שפתי חכמים, בראשית פרק מו


[רש"י: (א) בארה שבע - כמו לבאר שבע, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה:
לאלוהי אביו יצחק - חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו [ס] לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם:]

אות ס
דקשה לרש"י דהוה ליה למימר לאלהי אבותיו או לאלהי אברהם, דהא הוא היה העיקר בפרסום אלהות, ולא כן יצחק שקבל מאברהם.

[רש"י: (ד) ואנכי אעלך - הבטיחו להיות [ע] נקבר בארץ:]

אות ע
דייק מדכתיב אעלך, משמע לארץ ישראל שהוא גבוה מכל הארצות וק"ל.

[רש"י: (ז) ובנות בניו - סרח בת אשר, ויוכבד [פ] בת לוי:]

אות פ
ואם תאמר והרי גם כתיב בנותיו לשון רבים, והרי לא היה לו רק דינה, ואין לומר כרבי יהודה דאמר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, דהא לפני ירידתן מתו כדפירש רש"י בסמוך, וגם אין לומר כרבי נחמיה דאמר כנעניות היו ומהו בנותיו כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו ולכלתו בתו, (הובא ברש"י פרשת וישב על פסוק ויקומו כל בניו כו'), דהא יוצאי ירכו קחשיב כאן. ((נחלת יעקב),) ולי נראה ליישב שדרך הכתוב כשמדבר בייחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים, כמו ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב, ומכל מקום אף על גב דבנותיו קאי אדינה לחוד, אפילו הכי היכא דאיכא לרבויי מרבינן ולא סמכינן אשינויא דחיקא, ולכן פירש סרח ויוכבד וכן משמע בבבא בתרא דף קמ"ג. ואין להקשות איפכא, בפסוק ויקומו לנחמו מנא ליה לרבי יהודה לומר תאומות ולרבי נחמיה כלותיו, דילמא דינה לבדה היתה כמו הכא, דשאני התם דכתיב וכל בנותיו, אם כן שמע מינה דאיכא יחוסי דרבים כנזכר לעיל.

[רש"י: (ח) הבאים מצרימה - על שם השעה קורא להם [צ] הכתוב באים. ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו:]

אות צ
דקשה לרש"י הא משה רבינו כתב לנו את התורה ובימיו כבר באו, ואם כן הוה ליה למימר באו, ועל זה פירש על שם וכו'.

[רש"י: (י) בן הכנענית - בן דינה שנבעלה [ק] לכנעני, כשהרגו את שכם לא הייתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה:]

אות ק

דקשה לרש"י דהוה ליה למימר בכולן בני כנעניות למאן דאמר דכנעניות היו, ולמה כתיב גבי שאול הכנענית יותר מבכולן, ולמאן דאמר שעם כל אחד נולדה תאומה עמו, ואותן אחיות היו נושאין, אם כן לא הוה ליה למימר כנענית כלל, ומתרץ בן דינה וכו' והשתא מתורץ לתרווייהו.

[רש"י: (כו) כל הנפש הבאה ליעקב - שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים.
ואין הבאה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו:
(אסתר ב יד) בערב היא באה.
וכמו (לעיל כט ו) הנה רחל בתו באה עם הצאן.
לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא שישים ושש.
והשני (להלן פסוק כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות.
ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים צריכים אנו לומר שמתו [ר] לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן.
מצאתי בויקרא רבה (ד ו):
עשו שש נפשות [ש] היו לו והכתוב קורא אותן (לעיל לו ו) נפשות ביתו, לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה, יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:]

אות ר
((מהרש"ל),) דאם לא כן למה לא חשב אותן בחשבון שאר בנים, ולכך אמר שמתו ואלו נשים נכריות הם דאינן בכלל יוצאי ירך יעקב, והכתוב מפרש מעצמו הטעם.

אות ש
כדכתיב בפרשת וישלח ויקח עשו וגו' ואת כל נפשות ביתו, וצריך לומר דטעות יש ברש"י דהא נפשות עשו לא היו אלא חמשה, ומהמדרש מביא ששה, וצריך עיון.

[רש"י: (כח) להורות לפניו - כתרגומו: לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה:
לפניו - קודם שיגיע לשם.
ומדרש אגדה:
להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד [ת] שמשם תצא הוראה:]

אות ת
רצונו לומר מדכתיב להורת חסר וי"ו שניה, יש בו אותיות תורה.

[רש"י: (כט) ויאסור יוסף מרכבתו - הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה [א] להזדרז לכבוד אביו:
וירא אליו - יוסף נראה [ב] אל אביו:
ויבך על צואריו עוד - לשון הרבות בכיה.
וכן (איוב לד כג) כי לא על איש ישים עוד, לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עלילות נוספות על חטאיו [ג], אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו.
ואמרו רבותינו: שהיה קורא [ד] את שמע:]

אות א
דאם לא כן וירכב במרכבתו מיבעי ליה.

אות ב
((מהרש"ל),) דאין שייך לומר שיעקב נראה ליוסף שהרי יעקב לא הלך להראות לו אלא לראותו הלך, ועוד שהלך למצרים לגור שם אבל יוסף הלך לקראתו להראות לו לאביו.

אות ג
רש"י מפרש הפסוק שהביא כי לא על איש ישים עוד, דפסוק זה קאי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים אינו נפרע מהם יותר ממה שחטאו, דהיינו אינו שם עליו וכו'.

אות ד
מקשים העולם דילמא היה עומד ומתפלל, ונראה לי דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה אסור לעבור לפני המתפלל כדי שלא יבטל כוונתו, וכל שכן יוסף איך נפל על צווארו שמא יבטל כוונת יעקב וכו', אבל קריאת שמע עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון דהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, והוא נפל עליו לאחר שקרא פסוק ראשון, ואם תאמר יוסף למה לא קרא גם כן את שמע, ויש לומר דיוסף היה עוסק במצות כבוד אביו ועוסק במצוה פטור מן המצוה, ועיין לעיל דיוסף היה פוטר עצמו בפסוק ראשון מפני שהיה טרוד כדאמרינן שמע ישראל וגו' זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא, מפני שהיה טרוד בגירסא עם התלמידים.

[רש"י: (ל) אמותה הפעם - פשוטו כתרגומו [ה],
ומדרשו:
סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת:]

אות ה
כלומר לא שביקש למות מאחר שזכה לראות פניו כפי המובן ממנו, דאדרבה מאחר שזכה לראות פניו ראוי להתפלל שיחיה כדי לשמוח עם בנו כימי עניו.

[רש"י: (לא) ואמרה אליו אחי וגו' - ועוד אומר לו [ו] (פסוק לב) והאנשים רועי צאן וגו':]

אות ו
דעתו של רש"י שלא תאמר הואיל וכתיב והאנשים רועי צאן וגו', שדבר באנפי נפשיה הוא ולאחיו אמר כן והאנשים וגו', רצונו לומר אנשים אחרים, אבל לא לפרעה, לכך פירש ועוד אומר לו דבר זה והאנשים וגו', ודייק מכפל לשון ואגידה ואומרה.

[רש"י: (לד) בעבור תשבו בארץ גשן - והיא צריכה לכם שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם:
כי תועבת מצרים כל רעה צאן - לפי שהם להם [ז] אלהות.]

אות ז
לפי שהם יודעים שהרועים רועי הצאן יודעין הווייתן לפי שהם תמיד אצלן, הלכך יודעין שאין בהם ממש הלכך שונאים כל רועי צאן, אי נמי לשון תועבה שבקרא הוא לשון עבודת אלילים, כלומר שהמצרים נוהגים כבוד גדול ברועי צאן והם נחשבים בעיניהם כעבודת אלילים עצמה, משום הכי יושיב אותם במיטב הארץ.


הפרק הבא    הפרק הקודם