פרק לז, א
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. היה לו לומר: וישב יעקב בארץ ישיבת אביו, או ויגר יעקב בארץ מגורי אביו, ועוד: 'בארץ כנען' למה לי?
אלא, לפי שמאשים את יעקב על שביקש לישב בעולם הזה ישיבה של קבע, להיות כתושב בעולם הזה במקום מגורי אביו, כי אביו לא כן עשה אלא היה בעולם הזה כגר וכאורח נטה ללון, לפי שאמר לו הקב"ה: גור בארץ הזאת (בראשית כו ג) הזכיר לשון גור כי רצה ה' שלא יבקש ישיבה של קבע בעולם הזה, כי אין לומר שלכך הזכיר לשון גור לפי שהיה באותו פעם דר בארץ לא לו, והדר בארץ נכריה נקרא גר, על זה אמר 'בארץ כנען'. ובאותו ארץ היה יצחק תושב, כי שלו היא, שכן אמר אברהם: גר ותושב אנכי עמכם (שם כג ד) אם תרצו הריני גר ואם לא אטלנה מן הדין כו', אם כן גם יצחק היה תושב בארץ כנען, כי ירושה היא לו ומהו זה שאמר לו הקב"ה גור בארץ?
אלא ודאי שעל גרות העולם הזה אמר לו כן, שלא יבקש לו ישיבה של שלוה אפילו בארץ שלו כמדייר בי דיירא, (ראש השנה ט) ויעקב לא למד ממנו לעשות כן על כן קפצה עליו רוגזו של יוסף.

דבר אחר:
שכבר נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך (שם טו יג) וגם יעקב יש לו חלק בפריעת חוב זה. והוא בקש ישיבה של שלוה במקום מגורי אביו, כי משנולד יצחק התחיל הגירות, ואברהם ויצחק היו מחזיקים את עצמם כגרים, והיו נדים ומטולטלים ממסע למסע, ולא היו קונין נחלת שדה וכרם, והכל עשו כדי לשלם מהרה חוב 'כי גר יהיה זרעך'. בשלמא עשו שהלך לו אל ארץ, שפיר קאמר אין לי חלק במתנה של ארץ הזאת, ולא בפריעת החוב, כמו שפירש רש"י סוף פרשה וישלח, על פסוק וילך אל ארץ (לו ו). אבל יעקב היה בארץ כנען, ורצה לקבל חלק במתנת הארץ, ולא רצה לשלם חוב כי גר יהיה זרעך, על כן קפצה עליו רוגזו של יוסף. לכך נאמר בארץ כנען, ואילו לא בטלה מיעקב ישיבה של מנוחה לא היו ימים אלו עולים לו למספר ת' שנה, והיה מתאחר הקץ בהכרח.

פרק לז, ב
אלה תולדות יעקב יוסף.
דרשו רז"ל (בראשית רבה פד ו)

שהיה יוסף דומה ליעקב בכל קורותיו, ודומה כאילו היה יוסף עיקר תולדותיו.

מדרש זה סובר שרצה יעקב לתקן מה שלא כיבד את אביו כל הימים הללו, על כן נתיישב בארץ מגורי אביו, וחשב כי בזה יתוקן גם העבר, ובקש לישב בשלוה. על כן קפצה עליו רוגזו של יוסף, לקבל עונש גם על הימים שלא היה אביו מכובד מבנו שהוא עיקר זרעו, כמספר הימים ההם יהיה יעקב בלתי מכובד מבנו שהוא עיקר תולדות שלו, לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף.

ומה שאמר קפצה עליו רוגזו של יוסף. מהו לשון קפצה?
היה לו לומר בא לידו ענינו של יוסף, ומהו לשון רוגזו?
ולמה ייחס הרוגז ליוסף?
והקרוב אלי לומר בזה שרוגזו של יוסף היינו חטאו של יוסף, אשר בו הרגיז לאלהים במה שהביא דבתם רעה על אחיו, איך שקוראין לאחיהם עבדים, עד שהיה הדין נותן שלעבד נמכר יוסף, ואם כן אף אם לא היה יעקב מבקש לישב בשלוה, מכל מקום היה עונש זה ראוי לבוא על יוסף, זולת שיוסף בן י"ז שנה היה, ולא היה בר עונשין עדיין בבית דין שלמעלה. ולפי שנתחברו לרגזו וחטאו של יוסף גם מה שבקש יעקב לישב בשלוה, על כן מיהר ה' ועשה ליוסף בר עונשין קודם זמנו, וזהו לשון קפצה עליו, כי כל קפיצה מורה על דבר שראוי לבא על כל פנים וממהר לבא קודם זמנו, כך חפץ ה' להביא עונש על יוסף קודם זמנו כדי לבטל ישיבתו של יעקב, והא והא גרמה, כי עונש של יוסף לבד לא יספיק, כי לא היה בר עונשין, וישיבתו של יעקב לבד גם כן לא יספיק להביא בעבור זה עונש על יוסף שלא חטא.

ורש"י, מביא משל למרגלית שנפלה בין החול כו'

המשיל בית עשו לחול, ובית יעקב אל המרגלית, על דרך שמסיק בויקרא רבה (ד ו) עשיו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותם נפשות לשון רבים, לפי שעובדים לאלהות הרבה. יעקב ע' נפשות היו לו, והכתוב קורא אותם נפש, לפי שעובדים לאל אחד. עכ"ל.

ומצד שהם עובדים לאלהות הרבה, על כן מצויה בהם תמיד המריבה, ואינן בהסכמה אחת מצד רבוי הדתות, ואינן מתאחדים ומתחברים כחול זה שאינו מתחבר זה לזה. אבל ישראל מצד שעובדים לאל אחד, השלום מתווך ביניהם הרי הם כמרגליות החרוזים בחוט שדבוקים זה בזה על ידי החוט שמחברם, כי כחוט השני שפתותיך (שיר ד ג) שפתי דעת ותורה המרבים שלום בעולם, כחוט זה החורז המרגליות.

ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. בכל המקרא לא מצינו לשון הבאה אצל הדיבה, כי אם לשון הוצאה. ואע"פ שאמרו המפרשים שלשון הוצאה שייך בדיבה של שקר, כמו שכתוב (משלי י יח) ומוציא דיבה הוא כסיל, וכן (במדבר יג לב) ויוציאו את דיבת הארץ, ולשון הבאה שייך בדבר שהוא אמת, מכל מקום אין הלשון מדוקדק כאן, כי מדקאמר דיבתם, שמע מינה שהדיבה מיוחדת אל האחים כאילו האחים הם הבעלי דיבה.
ועוד קשה אל אביהם, אל אביו מבעי ליה. ועוד קשה להלן נאמר (בראשית לה כב) וישכב את בלהה פילגש אביו. קראה פילגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש?
אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש. ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו, על כן בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דיבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ועל זה נאמר: ויבא יוסף את דיבתם רעה. אותה דיבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם.
וזהו שנאמר: ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. כי רצו להמיתו מרחוק על ידי חץ הממית בטרם יקרב אליהם, מדה כנגד מדה, כי הוא שלח בהם חץ לשונו הממית אף מרחוק, על כן רצו גם הם להמיתו מרחוק ע"י חיצים. וזה שאמר (שם מט כג) וישטמהו בעלי חיצים. הם אחיו שרצו לשלוח בו חיצים, ואע"פ שגם הוא ספר עליהם לשון הרע מכל מקום ותשב באיתן קשתו. כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א), ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.

ובמדרש ילקו"ש אמרו על פסוק:

ובטרם יקרב אליהם, ששיסו בו את הכלבים.

וטעמו של דבר, לפי שחשבוהו למוציא דיבה ובעל לשון הרע

ואמרו רז"ל (פסחים קיח)

כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כג א) לא תשא שמע שוא, וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו,

וטעמו של דבר, שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה, וזה שאמר נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות, על פי התורה אשר יורוך. להשליך לכלבים כל מספר לשון הרע.

ויש אומרים:

שלכך שיסו בו הכלבים שיאכל ממנו אבר מן החי לשלם לו מה שאמר עליהם איך שאכלו אבר מן החי.

ובסמוך יתבאר פסוק ובטרם יקרב אליהם בדרך אחר.

ורש"י פירש:

שיוסף הגיד איך שאכלו אבר מן החי, והיו חשודין על העריות, והיו מזלזלין בבני השפחות.

ונראה ליתן קצת סמך לדבריו, לפי שנאמר היה רועה את אחיו בצאן. למה לי?
וכי סלקא דעתך אמינא שהיה רועה עופות או דגים? אלא לפי שמצינו לשון רועה בארבע ענינים:
א' סתם רעיית צאן,
ב' בגילוי עריות שנאמר (משלי כט ג) ורועה זונות יאבד הון.
ג' לשון רועה שייך בבעלי השררה והנהגת העם, כמו שכתוב (תהלים פ ב) רועה ישראל האזינה.
ד' שייך לשון רועה בהולך לרעות את עצמו ואוכל מן הצאן, כמו שכתוב (יחזקאל לד ב) הלא הצאן ירעו הרועים, וכמו שפירש רש"י נקוד על את.

ומדקאמר שיוסף היה רועה את אחיו בצאן, משמע שאחיו היו רועים בכל ד' דברים ששיך בהם לשון רועה, אבל הוא לא היה בהסכמתם כי אם בצאן לבד, דאם לא כן לערבינהו וליתנינהו, יוסף ואחיו היו רועים בצאן, אלא ודאי שלשון את משמש לשון עם, ולכך הוציא את יוסף מן הכלל, לומר לך שהוא לא הסכים עמהם כי אם על רעיית הצאן בלבד, אבל אחיו רעו בכולם כי הי מינייהו מפקת למעט, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.
ומכאן מצא רש"י סמך לשלשתן, כי חשודין על העריות היינו רועה זונות, ואכלו אבר מן החי שהצאן רעו אותם, והמה הלכו לרעות את עצמן מן הצאן לאכול אכילה של איסור, והיינו אבר מן החי שנאסר לבני נח, אבל שאר טרפות לא נאסרו להם עדיין, והנה זה דבר הלמד מענינו, מה רעיה של זנות, או של שררה - של איסור, אף רעיה זו מן הצאן היא של איסור. וקורין לבני השפחות עבדים כדי להשתרר עליהם להיות עליהם רועים ומנהיגים, לומר אנחנו בני הגבירות ואתם עבדים לנו.
ולכך נאמר אל אביהם, לומר לך שבכולם היה להם לחוש לכבוד אביהם, כי מה שקראו לאחיהם עבדים, היה להם לחוש לכבוד אביהם כמבואר למעלה, והעוסק בזנות מחלל גם כן כבוד אביו, כמו שכתוב (ויקרא כא כט) את אביה היא מחללת וראיה ממה שאמרו רבותינו ז”ל (בראשית רבה פז ז) שעל ידי שנראה ליוסף דמות דיוקנו של יעקב היה ניצול מן אשת פוטיפר, ואכילת אבר מן החי מוליד אכזריות בגוף האדם, ובזה פוגם כבוד אביו כי נראה כאילו היה האכזריות קנין דבק בו מצד התולדה, כמו שיתבאר בע"ה פרשת ראה בפסוק לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך, (יב כה) כי הדם מוליד אכזריות ומתפשט גם לבניו, על כן לא נאמר אל אביו, וכתיב אל אביהם, לומר לך ששלשתן נוגעים בכבוד אביהם.
***
פרק לז, ג
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו. אף על פי שנאמר והוא נער את בני בלהה, שהיה עושה מעשה נערות כמותם, מכל מקום אהבו יעקב לפי שבהיותו אצלו היה מתנהג את עצמו כזקן ורגיל ופרקו נאה, ולא ידע הנהגתו שעם אחיו. על כן אמר כי בן זקנים הוא לו, במלת לו הורה שדווקא לו היה בן זקונים ולא לאחיו, לפי שבהיותו אצלם עשה מעשה נערות כמותם, ובהיותו אצל אביו הזקן היה עושה מעשה זקנה. ואולי לא רצה לשנות מן המנהג, וידע להתנהג עם הנערים ועם הזקנים, לכך נאמר הוא לו.

יש אומרים:
שכל מה שלמד מן שם ועבר מסר לו.
ולמה לא מסר לכל בניו מה שלמד?
אלא ודאי לפי שכל בניו מאסו בחכמות ולא נתחברו אל יעקב לשמוע ממנו, אבל יוסף בן זקונים הוא לו, שתמיד הוא פנה לו ליעקב ונכסף לשמוע מפיו מה שלמד משם ועבר, על כן אהבו.
ותרגומו:

בר חכים הוא לו.
כי בישישים חכמה. זה שאמר (בראשית רבה פד ח) שהיה זיו איקונין דומה לו, כי חכמת אדם תאיר פניו.

ויש רמז כאן למה שאמרו רבותינו ז”ל (קידושין מ) נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, כך הזכיר כאן שלמות של יוסף בפסוק היה רועה את אחיו בצאן, למעט כל מיני רעיה האסורים, ואעפ"כ לא אהבו כי אם מצד כי בן זקונים הוא לו, בר חכים, כי גדול התלמוד כאמור.

ועשה לו כתונת פסים. נראין הדברים, אחר שכבר בלבל ראובן יצועי אביו נטלה ממנו הבכורה, ועכשיו מסרה ליוסף, ועל שם זה עשה לו כתונת פסים לפי שהעבודה בבכורות, והיה הבכור כהן לאל עליון, על כן עשה לכבוד ולתפארת כתונת זה דומה לבגדי כהונה שהיה בהם כתונת תשבץ,
ואולי שעל זה נאמר כי בן זקנים הוא לו כאילו היה הוא הזקן והבכור שבכל בניו, לכך נאמר לו, כי באמת לא היה הזקן שבכולם, ויורה על זה הכפל שאמרו המלוך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו, כי הבכור נוטל פי שנים בכל אשר ימצא ואך לו המלוכה, כמו שכתוב (בראשית מט ג) ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז היינו מלכות, ויתבאר זה בסמוך בפסוק מה בצע.

פרק לז, ד
ולא יכלו דברו לשלום. יכולין היו, אבל אינן רשאים כדי שלא יתאמתו כל דברי דבה שהביא עליהם. ויאמר אביו כי מתוך שנאה דבר כל זה, על כן לא היו רשאים לדבר בפני אביהם בדברים המביאים לידי שלום, לכך נאמר לשלום.

פרק לז, ז
והנה קמה אלומתי וגם נצבה. רמז שמתחלה ימשול עליהם ואחר כך ימלוך, לפי שאין מלך בלא רבוי עם. ועכשיו היו מתי מספר ועל מי ימלוך? אבל לשון ממשלה שייך גם על מתי מספר, לכך אמר והנה קמה אלומתי. רמז לזמן קימה, כי יקום למשול, כי לשון קימה מדבר בהתחלת הענין, כאשר יקום איש על רעהו למשול בו.
וגם נצבה, רמז למלכות כי אז יהיה לו מצב וישוב ואך לו המלוכה. ואמר בדרך 'לא זו אף זו', לומר שלא זו ממשלה שיהיה לי, אלא אפילו מלכות יהיה לי. והם הפכו הענין ואמרו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. כי לא זו מלכות שלא יהיה לך, כי אפילו ממשלה בעלמא לא יהיה לך בנו.

פרק לז, ח
ויוסיפו עוד שנוא אותו. נזכרו שלוש שנאות כאן:
כי מתחלה שנאוהו על הבאת הדבה, ומאז והלאה לא רצו לדבר עמו, כמ"ש ולא יכלו דברו לשלום.
ואחר כך ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. לא הגיד להם עדיין נוסח החלום, שהרי לא נאמר ויגד אותו לאחיו, אלא שהתחיל לדבר עמהם ואמר להם שמעו כי חלום חלמתי, מיד ויוסיפו עוד שנוא אותו, כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו, ולפי ששנאה זו היתה בלב, ולא הרגיש בה יוסף, על כן אמר דרך בקשה שמעו נא החלום הזה וגו', אז פתחו פיהם בעל כרחם ואמרו: המלוך תמלוך עלינו, לפיכך ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, לא זו ששנאוהו על חלומותיו, אלא אפילו על דבריו שנאוהו כי רצה לדבר עמהם בעל כרחם.

ויש אומרים:
על דבריו. כי כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה). רצה לומר ממה שהאדם מדבר קודם שישן, מזה המין בא לו החלום, כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה ב), כי ההבלים שהכסיל משמיע בהם קולו, המה גורמים לו רוב חלומות של הבלים. על כן חשבו שמסתמא קודם השינה היה יוסף מדבר או מהרהר בלבו כי הוא ראוי למלוכה, על כן בא לו זה החלום, לכך שנאוהו על דבריו שבפה או על דברים שבלב.

פרק לז, יד
וישלחהו מעמק חברון.
פירש רש"י:

מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון,

לשון עצה ולשון עמוקה צריכין ביאור, כי מי יעץ זאת העצה ומה עומק יש בה?
והקרוב אלי לומר בזה לפי שאמרו רז"ל (בראשית רבה מד כא)

אמר הקב"ה לאברהם, במה תרצה וידונו בניך, בגיהנם או בגליות?
ואברהם בירר לו הגליות.

אם כן זאת העצה היעוצה אשר יעץ אברהם לברר הגליות במקום הגיהנם הנקרא שאול עמוקה.
כי בזה מתורץ כשישראל חוטאים למה אין הקב"ה דן אותם על ארצם ולמה יגלם לארצות העמים? אלא לפי שהגליות במקום הגיהנם העמוק, על כן הדין להגלותם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כי ארץ ישראל גבוה מכל הארצות ובערכו כל הארצות עמוקים, זה שאמר (בראשית מה ט) רדה אלי אל תעמוד, כי בלכתם למצרים הלכו דרך ירידה כיורד לשאול עמוק, וזה עומד להם במקום שאול עמוקה זה הוא שאמר מעצה עמוקה של אותו צדיק, כי הוא יעץ לבחור בעמק ארצות העמים כאמור.

פרק לז, טו
וימצאהו איש והנה תועה בשדה. זה גבריאל, מדקאמר וימצאהו איש, שמע מינה שזה האיש היה מבקש את יוסף ומחזר אחריו והוא מצא. אבל יוסף לא מצא, והיה בדעתו להזהירו שיהיה נשמר מן אחיו, כי ראה אותו שהלך בשדה תועה בדעתו כי הלך לשלום ואין שלום לאחיו עמו, ואם כן ודאי זה מלאך, שידע מה שבלבו, דאם לא כן מאין ידע איזו אדם אחר שהוא הולך בתועה, שמא זהו דרכו, כי בלי ספק שהלך באיזו דרך או שביל.

ומדרשו:

שטעה בענין השדה הנאמר בקין והבל. כי יוסף היה לו לשום אל לבו מה שקרה להבל עם קין שמצד הקנאה הרג איש את אחיו. ויוסף סבר בשלמא קין שהרג את אחיו היינו לפי שנאמר: ויהי בהיותם בשדה. על עסקי שדה, כי אמר שדה דאת קאים עליה דידי הוא, אם כן היה סבה לדבר. אבל אחי למה יהרגוני חנם, כי קנאת כתונת פסים אינה דומה לקנאת שדה. זה הוא שאמר והנה תועה בשדה, כי שדה זה הנאמר אצל קין הטעהו, ולא ידע שטבע הקנאה מחייבת שעל דבר מועט יקום איש על רעהו ורצחו נפש.

פרק לז, כג
את כתנתו את כתונת הפסים אשר עליו.
פירש רש"י:

כתנתו זה חלוק.

ולמה זה הפשיטו כתנתו?
ואולי יוסף בלכתו אל אחיו היה מתירא פן יגזלו אחיו ממנו את כתונת הפסים, על כן עשה מעשה נערות והלך ותפר וחיבר את כתונת הפסים אל סתם חלוקו, כי אמר מסתמא לא יציגוהו ערום וכולי האי לא חשדם, על כן הפשיטו המה גם את חלוקו אגב כתונת הפסים. ויהיה את, פירושו כמו עם.

ויש אומרים:

שיוסף החליף כתנותיו והלביש כתונת הפסים על גופו ממש, וסתם חלוקו הלביש למעלה כדי להעלים מן אחיו הכתונת פסים. לכך נאמר את כתנתו, כי מתחלה הפשיטו סתם כתונת של מעלה, ואחר כך את כתונת הפסים אשר עליו על גופו ממש ולא מעל דמעל.

פרק לז, כד
והבור רק אין בו מים. אבל נחשים ועקרבים יש בו, מצאו להם היתר בזה כי חשבו את מביא דבתם לבעל לשון הרע, ומצינו שבעלי הלשון נדונים בנחשים, כמו שכתוב (במדבר כא ה) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם שם ו) וישלח ה' בהם את הנחשים, יבא הנחש שחטא בלשונו וסיפר לשון הרע על בוראו (שמו"ר ג יב), ויפרע מבעלי הלשון. כפירוש רש"י שמה, שהלשון נופל על הלשון, וכתיב (קהלת י יא) אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון. וכתיב (שם י ח) ופורץ גדר ישכנו נחש. זה הלשון הפורץ שני גדרים, אחת של בשר ואחת של עצם ויצא לחוץ ידבר, על כן הגיד לנו הכתוב שהיו בבור נחשים, לומר יבא הנחש שחטא בלשונו על עסקי עריות, כי בעבור שראה את אדם וחוה עסוקים בתשמיש על כן נתאוה לה, ויפרע מן יוסף שספר על אחיו איך שהם חשודים על עריות.

פרק לז, כו
מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. בכל מקום שנזכר במקרא לשון בצע מדבר בהנאת ממון, וכאן מהיכא תיתי שיהיה להם הנאת ממון בדבר ההריגה. על כן נכון לומר שכל עיקר הקנאה היתה על הבכורה, כי הרגישו האחים בכתונת הפסים שיתן לו הבכורה כמבואר למעלה, ולפי שמשפט הבכור ליקח פי שנים על כן הלכו לרעות צאן אביהם לשכם, מקום מוכן לפורעניות וסכנה מפני האומות אשר סביבות שכם, פן יגזלו צאנם ובקרם מחמת שבני יעקב לקחו צאנם ובקרם כשבאו על שכם. ולא הקפידו האחים אף אם יקומו עליהם אויבים ויקחו כל המרעה, באמרם אם הקטן שבנו יקח פי שנים, גם לנו גם לו לא יהיה, והיו מתיאשים שיפסיד כל אחד חלקו כדי שיפסיד יוסף שני חלקים, כמעשה של הקנאי והחמדן שבאו לפני שלמה, וכאשר הלכו לשכם, הרגיש יעקב בתחבולתם ושלח את יוסף לאמר לך ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן מן האויבים אשר סביבותם. ויוסף אמר את אחי אני מבקש, ואין אני חושש אל הצאן, ועל כן אמר הלא אחיך רועים בשכם. ולשון הלא כך משמע: הלא מקום זה מסוכן ומוכן לפורעניות. ולא אמר רועים בצאן, נוכל לומר שהם רועים את עצמן ואינם חוששין אל הצאן, מן הטעם שנתבאר למעלה.

ומה שאמרו: לכו ונהרגהו. נראה לפרש שחשבוהו להולך רכיל וכל הולך רכיל גורם שפיכות דמים, כמו שכתוב (יחזקאל כב ט) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם.
ועוד אמרו רז"ל (דב"ר ה י)

לשון הרע תלתא קטיל כו',

על כן נאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, לפי שהבא להרגך השכם להרגו זה שאמר ובטרם יקרב הוא אליהם להרגם התנכלו להמיתו קודם ובטרם יקרב הוא אליהם, זה הוא שאמר ועתה לכו ונהרגהו, מהו ועתה?
אלא עתה תיכף ומיד בטרם יקרב הוא אלינו וזה פירוש יקר.
ולמעלה בארנו פסוק זה בדרך אחר בפסוק ויבא יוסף את דבתם. וישמע ראובן ויצילהו מידם לפי שהיה מתירא פן יתלו כל הסרחון בו כדי שתשוב אליו הבכורה שניטלה ממנו ונתנה ליוסף.
ויאמר יהודה מה בצע, של ממון יהיה לנו כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. בשלמא אם היה לנו רשות לפרסם הדבר היה כאן בצע ממון, כי מאחר שנלקחה הבכורה מן ראובן אם כן ראובן הבכור נסתלק, ויוסף מת, אם כן יחזור חלק של הבכור לכל האחים בשוה, אבל עכשיו שמחמת צערו של אבא אין לנו רשות לפרסם הדבר וכל הימים יהיה בספק שמא יוסף חי ונאבד, או לארץ רחוקה נמכר, אם כן אפילו אחרי מות אביהם יהיה חלקו מונח בב"ד, עד שיודע מה היה לו, ועלינו להביא ראיה שנהרג מפני שכבר אמרנו בפני אבינו שלא נהרג, ואם כן אין כאן בצע ממון. לכו ונמכרנו לישמעאלים ואז יהיה לנו בצע ממון כי שם יהיה עבד עולם, ואם כן מה שקנה עבד קנה רבו ובודאי אבינו יעבור נחלתו מכל וכל, כי מה הנאה יהיה לו אם ינחילנו ויבא רבו ויקח כל אשר לו.

ובענין המכירה לישמעאלים ולמדינים, נראה שכך פירושו. כי האחים לא רצו למוכרו כי אם לישמעאלים לבד, כי אמרו שישמעאל הוא אחי יצחק ומצד הקורבה ירחם עליו, ואולי שעל ישמעאל אמרו כי אחינו בשרנו הוא מלשון כי אנשים אחים אנחנו, אך שישמעאלים אלו לא רצו לקנותו כי לא היו סוחרים, וכל זמן שלא היה להם סוחר שיחזור ויקנה מהם תכף מיד ליד לא רצו לקנותו, וכאשר אחר כך עברו אנשים מדינים סוחרים אז ראו הישמעאלים כי יש להם סוחרים שיחזרו ויקנו מהם אז נתרצו לקנות, זה הוא שאמר וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים, וממילא שמעינן שהישמעאלים מכרוהו למדינים בלא רצון האחים, או בלא ידיעתם, והמדינים חזרו ומכרוהו לפוטיפר כו', וכאשר שב ראובן אל הבור והילד איננו אמר ואני אנה אני בא, כי אם מחמת חלק הבכורה הרגתם את יוסף, אם כן שמא גם לי תעשו כן שלא תחזור לי הבכורה, ואני אנה אני בא כי אנה מפניכם אברח, ויכול להיות שמחמת יראה זו רצה ראובן להצילו מעיקרא.

פרק לז, לג
חיה רעה אכלתהו. רמז לכלל השבטים שנמשלו לחיות אריה, ואילה, ונחש, והכתוב כללם ואומר (יחזקאל יט ב) מה אמך לביאה בין האריות.

דבר אחר:
חיה רעה זו הדבה שהביא איך שאחיו אכלו אבר מן החי, זו הדבה רעה הרמוזה בחיה היא אכלתהו, כי רצו להראות שאין הדבר כן, אלא וישחטו שעיר עזים וכל זה מרוח הקודש שנצנצה בו, כי גם לפירש רש"י שפירש חיה רעה על אשת פוטיפר, רוח ה' דבר בו, והנה עדיין ענין אשת פוטיפר לא היה ואיך יאמר אכלתהו לשון עבר?
ועוד מה ענין זה לכאן, אלא הנכון הוא כמו שכתבנו.

פרק לז, לה
וימאן להתנחם.
פירש רש"י:

דווקא על המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי שהוא סבור שמת,

וטעמו של דבר הוא שעיקר התנחומין הוא כשיתן החי אל לבו שזה המת זכה לרב טוב הצפון לצדיקים, וכי הוא נעתק מן עולם האפל אל האור הנצחי, כמו שכתוב (תהלים פד יא) כי טוב יום בחצרך מאלף וגו', ויעקב ראה ברוה"ק שיוסף אינו בגן עדן על כן וימאן להתנחם, ונתן טעם לדבר כי ארד אל בני אבל שאולה.

ורז"ל אמרו (עיין תנחומא ויגש ט)

שאמר זה על שהיה מובטח שלא יראה הוא פני גיהנם כ"ז שלא ימות אחד מבניו, וקשה על זה דהוה ליה לומר כי ארד אבל שאולה, כי מדקאמר אל בני משמע שגם בנו בשאול הגיהנם, ומהיכן למד יעקב לומר כן, אלא ודאי לפי שראה שאין בנו בגן עדן אז חשב שודאי הוא בגיהנם וגם אני ארד אליו שם, על כן וימאן להתנחם אפילו על בנו לבד.

ויש מקשים: אם כן למה לא הרגיש יעקב בזה שהוא חי?
ונראה שלא קשה מידי גם לפי פשוטו כי יעקב תלה הדבר ביראת ראיית פני הגיהנם שהוא לנגד עיניו תמיד כי סימן נמסר לו שכל זמן שלא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, זהו שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ומכל מקום פסוק נשכחתי כמת מלב (תהלים לא יג) משמע מת ממש, על כן פירש רש"י הטעם שהוא לפי האמת, ולא הטעם שהוא לפי דמיונו של יעקב.