חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

ישו

מייסד הדת הנוצרית; נולד בנצרת בשנת 2 לפנה"ס ונצלב בירושלים י"ד ניסן שנת ג"א תשפ"ט=29 לספירה.

יש חילוקי דעות לזמנו המדויק של ישו וכן לגבי צליבתו. המקורות של הסופרים עובדי אלילים והיונים והרומים אינם מספיקים לתת לנו ידיעה ברורה ממעשה ישו. תולדות האיש הן חידה שגם חכמי ישראל גם חכמי האומות העולם לא יכלו לפתור.
מחברי הברית החדשה מספרים כי ישו גודל על ברכי היהדות, וקיים מצוות התורה. האמין ברוחות הטומאה, רפא חולים באצבע אלוהים וברוח הקדש. האגדות שבתלמוד אודות ישו הן מספורי העם, ויש מהן שסותרות את דברי הימים המקובלים.
יש ברייתא המספרת על מיתת ישו ותלמידיו.
הספר תולדות ישו היה בידי היהודים בימי הביניים. הוא כולל אגדות וספורי ההמון אודות ישו. במאה הי"ח החלו הנוצרים המשכילים להטיל ספק באמתת ספורי האוונגליון.

התוכן:
תולדת ישו ומהותו
בתלמוד ומדרשים
ספר תולדות ישו
השקפת הרציונאלים

ישו - מיסד הדת הנוצרית; נולד בבית לחם בשנת 2 לפנה"ס (לוקוס ג' כ"ג), ונצלב בירושלים י"ד ניסן שנת ג"א תשפ"ט=29 לספירה. לפי זה חי 32 שנה. בסיפוריו נזכר כי בעת היוולדו היה הורדוס בחיים, ומכאן שנולד לפחות בשנת 4 לפה"ס, זו שנת מותו של הורדוס. מזה עולה כי מספר השנים שנוהגים בו הנוצרים אינו להולדת ישו.
כותבי דברי הימים בזמנו לא הזכירו את ישו ופעולותיו. המקור היחיד מאותה תקופה הוא בדברי יוספוס, אבל ניכר שאלה הם הוספות של הנוצרים. הזיוף ניכר מן הדברים, וכך הוכיחו הסופרים המבקרים בלי משוא פנים, ואלה דבריו:
"בימים ההם היה ישו איש חכם, אם רק אפשר לקרוא לו איש, כי היה עושה מעשי נסים, ומורה דעת לבני האדם המקבלים את האמת בשמחה. ונהרו אליו יהודים רבים וגם יוונים. הוא היה המשיח, ואף אחרי שדן אותו פילאטוס לצליבה, ע"פ מסירת ראשי עמנו, לא עזבוהו אלה שאהבוהו מקודם. כי הוא הופיע אליהם אחרי שלושה ימים שנית כמו חי, כמו שנבאו נביאי ה' על הפלא הזה ואלפי נפלאות אחרים. וגם היום לא חדלו המינים האלה הנקראים משיחיים על שמו" (קדמוניות סי"ח פ"ג ג').
לדעת המבקרים נוספו דברים אלה לדברי יוספוס בידי מעתיקים נוצרים מאמינים, שרצו להסביר מדוע השמיט יוספוס את תולדות ישו.
אי אפשר לחשוד ביוספוס, שהיה מן הפרושים, שהאמין כי ישו משיח. ואוריגינס עצמו מודה שיוספוס לא האמין במשיחיותו של ישו.
גם קשה להניח שיוספוס, המאריך בכל מאורע קל, יסתפק בדברים מעטים כאלה בתיאורו את ישו.
המקום השני שבו מזכיר יוספוס את המאורע הוא בספורו כי
"אחרי מות הנציב הרומי פיסטוס, ובטרם בא הנציב החדש אלבינוס לירושלים (בשנת 62 לסה"נ), מיהר חנן בן חנן הכהן הגדול להעמיד לדין לפני הסנהדרין את אחי ישו המכונה המשיח, ויעקב שמו, ועוד אחרים, והוציא דינם לסקילה על עברם על חוקי התורה. אבל על המשפט הזה התרעמו גם שומרי התורה הגדולים ושלחו בסתר קובלנא על חנן הכ"ג לאלבינוס הנציב ולאגריפס השני, שבידו היה אז הכוח למנות כוהנים גדולים, והוא הסיר את חנן מכהונתו ומינה תחתיו את ישו בן דמענאי" (קדמוניות ס"כ פ"ט א').
בדברים האלה אמנם אין הכרה במשיחיותו של ישו, כי הוא אומר "המכונה" משיח, והוא רק מספר על שומרי התורה שכתבו על חנן הכ"ג. יש חוקרים הסבורים כי גם זה הוא זיוף ממעתיקי הנוצרים (עי' שירר ח"א 548, 581).

המקורות של הסופרים עובדי האלילים, היוונים והרומים, אינם מספיקים כדי לתת ידיעה ברורה ממעשה ישו. כנראה שספור המעשה התפשט כמאה וחמישים שנה אחרי כן: כי היה יהודי בשם ישו, שנקרא משיח, ועשה נסים ונפלאות יוצאים מדרך הטבע, ונהרג בידי פילאטוס בהשפעת הפרושים.
הסופר טאציטוס, בספר שכתב בשנות 117- 115 לסה"נ, מספר כי נירון קיסר האשים את הנוצרים (Christiani) ברומא בשרפת העיר, ומבאר את השם "כריסטיאני" - המאמינים בכריסטוס שנידון לצליבה בימי מלכות טיביריוס ע"י הנציב פונטיוס פילאטוס.
המאורע הפרטי של ישו לא היה ידוע במאה הראשונה, אבל הכת המשיחית נודעה בסוף המאה ההיא. במכתב פליניוס הצעיר, שכתב בתור נציב רומי, לטריינוס קיסר בשנת 111 לסה"נ, מתאר את הנצרות כתנועה המונית, אך כל מה שהוא יודע על הנצרות הוא שהיו מספר משיחיים ששרו שירי תהילה, והיו פונים אל המשיח (כריסטוס) כאל אלוהים. ניתן לשער כי סיפורי ישו היו תוצאה של התנועה הזאת, ולא הגורם לה.

תולדת ישו ומהותו
תולדות ישו הן אחת החידות ההיסטוריות אשר גם חכמי ישראל גם חכמי האומות העולם לא יכלו לפתור. כותבי דברי הימים בזמן ישו אינם מזכירים ממנו דבר, גם לא את שמו. הנוצרים המאמינים בו, והיהודים המכחישים אותו, כתבו מה שכתבו אודותיו לאחר זמן מפי השמועה. האוונגליון ודברי חז"ל המעטים המפוזרים בש"ס, המדברים אודותיו - סותרים זה את זה. כותבי הברית החדשה אינם יודעים מאומה בתולדות ישו, גם זמן הולדתו נעלם מהם. הם מספרים כי ישו היה בן זמנו של שמעון הצדיק (לוקס ג' כ"ה), אבל שמעון הצדיק השני חי בערך 300--270 שנה לפה"ס. הם מספרים כי פאולוס, תלמיד ישו, היה תלמיד ר' גמליאל הזקן (מפעלות השליחים ה' ל"ג, כ"ב ג'). לפי חשבון זה לידת ישו הייתה בערך 170 שנה לפה"ס.

הקדום מהמבשרים בשורת ישו הוא מרקוס, שחי כמאה שנה אחרי מות שאול התרסי (פאול), שחי כמאה שנה אחרי מות ישו. מה שכתב מרקוס שמע באגדות ההמון. כמוהו כל כותבי האוונגליון לא ידעו דבר ברור אודות ישו.
הספורים באוונגליון מספרים כי נערה בתולה ישראלית מאורשה לאיש מגזע דוד ושמו יוסף, נתעברה מרוח הקודש, וילדה את ישו מבית לחם יהודה (מתי ב' א') בימי הורדוס המלך. אחרי שגדל הנער נודע כי בן אלוהים הוא. הסנהדרין דנוהו למיתה, והוא נצלב בערב פסח, ואחרי שלושה ימים שב אל החיים קם, מקברו ויעף השמימה, ועתה הוא יושב לימין ה' אביו.

מחברי הברית החדשה מספרים כי ישו גדל על ברכי היהדות, קיים מצוות התורה ומצוות דרבנן, כמו ברכה על הלחם, קדוש על היין, קריאה הלל בליל פסח (מתי כ"ו ל'), נר חנוכה, ציצית (שם י"א כ'). האמין ברוחות הטומאה (לוקס ד' מ"ט), ריפא חולים באצבע אלוהים (שם י"א כ') וברוח הקדש (מתי י"ג כ"ח). בני משפחתו חשבוהו למשוגע (מרקוס ג' כ"א) וחרה אפו בהם (שם ו' ד'). הוא ביזה את אמו ואחיו (שם ג' ל"ג-ל"ה), חשב עצמו למחוקק (מתי י"א כ"ט), קרא את עצמו בן אלוהים לפי הפסוק "אני אמרתי אלוהים אתם" (יוחנן י' ל"ד). אהב את ישראל ושנא עמים אחרים עד כי סרב לרפאות את חוליהם, ואמר "לא טוב לקחת את לחם הפנים (בני ישראל) ולהשליכו לכלבים" (אומות העולם; מתי ט"ו). כחש כי בא מבית דוד (מרקוס י"ב ל"ה-ל"ז), שנא את העשירים ואכל על שלחנם (לוקס ו' כ'-ב"ו).

אין לסמוך על כותבי הברית החדשה, כי היו עמי הארץ, ולא הכירו גם את כתבי הקודש. נתחלף להם אבימלך (ש"א כ"א א') באביתר (מרקוס י"א ב"ה); בלעם בן בעור בבלעם בן פתור (פטרוס ב ט"ז) ועוד שגיאות רבות. למרות העובדה שהם נסמכו על כתבי הקודש, ואמרו פעמים רבות "לקיים מה שנאמר" בפי הנביאים.
אין לסמוך על מאמרי חז"ל ומדרשים המזכירים את ישו, או את "אותו האיש", כי גם אלה הם רישום אגדות שהיו נפוצות בהמון: לא ידעו מי היה אבי ישו (שבת ק"ד: סנהדרין ס"ז.), לא ידעו מי הייתה אמו (שם וחגיגה ד':)' ולא ידעו באיזה זמן חי, בימי סטדא בן זמנו של פפוס בן יהודה (שבת ק"ד:) או בימי יהושע בן פרחיה (סוטה י"ג. סנהדרין ק"ג).

בתלמוד ומדרשים
האגדות שבתלמוד ובספרי חז"ל אודות ישו מקורן בסיפורי עם. יש מהן שסותרות את דברי הימים המקובלים. דבריהם מעטים מאוד יחסית למאורע חשוב כזה. כנראה היו אגדות האוונגליון מצויות בידי היהודים-הנוצרים בזמן הגמרא, וחז"ל השתדלו להכחישן באגדות נוגדות שהיו מצויות בידי היהודים הפרושים. הם הפכו את המעשים שסופר על ישו מטהור לטמא ומקודש לחול. למשל: מול האגדה שישו נולד מרוח הקדש, אמרו שנולד כדרך כל אדם מבעילה אסורה; מול הנסים והנפלאות בכוח אלוהים, אמרו שעשה אותם בכשפים. בדבר אחד הסכימו: כי ישו התקומם נגד הפרושים ולעג לדברי חכמי ישראל.

בזמן שאומרים הנוצרים שהופיע ישו, התגברה יד המציק על ישראל, ושלטו בהם בני הורדוס האדומיים ונציבי רומא. היהודים היו מצפים לתשועת ה' להיגאל מכיבוש אויביהם. באותו זמן קמו נביאי שקר שקראו עצמם בשם "משיח". אין לדעת כמה משיחים היו אז נפוצים בארץ יהודה.

בדברי חז"ל מורכב שם ישו בשמות עצמיים משונים:
ישו, הנוצרי, בן סטדא, בן פנדירא או פנתירא, אותו האיש, פלוני.

יתכן כי אלה היו אנשים שונים שלוש מאות שנה לפני החורבן השני. בם בדברי חז"ל נמצא סתירות. למשל: במקום אחד מצינו:
מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו, וכן עשו לבן סטדא בלוד ותלאוהו בע"פ. בן סטדא? בן פנתירא הוא! אלא: אימא אמו סטדא, אמו מרים מגדלא נשיא הוי. כדאמרי בפומבדיתא: סטת דא (=זנתה זו) מבעלה (סנהדרין ס"ז).
היה "משיח" אחר במצרים בזמן ר' אליעזר הגדול, ונסקל בלוד ע"י ב"ד, ואח"כ נתלה כדין תורה, ולא נצלב. גם מרים מגדלא נשיא שהייתה בזמן האמוראים איננה מרים מגדלינא אם ישו.

במקום אחד בתלמוד נראה כי ישו היה תלמידו של יהושע בן פרחיה, ומדמים אותו לגחזי שדחפו אלישע בשתי ידים, וכמו כן דחף יהושע בן פרחיה את הנוצרי בשתי ידים. מסופר:
כי אתא (יהושע בן פרחיה מאלכסנדריא לירושלים, איקלע לההוא אהשפיזא. קם (בעל האושפיזא) קמייהו (יהושע בן פרחיה וישו) ביקרא שפיר, עבדי ליה יקרא טובא (בעל ובעלת האושפיזא עשו כבוד רב לבן פרחיה), יתיב וקא משתבח: כמה נאה אכסניא זו (בן פרחיה היה מהלל את בעלת האושפיזא על המאכלים הטובים שהכינה לו). אמר ליה (הנוצרי לבן פרחיה) רבי! עיניה טרוטות (עגולות). א"ל: רשע, בכך אתה עוסק?! (להסתכל באשת איש). אפיק ד' מאה שיפורי ושמתיה. כל יומי אתא לקמיה ולא קבליה, יומא חד הוה קא קרי ק"ש. אתא לקמיה, הוה בדעתיה לקבוליה, אחוי ליה בידיה, סבר מדחא דחי ליה. אזיל זקף לבינתא פלחא. א"ל חזור בך! א"ל כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. דאמר מר ישו כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל (סוטה ט"ז. סנהדרין ק"ז).
יהושע בן פרחיה היה מאתים שנה לפני החורבן, ולא בדורו של ישו. כוונתם הייתה כנראה למשיח אחר, ושם הנוצרי השתרבב ע"י מעתיק טועה. בנוסח הירושלמי נאמרה האגדה על יהודה בן טבאי, ואחד מתלמידיו אמר: "רבי, עיינה הוות שברה". אמר לו: "הא תרתיי גבך, חדא דחשדתני וחדא דאיסתכלית בה" (ירושלמי חגיגה פ"ב ב').

יש עוד ברייתא המספרת על מיתת ישו ותלמידיו.
תניא בערב הפסח תלאוהו לישו, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום לפני שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל. כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו, ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב פסח. אמר עולא: ותסברא, בר הפוכי זכות הוא? מסית הוא! ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו? אלא שאני ישו דקרוב למלכות הוא.
ת"ר: חמישה תלמידים היו לו לישו:
מתאי נקאי נצר בוני ותודה.
אתיוהו למתי,
אמר להו: מתי יהרג? הכתיב "מתי אבוא ואראה פני אלהים"!
אמרו לו: אין, מתי יהרג דכתיב "מתי ימות ואבד שמו".
אתיוהו לנקאי, אמר להו: נקאי יהרג? הכתיב "ונקי וצדיק אל תהרוג"!
אמרו לו: אין, נקאי יהרג דכתיב "במסתרים יהרג נקי".
אתיוהו לנצר, אמר להו: נצר יהרג? הכתיב "ונצר משורשיו יפרה”!
אמרו לו: אין, נצר יהרג דכתיב "ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב".
אתיוהו לבוני, אמר להו: בוני יהרג? הכתיב "בני בכורי ישראל"!
אמרו לו: אין, בוני יהרג דכתיב "אנכי הורג את בנך בכורך".
אתיוהו לתודה, אמר להו: תודה יהרג? והכתיב "מזמור לתודה"!
אמרו לו: אין, תודה יהרג דכתיב "זובח תודה יכבדנני" (סנהדרין מ"ג).
הסיפור הזה מתאים לסיפור על ישו בברית החדשה רק במקצת. בסיפור חז"ל המתינו לישו ארבעים יום לפני שסקלו אותו, ותלוהו בערב פסח. פסק הדין והסקילה היו ביום שלפניו, כי אין דנים דיני נפשות בערב יו"ט (סנהדרין פ"ב א'). זה סותר מה שנאמר באוונגליון כי הסנהדרין דנו אותו במהירות יתירה, ונצלב. הצליבה היא מיתה משונה של הרומיים. יום הריגתו היה בראשון של פסח (מרקוס י"ד י"ב) או בערב פסח (יוחנן י"ט י"ד).

בברייתא זו מספר תלמידי ישו חמישה (ולא 12), ושמותיהם שונים מהאמור בברית החדשה (מלבד מתי). וכנראה נקראו בשמות אלה לצורך הדרשה.

המעשה באונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס שרצה להתגייר, והעלה את טיטוס בכשפים לשאול בעצתו, והוא יעצו שלא להתגייר; אח"כ העלה את בלעם, והוא אמר לו "אל תדרוש שלומם וטובתם"; אח"כ העלה את ישו.
א"ל: ישראל מהו לאדבוקי בהו?
א"ל: "טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו".
א"ל: דיניה דהאי גברא (=ישו) במאי?
אמר ליה: "בצואה רותחת". דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. (גיטין נ"ו: ונ"ז).
בן אחותו של טיטוס הוא פלאוויוס קלמנס (ונשתבש לשם "קלוניקוס"). ואין ספק שכוונו בזה על ישו, שהוא לדעתם "פושע ישראל" בכך שהיה "מלעיג על דברי חכמים" ולא כמייסד דת אחרת. כי ישו היה יהודי בחייו, וכן תלמידיו. הם בזו לדברי חכמים.

יעקב איש כפר סכניא (ע"ע) רצה לרפאות את ר' אליעזר בן דמה שנשכו נחש, בשם ישוע בן פונדירא (ע"ז כ"ז: תוספתא חולין פ"ב), אפשר שהשם ישוע בן פונדירא היא הוספה מאוחרת, כי הניחוש בלחש פסוקים או יריקה היה ידוע גם לפני זמנו של ישו, וחז"ל אסרו זאת. מאגדהזו עולה כי השמועה שאבי ישו היה פונדירא או פנתירא התפשטה בארץ, והייתה ידועה גם לחכמי התלמוד. גם צלסוס האמין כי Panthero, חייל רומאי, בא על מרים והיה אבי ישו (עי' אוריגינס נגד צלסוס ח"א 28).

יש עוד דרשות הרומזות על ישו, כמו לפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (תהילים ע"ג) - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: כשם שאין לי בשמים אלא אתה, כך לא חפצתי אחר בארץ וכו' (ב"ר פ"ב כ"ג).
בתפלת בריך שמיה נאמר
"לא על אינש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא, אלא באלהא דשמיא" (זהר ויקהל דף שס"ט).
ספר תולדות ישו
בימי הביניים היה בידי היהודים ספר על תולדות ישו, שנקרא בשמות שונים: "תולדות ישו" "מעשה תלוי" "מעשה של אותו האיש". הספר תורגם גם לאידיש, וקראו בו בליל "ניטל" (Natal=יום הולדת ישו). לאחר שהצנזור אסר את הדפסתו, נמצא הספר בכתב יד בנוסחאות שונות, בו שולבו כל האגדות וסיפורי ההמון אודות ישו.
תמצית הספור הוא, כי יוחנן, שהיה ת"ח וירא שמים, אירש לו לאישה את הבתולה מרים בת אלמנה בבית לחם. מרים הייתה צנועה וכשרה, אך שכנה איש רשע ושמו יוסף פנדרא נשא עיניו אליה במוצאי שבת בלילה בבית אפל, באומרו שהוא יוחנן. היא נענתה לו בעל כורחה כי הייתה אז נדה. כאשר נודע הדבר לארוסה, סיפר את הדברים לשמעון בן שטח, וברח מחרפה לבבל. מרים ילדה בן וקראה שמו ישוע, והוא למד תורה הרבה. היה עז פנים, עבר לפני החכמים בראש מגולה ודרש דרשות של דופי. החכמים הכירו לפי התנהגותו כי הוא ממזר (כפי המסופר במס' כלה). ישו ברח לירושלים, למד בבית המקדש את "השם המפורש". כדי שלא ישכח אח השם ע"י נביחת כלבי הנחושת שעמדו בשער בית המוקד, כתב את השם על קלף ותחב אותו בעור בשרו. אח"כ שב לבית לחם, אסף ריקים ופוחזים, ואמר שהוא משיח ובן אלוהים. בכוח השם המפורש ריפא חיגר ומצורע, ולפני הילני המלכה החיה מת, ומשם הלך לגליל העליון והראה נפלאותיו והדיח עם רב.

חכמי ישראל חששו מאוד למעשי ישו, והתאמצו להשכיח ממנו את השם המפורש, ולתכלית זו נתנו רשות לאחד מן הפרושים בשם יהודה (אולי הוא יהודה איש קריות), ללמוד את השם ובכוח זה לבטל את פעולות ישו. יהודה התערב בין מעריצי ישו, והתחרה עמו בעשיית נסים ונפלאות. באו שניהם אל הילני המלכה: פרח ישו באויר השמים, ויהודה לפרח למעלה ממנו, טמא אותו כאשר השתין עליו, וישו נפל לארץ. הילני המלכה אסרה את ישו, ורצתה למסור אותו בידי הסנהדרין, אך הוא ברח למצרים. יהודה חזר והתערב בין מעריצי ישו, וגזל ממנו את השם. ישו חזר לירושלים, רצה להיכנס למקדש וללמוד שנית את השם. יהודה מסר את הדבר לחכמי ישראל, ונתן להם סימן איך להכיר את ישו בבואו אל הקודש, כי הוא יכרע לפניו. תפשו חכמי ישראל את ישו, ותלו אותו בערב פסח שהיה בערב שבת על קלח של כרוב, כי עץ אחר לא רצה לקבלו. ישו השביע את כל העצים בשם המפורש שלא יקבלו את גופו לתליה, ורק קלח של כרוב לא השביע, כי לא נחשב לעץ. הוא הורד מן התליה עוד בערב פסח, בגלל האיסור "לא תלין נבלתו", ומיד קברוהו. יהודה ירא שתלמידיו יוציאו את גופו ויאמרו כי עלה לשמים, ולכן הקדים להוציא, וקברהו בקבר בגנו. כשבאו תלמידיו לקבר ישו ולא מצאוהו, אמרו למלכה שישו קם לתחייה אחר מיתתו. המלכה האמינה, ורצתה להרוג את חכמי ישראל, אך יהודה הוכיח כי ישו קבור בגינתו, הוציאו משם והביאו לפני המלכה.

כמו כן מסופר שתלמידי ישו, 12 השליחים התפזרו בארצות שונות. חכמי ישראל חששו שילמדו מהם היהודים, ולכן שלחו את שמעון כיפא הוא פטרוס (=סלע ביונית=כיפא בארמית) להתערב בין תלמידי ישו, ולשכנע אותם שיקבלו חוקים שונים מחוקי היהודים, כדי להבדילם מקהל ישראל. הם החליפו את יום השבת ליום ראשון, ביטלו את המילה ומצוות מעשיות, והחזיקו רק במצוות מוסריות.
כנראה שהספר תולדות ישו נכתב בעיקרו במאה העשירית, בעת שהחלו באירופה ויכוחים אודות אמונת הנוצרים, והיהודים הוכרחו להסביר מדוע לא קבלו עליהם אמונת ישו, שהיה משיח ובן אלוהים לפי הכתוב בספרי הנוצרים.
לספר תולדות ישו אין ערך היסטורי, אבל הוא נותן תמונה מהשקפת היהודים בימי הביניים על ישו ופעולותיו.

השקפת הרציונאלים
במאה ה- 18 החלו הנוצרים המשכילים להטיל ספק באמיתת סיפורי האוונגליון. יש שניסו לבאר את הנסים בדרך משל: ישו לא החיה מתים ממש, אלא עוררם משינה ליתורגית וממוות רוחנית. תחיית ישו אחר הצליבה הייתה חזון דמיוני של הוזים וחולמי חלומות. לדעת וואלטייר היה ישו "נביא גדול", ואת סיפורי הנפלאות שתלו בישו בדו הכמרים כדי לחזק את האמונה בקרב העם.

ריימארוס ניסה לתאר את ישו לא כבן אלוהים או נביא או מחוקק, אלא כ"משיח ליהודים". הוא הטיף לעורר את היהודים לתשובה "כי מלכות שמים קרובה לבוא", ודבריו הרגיעו יהודים רבים שסבלו מהשעבוד הרומי וחכו למשיח לגאלם. ישו ציווה לתלמידיו לבשר את מלכות השמים לא לעובדי אלילים, אלא לצאן האובדות מבית ישראל (מתי י' ו'). כוונתו הייתה להושיע את ישראל כמשיח מדיני.
כאשר עלה בידי הרומיים לתפשו ולצלבו בתור "מלך היהודים" ומשיחם, קרא לפני מותו "אלי אלי למה עזבתני!". זה מוכיח שלא רצה למות, וחשש שבמותו יבוא הקץ לכל מעשהו. לכן התאונן על ה' כי עזבו ולא עזר לו לגאול את עמו מידי הרומים. תלמידיו היו נבוכים והחלו להתייאש מהישועה. אך זכרו שיש השקפה רוחנית על המשיח. משיח כזה צריך להתענות ולמות ולכפר על עוון החוטאים, ולבסוף יקום מן המתים ויופיע שנית לייסד את מלכות השמים. תחילה ציפו להופעתו הקרובה, אח"כ דחו את הופעתו לסוף אלף שנה. אח"כ הבטיחו שישו יבוא רק אחרי שיכלה עם ישראל. הבטחה הזאת אמת היא, אומר ריימארס, כי עם ישראל לא ימות לעולם.

במאה ה- 19 השתדלו חכמי הנוצרים לבאר את הנסים בדרך הטבע, ולשלול מאלהותו של ישו. הם ביטלו במקצת את תולדות ישו כפי המסופר בברית החדשה. אחרים אמרו שחלק מספרי האוונגליון מאוחרים.
היו שהעלו ספק אם ישו אמנם היה במציאות. ברונו בויער החליט בספרו "כריסטוס אונד די צעזארען, דער אור-שפרוננ דעם כריסטענסומס אוים דעם רעמישען גרי-כענסומס" (1877) כי ישו לא היה ולא נברא, ואינו אלא תיאור דמיוני, שנתהווה משילוב דעות של הפילוסוף הרומי סנקא ופילון היהודי שהתמזגו אצל הכת הנוצרית הקדומה, ומשם יצאה האמונה על ישו המשיח. ברעיון זה שינה את התפיסה הנוצרית הגלילית והלבישה צורה יונית-רומית.

במאה העשרים התחילו חכמי הנוצרים לבטל את מוצאו היהודי של ישו. הם שינו את מוצאו השמי למוצא ארי, כי חרפה היא להם שישו יהיה מצאצאי היהודים. וכך נולדה האגדה כי אבי ישו היה פנתירא אחד משרי הצבא הרומי.
דעה זו המציאו צ'מברליין בספרו "די גרונדלאגע דעס ניינצעהנטען יאהרהונדערטס"; העקל בספרו "די וועלטרעאהזעל"; בוסק בספרו La vle bsotbrique de. sus Chrlst etc6J.

מקור הערך: ע"פ אוצר ישראל לי"ד איזנשטיין


הערות לערך:
שם המעיר: אמרי אביטן
הערה: אם אתה כבר יוצא כנגד 'קדמוניות', כדאי שתעיין בהפרשים שבין התרגום הלאטיני לבין זה הערבי, שזה האחרון מתון הרבה יותר ביחסו לטבעו הפאנטסטי של ישו, וניכר שעבר תרגום מגמתי ע"י מתרגם נוצרי.
מקור ההערה: קדמוניות


שם המעיר: יוחנן כץ
הערה: המאמר שוכח לציין ששמו המקורי של היה ישוע, והשם ישו התפתח מאוחר יותר. השם ישוע הוא קיצור של יהושע, ומופיע כך כבר בספרי התנ"ך המאוחרים. בספר עזרא אף נזכר יהושע בן נון כישוע בן נון.
מקור ההערה: קריאה בספרים


שם המעיר: גיל וילנר
הערה: לגבי ספר תולדות יש"ו.
לכאורה אין שום מקור שהוא נכתב בימי הביניים שכן מועד כתיבתו או מחברו אינם ידועים.יש הטוענים שהוא אף נכתב בתקופת התלמוד כך שלמרות שאין לסמוך עליו כערך היסטורי,גם אין להתייחס אליו כ"סיפור" שהיהודים המציאו לעצמם בלבד..
מקור ההערה: מחקר


שם המעיר: סער
הערה: איך כתוב במאמר שאי אפשר לסמוך על דברי חז"ל? הרי זו ממש כפירה בקדושת חכמי ישראל!


שם המעיר: יעקב
הערה: בנוגע לספר תולדות ישו בדיקדוקי סופרים ברשי ע"ז ד י' מובא הספר הזה כמקור לגיטימי
מקור ההערה: התלמוד


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
שאול התרסי - פאולוס