

דבר ההתנקשות בחייו של ברנאדוט הגיע אל בן-גוריון בשעה שקיים דיון עם המטה הכללי של צה"ל. ביומנו אנו מוצאים את הדברים הבאים: ⁵

פתאום בשש בא מברק ממשה דיין, ואחר כך מדב יוסף, שברנאדוט וקולונל סרו נרצחו בקטמון על-ידי יהודים מתוך ג'יפ שנסע לפניהם. הזמנתי איסר הראל וראש המשטרה הצבאית - לאסור כל אנשי לח"י פה; יש להעלות גדוד "הראל" לירושלים ולתת הוראות לדב יוסף ומשה דיין לפעול במרץ ובלי רחמים ...

בשמונה טילפן משה דיין ומסר שפורשים הרגו ברנאדוט וסרו, לא יודע אם אצ"ל או לח"י ...
בשמונה וחצי בא איסר הראל. בירר במקום הגבוה ביותר שאצ"ל לא עשה זאת.

בשעות הערב נתפרסם כרוז בחתימת "חזית המולדת" ובו נוטלת על עצמה קבוצה זו את האחריות להתנקשות ברוזן ברנאדוט ובקולונל סרו. השמועות שהתהלכו אותה עת היו ש"חזית המולדת" היא קבוצה שפרשה מלח"י.

הערות:
1. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I, עמוד 230.
2. פולקה ברנאדוט, לירושלים, הוצאת "אחיאסף".
3. פולקה ברנאדוט, לירושלים, הוצאת "אחיאסף".
4. פולקה ברנאדוט, לירושלים. הוצאת "אחיאסף".
5. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 698.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן