אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על שירי המשוררת אביבה סרנה סגל
בספרה בין דמיון לקיימא

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 22 - אדר תשס"ט * 3/09

הבעה לירית מפתיעה ומרנינה את הלב באה לידי ביטוי בשירתן של נשים שעולמן הרוחני מעוגן ביסודות של אמונה וקיום מצוות. הן חשות צורך עמוק לבטא את תחושותיהן בכל הכרוך בחיים הסבוכים שלנו בארץ ישראל שבניה שבו אליה וגאלוה מחורבנה ועומדים במבחן הנאמנות לה בכל רגע במהלך היממה. שיריהן מבטאים את רחשי הנפש העמוקים ליקיריהן, לנוף הארץ, לצומח ולחי. האהבה לארץ ולגבולותיה שזורה בשירים רבים והיא מעורבת בכאב ובדאגה לגורל עם ישראל. רחשי נפש אלו מובעים בבהירות ובנחרצות ותורמים לשיח הפוליטי העכשווי.1

אחת המשוררות הבולטות היא אביבה סרנה סגל בספרה השלישי "בין דמיון לקיימא" שמצטרף לשני ספריה הקודמים: "תפילה בלילך" ו"עלי גיתית".
אביבה סגל נולדה באנגליה למשפחה דתית-ציונית. עלתה ארצה לפני מלחמת השחרור. סיימה תואר שני באנגלית ובמחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה. עבדה שנים רבות כמחנכת וכמפקחת במשרד החינוך בצפון הארץ. כיום היא תושבת עופרה.

שיריה של אביבה סרנה סגל חושפים דיאלוג פנימי מתמיד עם בורא עולם. בשיר "תפילה בכבל" מתוארים קשרים אלו בדרך מטאפורית: "כבל דו סטרי"2 קושר אותה עם אלוקיה. היא חשה את קרבת המקום ויודעת בביטחון שהכבל המחובר הזה ביניהם לא יקרע, ועל כן היא יכולה לשוחח עמו בכל עת. וודאות אמונית זו מעניקה למשוררת גישה ישירה אל בורא עולם ויכולת לתקשר עמו ללא מחיצות כפי שמתואר בשיר "עניין פרטי" בפנייתה הישירה אל הקב"ה:
התייחס אלי כלעין הפרט
לפנים משורת הדין
ואל תחמיר
נוכחות אלוקית מתמדת נסוכה על השירים ומקרינה אהבה לכל תחומי חייה: אהבה למשפחה, לנכדים ולנינים (בשיר: אהבה משולשלת), אהבה לחמותה (בשיר:חמותי תמיד).אהבתה לטבע לחי ולצומח אף היא נובעת מתחושת השלמות של הבורא כדבריה:
כל כולכם היה לחגיגה ירוקה
פרוסה על כל היקום
או אז ידעתי:
לא חסר בעולמו דבר
וחיכתי אל אודם הדובדבנים.(השיר:"מטמופוזה")
בשיר "פרחי בר" מושווים הפרחים הגדלים בגינת הגנן לפרחי הבר. פרחי הגנן הם מרהיבים, ססגוניים בעלי בושם נדיר, אך נגזלה מהם נשמת חיים ואילו הדשא הפראי ופרחי הבר הם:
ללא בעלות הכופה
צורה זו או אחרת
בין עשב לעשב משתמעת
נגינת בראשית.
שירת העשבים הגדלים בר ללא כפייה של צורה וסדר של האדם מחזירה אותנו לנגינת בראשית כלומר, למעשה הבריאה, כפי שאומר ר' נחמן מברסלב:
"כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה".3
בשיר "מבט הציפור" זוכה הציפור ליחס מועדף ולתחושת עליונות על פני האדם, שכן היא בניחותא ובאצילות אומרת שירה בניגוד לבני אנוש שחיים "בלא שיר יהגו בגרונם". ועל כן סיום השיר הוא מפתיע כי הציפור מברכת: "שלא עשני אדם".
נוכחות האל מתקשרת לנוכחותן של האמהות כמו שרה שנמצאת באוהל ונרה דלוק מערב שבת לערב שבת. מגודל אישיותה של שרה מבקשת המשוררת צורי והתערבות בשמים. (בשיר: "צורי אל- מות") את חנה היא פוגשת במשכן שילה וממנה ומתפילותיה היא שואבת עידוד:
תעלה תחינתה מבעד תעלת הדורות
ומסביב תלחש אמרת הודיה

התחברתי אל אחותי חנה
במשכן שילה (בשיר תפילת חנה)
התייחסות אמונית ואוהבת לעולם מגבירה את הכוח ואת החוסן הנפשי להתמודד עם האירועים האקטואליים הסובבים את חייה.
שירים רבים בספריה עוסקים בהוויה הקיומית הקשה של עם ישראל בעקבות פיגועי הטרור ורציחתם של בנינו ובעקבות הניסיונות לנשל אותנו מעל אדמת אבותינו. האמירה השירית היא נוקבת וחושפת כאב נפשי עצום למראה השכול והיתמות וחוסר האונים למראה המצב הביטחוני הקשה והמתמשך.
"שירי לנו אך שירי ששון!"
"איך אשיר מילות שמחה
על אדמת ארצי המדממת?
דמעותיה זולגות מעיני
את מכאוביה אני כואבת,
עת הבכיה עלינו.

שוב ישוב עידן העדן
ואקטוף שירות רינה
מעץ החיים". ( השיר: "שירי לנו משירי ששון")
השיר בנוי במעין דיאלוג בין הדוברת בשיר לבין סביבתה המבקשת ממנה לשיר שירים שמחים. בתשובתה מהדהדים דבריו של ר' יהודה הלוי בשירו "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".

השאלה הרטורית כיצד ניתן לשיר מילות שמחה כשהארץ מדממת היא בעצם התשובה למפצירים בה. היא חשה הזדהות מוחלטת עם כאב הארץ, ולכן כולנו במצב של בכייה. למרות זאת הבית השני מסתיים בתחושה אופטימית הנובעת מהוודאות האמונית שעוד נשוב לגן העדן ואז תקטוף את שיריה מעץ החיים.
דעותיה הפוליטיות הן מוצקות וברורות והיא מבטאת אותן בקול נשי אוהב ובוטח.
השיר "חד הם" מוקדש לכל מאחז באשר הוא שם.
רגילה הייתי להביט אל ההר מביתי
ועכשיו אני מביטה אל ביתי מן ההר.
לא כן, כי אמצנו אותך
ועתה גם אתה ביתי.
אף כי נכסי לא העברתי אליך,
ביתנו אתה;
על אדמתך שכבתי לישון
מתחת אבניך ורגביך,
ומעל ראשי רקמת כוכביך
ובכל מקום אשר תדרוך רגלך...
הרי וביתי
חד הם.
חמש פעמים מופיעה בשיר המילה "בית" בצורות הטיה שונות כמו: ביתי, בתינו. האדם מייחס לביתו חשיבות רבה. הבית מעניק לו חום, אהבה וביטחון אישי. המאחזים שנבנו מול ביתה מאומצים על יד רבים כפי שמעיד הפועל "אמצנו". ואף שהדוברת בשיר לא העבירה בפועל את נכסיה ומיטלטליה לשם היא חשה שהמקום הוא ביתה. האימוץ המשותף של העוברים לשם ושל המזדהים עם עשייה זו מזרים למאומץ אהבה וביטחון ותחושה של שייכות. ההר הופך לישות חיה, וכך נוצרת זהות בינו לבין הבית. לזהות זו שורשים עתיקים וגלויים שמקורם מההבטחה האלוקית לאבות כפי שנרמזים בשיר. יעקב ששכב על אדמתה כשמתחתיו האבנים המקובצות4 ואברהם אבינו שהוצא לראות את הכוכבים בזמן שהבטיח לו הבורא את זרעו הרב, ומיד בהמשך בברית בין הבתרים מבטיח הבורא לקיים את בריתו לעד5. הטור השישי הוא בן שתי מילים ואף שני הטורים האחרונים הם בני שתי מילים. חיבור המילים הללו יוצר את המשפט: "ביתינו אתה, הרי וביתי חד הם". ישנה כאן אמירה אמונית, נחרצת ובוטחת, שלצערינו הרב אינה מקובלת במציאות של ימינו- ימי גירוש ועקירה וחששות כבדים לגורלם של חבלי מולדת המובטחים לנו על ידי הבורא. גם החריזה בסוף הטורים: אליך, רגביך, כוכבך, מדגישה את כינוי הקנין ומצטרפת למילים ביתי, ביתנו, הרי, וכך אף העיצוב הפואטי מעצים את רעיון השיר היינו, אנו שייכים לכל מקום ומקום בארץ הזאת וכל מקום בארץ "מתחתי" "ומעל ראשי" שייך לנו.

בשיר מטאפורה יפה "רקמת כוכביך" וכן שימוש במילים הומופוניות : עתה – אתה.

החריזה האסוננטית בין הטורים: רגילה- מביטה, העברתי – שכבתי, רגלך- אדמתך, ביתנו- אמצנו, מדגישה את מעורבותה של הדוברת בכל האירועים הפוליטיים שמסביבה. כמו כן ישנן גם חזרות לשוניות של הפועל "נבט" "להביט", "מביטה", חזרה על מוטיב הזמן: "ועכשיו" "ועתה", חזרה על כינוי גוף: "אתה" , "אתה". הפסיחות בין הטורים מגבירות את ההתרגשות הנפשית של הדוברת המנסה בדרך פואטית להביע עמדות אמוניות מוחלטות.

שיר נוסף המאשש עמדות אלו בדבר הקשר לאדמות ארץ ישראל הוא "עקב למישור".את המתיישבים היא מתארת כ"עקשים בני חזון" שהיום קשה להם והם סובלים אך למחר המציאות תלבלב והעקוב יהפך למישור על פי נבואת ישעיהו המנבא על גאולת עם ישראל6.

גם כאב השכול של הדבקים בארץ מוצא הד נרחב בשיריה של אביבה סרנה סגל. השיר "קולו של נער" מוקדש לדור בן אריה הרשקוביץ, שנרצח ליד עופרה יחד עם בנו אחיו של דור. הציבור ששמע את קולו של הנער מן העזרה עלול היה ליפול ברוחו, להתייאש ולבכות על האבדה המרה, אך דווקא מהילד הוא ספג כוח ותעצומות נפש, שכן הילד לא נכנע ו"לא כרע תחת עול העצבות". הביטוי "עול מצוות" הומר למטאפורה ממשית של "עול העצבות".

בשיר "לבי בדרום" המזכיר שוב את שירו של ר' יהודה הלוי "לבי במזרח" מתייחסת הדוברת לאירועים הפוליטיים שהחלו לפני ההתנתקות. ישנה מעין הצטדקות על שלא השתתפה בפועל בירידה דרומה לגוש קטיף. האנפורה "לא" בשני הטורים הראשונים מדגישה רעיון זה. הסיבה לכך "נצחוני שנותי" על משקל "נצחוני בני".7 סיבות אוביקטיביות של גיל לא אפשרו לה להשתתף בהתנדבות כפי שמכנה: "בהתנדב עם"8 בצמתים. אולם כל זאת לא מנע ממנה לנענע דגל בצומת בקרבת מגוריה או לחבק את אבני הכותל בתפילתה. רצועת הכתם הכתומה שנקשרה לידה לאות כמו התפילין קשרה גם את לבה ונשאה אותו דרומה. הזדהותה עם האירועים הוא מוחלטת. שתי מילות שעבוד "חרף זאת" ו"יען כי" מבהירות את המניע לאותה תחושה של שייכות ונאמנות לארץ ישראל.
ונסיים בשיר ארס פואטי שחושף את ענונתנותה של הדוברת בבואה לגלות את מהות שירתה:
אבי הפיטנים
מיצה את כל יפיות הלשון
לאהבה את הרבון ועולמו.
ואני,
צאצא עני ואביון,
מאין אבקש צופן ראשוני,
אברא מלים רעננות
ולא אחרוש בשדות מודשים?

היתכן פה ושם
אחשוף פרח נדיר
ועוד פרח אלמוני
וארכיבם לזן מקורי
משלי?
דוד המלך מלך הפייטנים מיצה את כל כשרונו האומנותי בכתיבת שירים לבורא עולם על כן מה נותר לה לדוברת עוד לחדש. את עצמה היא רואה כצאצא עני ואביון לאותו פייטן מוכשר, והיא חוששת שכל מה שתברא כבר נאמר. תמונת החרישה בשדות מודשים יוצרת קישור בין הבריאה בטבע בשדות התבואה לבריאת המילים מעשי ידי האדם. השאלה הרטורית ממשיכה גם בבית השני. האם יתכן היא שואלת לחשוף פרח נדיר או פרח אלמוני ולהרכיבו ליצירה מקורית משלה? אין סימני פיסוק בבית השני וסימן השאלה בסיומו מדגיש את נמיכות הקומה של הדוברת בהשוואה לענק השירה היהודית, אך מאידך ישנה כמיהה וחלום ליצור משהו אישי ומקורי.
ניתן לענות על שאלתה ועל כמיהתה ולומר בוודאות, שאכן הצליחה המשוררת אביבה סרנה סגל למרות תחושת אביונותה וענוותנותה לבטא בשיריה קול נשי, עדין כפרח שמקרין יחס אהבה לכל הסובב אותה, הנובע ומפכה כמעין טהור וזך מאותו חיבור כבלי בלתי אמצעי בינה לבין בוראה.

הערות
1 למשל המשוררות: שירה טברסקי-קסל, אסתר ויתקון, זהבה בן דב, טניה הדר, מירה קידר, שושנה אידל. שירתן משמשת השראה לסטודנטיות המתמחות בספרות באוניברסיטאות ובמכללות.
2 מטאפורה זו מצויה גם בשיר "פדיון" של שירה טברסקי בספרה "שחרור", המתאר את השיחה לריגה באמצעות "הכבלים בדמע".
3 ליקוטי מוהר"ן תנינא, סג.
4 בראשית , ויצא כח, יא - טו
5 בראשית, לך לך, יג, טו – יז,
טו, ד – ה, יח – כא.
6 ישעיהו מ, ד.
7 ראה: בבא מציעא נט, ע"ב. (בהקשר לתנורו של עכנאי)
8 שופטים, שירת דבורה, ה, ט.

התפרסם בעיתון "הצופה" יד באייר, תשס"ו, 12.5.06