לדף ראשי



כאשר הוחלט להתקיף את תחנת הרכבת בירושלים, נתמנה היינריך ריינהולד ("ינאי") למפקד הפעולה. יום לפני הפעולה, ב-29 באוקטובר, הגיעו יצחק אבינועם, מפקד מחוז ירושלים, ועמיחי פאגלין ("גידי"), קצין המבצעים הראשי, לדירתו של ינאי בשכונת רחביה. אותו ערב היה עוצר בירושלים, אולם מספר שכונות וביניהן רחביה, היו מחוץ לאזור העוצר. מטרת הביקור הייתה לברר מדוע ינאי לא הגיע לפגישה שנקבעה לו לאותו ערב. השניים עלו לקומה השנייה, ואת הדלת פתחה בעלת הבית שבדירתה שכר ינאי חדר. אבינועם אמר לה כי הם באו לבקר את ינאי, ומה רבה הייתה הפתעתם כאשר התשובה הייתה שינאי אינו בבית. המחשבה הראשונה הייתה שינאי נחטף על-ידי ההגנה, או אולי נעצר על-ידי הבריטים. בכל מקרה הוא עלול להיחקר על פעילותו ואבינועם החליט לנקוט אמצעי זהירות מחשש שמא לא יעמוד ינאי בחקירה ויגלה את תוכנית ההתקפה על תחנת-הרכבת. כמו-כן היה צורך למצוא מפקד חדש לפעולה.

למחרת היום, ב-30 באוקטובר, הגיעו אבינועם וגידי לחדר בשכונת "סוכת שלום", ששימש כמקום היציאה לפעולה. משעה שבע בבוקר הסתננו פנימה, בזה אחר זה, לוחמי הח"ק (חיל הקרב). בין הבאים היה גם אליהו לוי ("אביאל"), מבכירי המפקדים בירושלים, אשר שותף בהכנות וידע את פרטי התכנית. אביאל מונה למפקד הפעולה במקומו של ינאי, אולם הוחלט לעכב את היציאה ולברר תחילה מה קורה בשטח. בשעה עשר נשלח הקַשר סלומון לסייר באזור תחנת-הרכבת. סלומון יצא רכוב על אופנועו, וכעבור זמן קצר חזר והודיע כי לא ראה כל דבר חשוד. כעבור שעה, נשלח סלומון לסיור נוסף, ובשובו הודיע לאבינועם, בשנית, שלא ראה כל דבר חשוד. סלומון נשלח בשלישית לסייר באזור תחנת הרכבת. כאשר חזר, פגש תחילה את אביאל, שכבר ישב עם הבחורים בתוך המונית וחיכה לאות כדי לצאת לדרך.
"מה נשמע?", שאל אביאל.
"הכל בסדר", ענה סלומון.

אביאל נתן את האות, ולוחמי הח"ק יצאו בשתי מוניות (שהוחרמו באותו בוקר בירושלים). במונית הראשונה היו יוסף לוי ("כושי") ומסעוד בוטון, מחופשים לסבלים ערביים. במונית השנייה ישבה סימה פלישהקר-הויזמן לבושה שמלה חגיגית ולידה אליהו לוי ("אביאל") לבוש חליפה ועניבה. השניים היו צריכים להיראות כזוג מאושר היוצא לירח דבש. בתא המטען היו שלוש מזוודות מלאות חומר נפץ ובהן מנגנוני הפעלה.

כאשר הגיעה המונית עם הלוחמים ושלוש המזוודות לתחנת הרכבת, ניגשו אליה שני "הסבלים" שהגיעו במונית הראשונה וחיכו ל"לקוחות" שלהם. כושי ובוטון הוציאו את המזוודות מן המונית והניחום בחדר הקבלה, ליד הקופה. אביאל הפעיל את מנגנון ההשהיה שהיה מחובר למטענים, וסימה ניגשה לקופה לקנות כרטיסים. עד כאן הכול הלך כשורה, ואיש לא חשד בזוג המאושר ובשלוש מזוודותיו. לאחר שהכרטיסים היו בידה, הוציאה סימה מתיקה שלט גדול עשוי בד והניחה אותו על המזוודות. בשלט היה כתוב בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית) "סכנה מוקשים" ובצד היה מצויר סמל האצ"ל. שוטר ערבי שעמד בקרבת מקום ניגש אל סימה, אחז בשמלתה ושאל: "מה זה?" סימה לא איבדה את עשתונותיה, הלמה בפרצופו והשתחררה ממנו. אחד המאבטחים ראה את המתרחש וירה בשוטר הערבי בתת-המקלע שבידו. הלוחמים רצו לעבר שתי המוניות שחיכו בפתח התחנה ונדחסו פנימה. לפתע ניתך על המכונית מטר כדורים שנורו מכל הכיוונים. פיינשטיין, שישב ליד ההגה, נפצע קשה בידו השמאלית, אולם המשיך לנהוג ביד אחת בלבד. סימה, שישבה לצדו, קרעה את חולצתו וחבשה את ידו הפצועה. אש התופת לא פסקה, ונוסף לפיינשטיין נפצע אזולאי בבטנו וברגלו, והורביץ נפצע מכדור שפגע בצווארו. פיינשטיין הפצוע המשיך בנהיגה מהירה, והצליח להתחמק מהמשוריין הבריטי שרדף אחריהם. המכונית הגיעה לוואדי, ונעצרה בכניסה לשכונת ימין-משה. שם חיכו מספר בנות, שאספו את הנשק. סימה ליוותה את פיינשטיין לשכונת ימין-משה, והם נכנסו לאחת הדירות, שהתגוררו בה זוג זקנים. סימה השכיבה את הפצוע על אחת המיטות, פתחה את החבישה שעשתה לו במונית וקשרה את היד בחוסם עורקים. בעודה מטפלת בפיינשטיין, נכנס לחדר נער כבן 14 ואמר לה שהמשטרה הגיעה לשכונה והשוטרים הולכים בעקבות סימני הדם. סימה ביקשה מן הילד לכסות את הדם בעפר והיא עצמה יצאה החוצה לראות במו עיניה את המתרחש. התברר כי השוטרים הספיקו להגיע עד לבית שבו שכב פיינשטיין, וסימה חששה שיאסרו גם אותה. היא התכופפה כאילו לשרוך את נעליה וכך הסתירה את שמלתה שנקרעה במאבק עם השוטר הערבי. אחר התרחקה מן המקום בזהירות, ויצאה את אזור ימין-משה.

אזולאי, שנפצע בבטנו וברגלו, הועבר אף הוא אל אחד מבתי ימין-משה, שם נחבשו פצעיו. כעבור זמן קצר הוקף כל האזור בכוחות מוגברים של משטרה, ועוצר הוטל על השכונה כולה. כל הגברים נתבקשו לצאת את בתיהם ונקראו למסדר זיהוי. שני הפצועים נתפסו והועברו, תחת משמר, לבית-החולים הממשלתי.

הורוביץ וביטון שצעדו לכיוון המרכז המסחרי, נעצרו על-ידי חיילי הלגיון הערבי, שמסרום לידי המשטרה הבריטית.
בשעה 2 אחר הצהרים הגיעו שוטרים רבים לתחנת הרכבת, וכאשר חבלן המשטרה ניסה להרים את אחת המזוודות, אירעה התפוצצות שהחריבה את אולם התחנה. מן ההתפוצצות נהרג החבלן, שהיה קצין משטרה בריטי.
אבינועם שהה באחד מחדרי הארגון, כאשר הגיעו אליו הידיעות על המארב ששמו הבריטים ללוחמי הח"ק וכן על הפצועים והמעצרים. בעודו מעכל את החדשות, הודיעו לו כי המשטרה תפסה מחסן נשק בגבעת-שאול. אבינועם נזכר כי מחסן הנשק שנתפס בגבעת-שאול היה ידוע גם לינאי. הוא פנה אל עדינה חי (שהייתה קשרית המחוז) וביקש ממנה לנסוע מיד לתל-אביב כדי להעביר פתק למפקדה. בפתק היו כתובות שתי מלים:

"ינאי סרח".

ידיעה רדפה ידיעה, וכולן היו קשורות בינאי. המשטרה ביקרה במספר חדרים בירושלים שהיו ידועים לינאי. נתפסה מכונית המחוז, שחנתה במגרש חנייה ליד בית-הבריאות "שטראוס", עובדה שהייתה ידועה לינאי. בתל-אביב ובחיפה עצרה המשטרה מספר מפקדים ששהו בחדרים שהיו ידועים לינאי.

בגידתו של ינאי הכתה את אנשי האצ"ל בתדהמה והזעם היה רב. הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה) שמפקד בכיר בח"ק מפקיר את פיקודיו שיצאו לפעולה, והשאלה "למה ומדוע" נשארה ללא תשובה במשך שנים רבות.
ממסמכי הבולשת הבריטית, ששוחרר לפִרסום שלושים שנה לאחר ביצוע הפעולה, עולה שינאי היה שתול באצ"ל ובהגנה מאז שוחרר מן הצבא הבריטי באפריל 1946. לפני ההתקפה על תחנת הרכבת, מסר לבולשת דו"ח מפורט שכלל את כל המידע שאסף, כולל פרטים על ההתקפה עצמה, ולאחר מכן הוברח מן הארץ על-ידי הבריטים.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן