חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

עזאזל

הר בארץ גזרה במדבר.

פירושים שונים נתנו למלה זו. השעיר המשתלח לעזאזל הוא אחד משני השעירים שנלקחו מעדת בנ"י לכפר על חטאיהם ביוכ"פ. המשנה במסכת יומא מתארת את בחירת השעירים ואת דרך הקרבתן. חז"ל חשבו עניין השעיר המשתלח לחוק וגזרת המלך שלא נודע לנו טעמו.

תוכן:
טעם לשעיר המשתלח
שמחזאי ועזאל
טעמים לשעיר המשתלח
מורה נבוכים ג' מ"ו, תרגום מכאל שוורץ
רמב"ן ויקרא פרק טז פסוק ח

עזאזל - הר בארץ גזרה במדבר. ביום הכפורים נצטווה הכהן הגדול לקחת מאת עדת בני ישראל שני שעירי עזים ולהפיל עליהם גורלות:
גורל אחד לה'
וגורל אחד לעזאזל (ויקרא ט"ז).
על ראש השעיר שיצא גורלו לעזאזל התוודה הכהן על כל חטאות העם ועונותיו ופשעיו, ואח"כ שלח אותו ביד איש עתי לעזאזל אל ארץ גזרה המדברה.
חז"ל מפרשים מלת עזאזל מלשון עוז ואל, הר עז (קשה ושפוע מאוד (יומא ס"ז).
אמר הגאון (רס"ג) כי עזאזל שם הר, ונקרא כן בעבור שהוא תקיף. כי טעם זכר השם כטעם הררי אל קותיאל.
וי"א שהוא הר סמוך אל הר סיני וכו'.
עזאזל - תחלק את התיבה לשנים: לעז-אזל וזהו שעיר המשתלח שהולך לעז לצוק ההר שהוא עז, הולך מתרגמינן אזל, וההר נקרא כן מפני שהשעיר נשתלח שמה (הראב"ע עה"ת ויקרא ט"ז ח).

שני גורלות היו: אחד כתוב עליו להשם, ואחד כתוב עליו לעזאזל, ובבית שני עשו אותם של זהב. מניחין שני הגורלות בכלי אחד המחזיק שתי הידים, כדי שיכניס שתי ידיו ולא יתכווין. וכלי זה חול הוא, ושל עץ היה, וקלפי שמו.
ומגריל במזרח העזרה בצפון המזבח. ומניחין שם הקלפי, ומעמידין שני השעירים, פניהן למערב ואחוריהן למזרח. וכהן גדול נוטל את הגורלות, ונותן של ימין על ימין ושל שמאל על של שמאל, וקושר לשון זהורית משקל שתי סלעים בראש שעיר המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו, ועושה עבודת שעיר השני. וכאשר גמרה, משלח את השעיר החי ביד איש המוכן להוליכו במדבר. וסוכות היו עושין מירושלם עד תחילת המדבר, ושובת איש אחד או אנשים הרבה בכל סוכה וסוכה, כדי שיהיו מלוין אותו מסוכה לסוכה. על כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים, אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, ומעולם לא צריך אדם לכך. ואנשי הסוכה האחרונה עומדין בסוף התחום ורואין את מעשיו מרחוק: חולק לשון של זהורית שבקרניו, חציו קושר בסלע וחציו קושר בין שתי קרניו, ודוחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. לא היה מגיע לחצי ההר עד שהוא נעשה איברים איברים. ובא (המשלח) ויושב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך.
ודרכיות היו עושין, ומניפין בסודרין כדי שידעו שהגיע שעיר למדבר (רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג א'-ז).

עשר סוכות היו מירושלם עד צוק. תשעים ריס ושנים עשר מילין היו; דברי ר"מ. ר' יהודה אומר תשע סוכות ועשרה מילין; ר' יוסי אומר חמש סוכות ועשרה מילין היו וכולן ע"י עירוב (יומא ס"ז).
ת"ר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין ומתביישין. התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו.
ליבון הצמר האדום היה בדרך נס, וסימן כפרה, כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו (ישעיה א', יומא ס"ח).

טעם לשעיר המשתלח
חז"ל חשבו עניין השעיר המשתלח לחוק וגזרת המלך שלא נודע לנו טעמו, ואמרו:
אם חוקותי תשמרו, דברים שהשטן משיב עליהן, ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם, ת"ל אני ה', אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהם (יומא ס"ז).
יש אגדה אחת שדרשו דבי ר' ישמעאל עזאזל מכפר על מעשה עיזא ועזאל (שם). ופירש"י: מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה", כלומר על העריות מכפר. והוא מדרש בדברים רבה (סוף וזאת הברכה):
אמרה (נשמה של משה רבינו) לפניו: רבש"ע מאצל שכינתך ממרום ירדו שני מלאכים עזא ועזאל וחמדו בנות ארצות והשחיתו דרכם על הארץ עד שתלית אותן בין הארץ לרקיע.

שמחזאי ועזאל
"שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאזל?
א"ל: כיון, שעמדו דור המבול ועבדו ע"ז, היה הקב"ה מתעצב,
מיד עמדו שני המלאכים, שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו:
- רבש"ע הלא אמרנו לפניך כשבראת עולמך מה אנוש כי תזכרנו,
א"ל: ועולם מה יהא עליו?
א"ל: רבש"ע היינו מסתפקין בו.
א"ל: גלוי וידוע לפני, אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע,
והייתם קשים מבני אדם.
א"ל: תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך.
א"ל: רדו ותדורו עמהן.
מיד קלקלו עם בנות האדם, שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן. ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה. אמר: השמעי לי.
א"ל: אינה שומעת לך, עד שתלמדני שם המפורש, שאתה עולה בו לרקיע, בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותו שם, והזכירה אותו, ועלתה לרקיע ולא קלקלה.
אמר הקב"ה: הואיל ופרשה עצמה מן העבירה, לכן קבעוה בין שבעה כוכבים הללו, כדי שתזכר בהן לעולם, ונקבעה בכימה. כיון שראו שמחזאי ועזאל כך, עמדו ונשאו נשים והולידו בנים: היווא והייא. [ילינק, בית המדרש חלק ד']

ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני האדם להרהור עבירה. מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי, וא"ל:
עתיד הקב"ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם. מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו. מה יעשו בניו, ממה יאכלו אם העולם חרב, שכל אחד ואחד היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים.
בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות.
אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשולחן, והייתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות, והיה מלאך יורד מהרקיע ובידיו כמין סכין, והיה גורד ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בה אלא ארבע תיבות.
והאחר ראה פרדס גדול נטוע משובח מכל מיני אילנות, והיו בהן מלאכים ובידן קרדומות, והיו מקצצין כל האילנות ולא שיירו בו, אלא אילן אחד של ג' ענפים. כיון שננערו עמדו בבהלה, ובאו אצל אביהם.
א"ל: עתיד הקב"ה להביא מבול, ולא ישייר אלא נח ובניו.
כיון ששמעו כך, היו צועקין ובוכין.
א"ל אל תצטערו, ששמותיכם לא יכלו מן הבריות, שכל זמן שגוזר גזירות, או מעלין אבנים, או ספינות, שמותיכם הם מזכירים היווא והייא. מיד נתקררה דעתן. שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין השמים, ראשו למטה ורגליו למעלה, ועדיין הוא תלוי בתשובה בין ארץ לשמים. עזאל לא חזר בתשובה, ועדיין הוא עומד בקלקלו להסית בני אדם לדבר עבירה במיני צבעונין של נשים.
ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביוה"כ, איל אחד לה' שיכפר על בני ישראל, ואיל אחר לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה".
טעמים לשעיר המשתלח
מורה נבוכים ג' מ"ו, תרגום מכאל שוורץ
דע שהצאביה היו חושבים את הדם לטמא מאוד. למרות זאת היו אוכלים אותו מכיוון שטענו שהוא מזון השׂטנים, וכאשר אוכל אותו מישהו, הוא נעשׂה אח לשדים, והם באים אליו ומודיעים לו עתידות, כמו שמדמה ההמון באשר לשדים. אבל היו אנשים שהיה להם קשה לאכול דם מפני שהוא דבר, שטבע האדם מתעב אותו. לכן היו זובחים בעל-חיים, אוספים את דמו בכלי-קיבול או בגוּמה, ואוכלים את הבשׂר של הזבח (כשהם יושבים) מסביב לדם. הם דימו שבעשׂותם זאת השדים אוכלים את הדם הזה, שהוא מזונם, בשעה שהם אוכלים את הבשׂר, וכך נוצרת אחווה מכיוון שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. ואז - לטענתם - יבואו אליהם השדים האלה בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שבזמנים ההם היו מפורסמות ומשפיעות ונהגו על-פיהן. ההמון לא הטיל ספק באמיתותן. לכן יצאה התורה השלמה בעיני יודעיה לסלק את המחלות המושרשות האלה. לכן אסרה את אכילת הדם. היא הדגישה איסור זה באותה מידה שבה הדגישה את איסור עבודה זרה. הוא יתעלה אמר: ונתתי פָּנַי בנפש האֹכלת את הדם [וְהִכְרַתִּי אֹתה מקרב עמה] (ויקרא י"ז, 10), כמו שאמר על נותן מזרעו למוֹלֶך: ונתתי את פָּנַי בנפש ההיא [וְהִכְרַתִּי אֹתו מקרב עמו] (שם, כ', 6). כתוב כזה, לא בא לגבי מצוָה אחרת זולת עבודה זרה ואכילת דם, שכּן אכילתו היתה מביאה למין עבודה זרה, כלומר, פולחן השֵדים....

דע שכּל חטאת שמאמינים לגביה שהיא מכפרת על חטאים גדולים או על חטא גדול, כגון חטאת הֶעְלֵם וכיוצא בה, נשׂרפת כולה מחוץ למחנה (ויקרא ד', 12, 21), לא על המזבח, מפני שאין נשׂרפת על המזבח אלא העולה ומה שדומה לה. לכן הוא קרוי מזבח העֹלה (שמות ל', 28), מפני שריח שׂריפת העולה הוא ריח ניחוח, וכן כל אזכרה היא ריח ניחוח. כן הוא בלי ספק מפני שהוא כדי להסיר דעות של עבודה זרה, כמו שהסברנו. שׂריפת החטאות האלה כוונתה שעקבות העוון הזה נמחו והוא נעדר כמו שנעדרת גופתה הנשׂרפת, ולא נשארים מאותו מעשׂה עקבות כשם שלא נשארו מחטאת זאת עקבות שלא כָלוּ בשׂריפה. ריח שׂריפתה אינו ריח ניחוח לה', אלא הֶפְכּוֹ, כלומר, הוא עשן מאוס ושׂנוא. לכן היא נשׂרפת מחוץ למחנה. הלא תבין מה נאמר על מנחת שֹוטה: מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן (במדבר ה', 15). אין היא דבר רצוי.
ומכיוון ששֹעיר המשתלח בא לכפר על חטאים שכולם חמורים עד שאין חטאת ציבור המכפרת על מה שהוא מכפר, והוא כביכול נושׂא את החטאים כולם, אין עוסקים בו כלל בשחיטה ולא בשׂריפה ולא בהקרבה, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק. משליכים אותו לארץ גזרה (ויקרא ט"ז, 22), כלומר, גזורה (מן) היישוב. איש לא יטיל ספק שאין החטאים גופים המועברים על גבו של פרט אל פרט אחר. אלא כל המעשׂים האלה מְשָלִים לשם היווצרות צורה בנפש כדי שתיווצר ההיפעלות לתשובה, כלומר, שנקיים אנו מכּל מעשׂינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה.
רמב"ן לויקרא טז ח
ורבי אברהם בן עזרא כתב: אמר רב שמואל אע"פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם. ואין צורך, כי המשתלח איננו קרבן, שלא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו. והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים:
אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב), זה עשו, שנאמר (בראשית כז יא): הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם שנאמר: ויעקב איש תם (שם כה כז):

ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול
(פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר: גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר: ונשא השעיר עליו.
ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב"ה: רבון כל העולמים! יש לך עם אחד בארץ, כמלאכי השרת שבשמים.
מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת אין להם קפיצה, כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח, ועל המקדש, ועל הכהנים, ועל כל עם הקהל, שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', ע"כ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו:
וזה סוד הענין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח, כענין שנאמר (יחזקאל טז יח יט): ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלהים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת:
והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים, שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז): שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך:
והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה, שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו:
וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר (משלי טז לג): בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו, אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י): יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל:
ותרגם אונקלוס לשמא דהשם ולעזאזל, כי האחד לשם ה' ולא לו, והשני לעזאזל ולא לשמו של עזאזל:
ומפני זה אמרו רבותינו (ת"כ פרק יג ט) "ואת חקותי" - דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כענין שנאמר בעתיד (זכריה יג ב): את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה, ומה שהזכירו רבותינו (זבחים קד א) בכבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים:
והנה רמז לך רבי אברהם [בן עזרא] שתדע סודו כשתגיע לפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". והמלה מורכבת, וחביריה רבים. והנה הענין מבואר, זולתי אם תחקור מה ענין לשכלים הנבדלים ולרוחות בקרבן. וזה יודע ברוחות, בחכמת נגרומנסי"א, ויודע גם בשכלים, ברמזי התורה למבין סודם, ולא אוכל לפרש. כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת:


מקור הערך: על פי אוצר ישראל לי"ד אייזענשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן