רבי אליעזר - בבא מציעא נט,ב' סנהדרין סח,א

(הרפתקה תורנית-ספרותית)

מימוני

גיליון מס' 10 - תשרי תשס"ח * 9/07

מוקדש לשנים שהכרתי, ששילמו את המחיר, ולא נטשו את התורה, היה מה שהיה...

אנו יודעים מעט מאד על התנאים. בכל זאת, ניתן להרכיב פסיפס של תמונת חיים מן הקטעים הקצרים המפוזרים אודותיהם בגמרא, במקורות מאותם דורות.

רבי אליעזר בן הורקנוס הוא אחד התנאים החשובים ביותר. תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, רבו של רבי עקיבא, תלמיד חכם שתורתו הייתה יקרה לו מכסף וזהב, ובכל זאת – אדם שנודה בידי חבריו ותלמידיו, ורק במותו הותר נידויו.

רבי אליעזר חי בתקופת המעבר. הוא היה בין התנאים שלמדו בצעירותם בירושלים, והיו בין בוני המרכז התורני החדש, לאחר החורבן, ביבנה שבגליל. הוא גם ניצב בין הדורות מבחינה נוספת, מבחינת סגנון הלימוד והפסק שלו. ככל הנראה, הוא מגלם את הגישה השמרנית. אם ניתן להבחין בתוך ההלכה, בתוך עולם התורה, בין שתי גישות, המבכרת את המסורת והמבכרת את השיקול השכלי המחדש, הרי שרבי אליעזר מייצג את הנאמנות למסורת בכל מחיר. והוא שילם על כך את המחיר האישי שלו.

ניתוח אמיתי של דמותו של רבי אליעזר, עד כמה שניתן לעשות זאת, יכול וצריך להתייחס בעיקר למימרות שלו, המפוזרות במשנה, בתוספתא, במדרשים ובברייתות. המקור האמיתי להכרת רבי אליעזר צריך להיות מה שאמר במועד ובנזיקין, בקדשים ובטהרות, בזרעים ובסדר נשים.

לא זה מה שאני בא לעשות כאן.

כאן אני – במוצהר – יוצא להרפתקאה ספרותית בעקבות דמותו של רבי אליעזר. המקורות הסיפוריים הם בעיקר שלושה, כפי שהסיפור מתחלק לשלושה חלקים.

איך ניתן להתבסס על כה מעט חומר? באמת, אי אפשר. יש כאן נסיון להתחקות אחרי מחשבות ורגשות של אדם שלא רק היה רחוק מאיתנו מרחק של דורות, אלא גם שהיה מורם מעם, איש המעלה. האם אנו מסוגלים להבין אותו, ולו במקצת מן המקצת? האם אין אנו חוטאים לו בנסיון לפרש את דבריו ומעשיו?

אולי מוטב היה לומר שאין זה סיפור כלל וכלל על רבי אליעזר בן הורקנוס ההיסטורי. זה סיפור על דמות מעשה הדמיון, שמתבסס על כמה סיפורים מהמקורות, ודמות זו נושאת את שמו של אחד מגדולי התנאים. ומהי מטרת הכתיבה? לרכוש כמה תובנות לעצמנו בחייהם של אנשים מזן מיוחד, של תלמידי חכמים שכל מה שיש להם בעולמם הוא תורה ורק תורה.

הסיפור על רבי אליעזר מתחלק לשלושה זמנים.
א. אליעזר הולך ללמוד תורה - כיצד הפך אליעזר הצעיר והבור לרבי אליעזר.
ב. תנורו של עכנאי – המחלוקת הגדולה בין חכמים, שהביאה לנידויו של רבי אליעזר.
ג. האימום הטהור – סיפור מותו של רבי אליעזר.

מסיבות שאפרט מייד, אני הולך לעסוק אך ורק, או כמעט אך ורק – בחלק השלישי.
ובכל זאת, כמה הערות שלא יהיו למותר.

רבי אליעזר נולד ליד ירושלים. אביו, הורקנוס, היה עשיר גדול. בפרקי דרבי אליעזר מסופר סיפור יפהפה כיצד הלך רבי אליעזר ללמוד תורה. איני יודע אם סיפור זה מופיע בעוד מקורות. הענין הוא שהספר "פרקי דרבי אליעזר" הוא פסאודו-אפיגרפי. סופו מכיל איזכורים על האיסלם, ואלו לא יכלו להיכתב לפי שנת 613 לספה"נ. כיון שסגנון הכתיבה של הספר הוא אחיד, בלשון עברית נאה ובסגנון משובח, חייבים לומר שכולו יצא מתחת ידי סופר אחד. לפיכך, אם אין מקור אחר לסיפור על רבי אליעזר, הסיפור על ראשית דרכו אינו יכול להנות מאמינות בעיני ההיסטוריון.

עם זאת, העובדה שמישהו טרח וכתב את סיפורו של רבי אליעזר מראה שכבר לפנינו היו כאלו שהתעניינו בו וראו לנכון להקדיש לו ולדברים המיוחסים לו מונוגרפיה שלמה...

לפי הסיפור בפרקי רבי אליעזר, אליעזר הצעיר היה עם הארץ. הוא לא ידע לקרוא ולכתוב. במקום זאת, עבד בשדות אביו, עם אחיו. הערכתי האישית – וכך סיפרתי לילדי את הסיפור הנפלא הזה לפני השינה – היא שאליעזר, בילדותו, פשוט לא רצה ללמוד. אחרת, מדוע שאביו לא יסכים שבנו ילמד תורה?

יום אחד, בסביבות גיל עשרים, אליעזר יושב ובוכה בשדה. הוא רוצה ללמוד תורה. אביו מסרב, ואליעזר בורח מהבית. הוא מגיע לירושלים, ומוצא את ישיבתו של רבי יוחנן בן זכאי. הוא מבקש להתקבל, אבל מה לעשות שהוא אינו יודע אפילו קרוא וכתוב? רבן יוחנן בן זכאי אינו יודע מה הייחוס שלו, אך הוא מרחם על הצעיר העקשן, ומבטיח ללמדו קריאת שמע וברכת המזון. אליעזר אינו מסתפק בכך, ורבי יוחנן מסכים לקבלו לישיבה.

אבל לאליעזר אין מה לאכול. הוא צם, וכדי להשתיק את הרעב, הוא לועס גושי אדמה. אחרי כמה ימים, מורגש ריח רע באויר – ריח של רעב - בשעה שהוא נמצא בישיבה. רבי יוחנן בן זכאי מברר ומגלה את האמת. הוא מברך את אליעזר שכפי שאפשר היה לחוש במצוקתו, כך תורתו תבשם את כל העולם.

לאחר זמן, יגיע הורקנוס לירושלים וישתתף במסיבה שבה יישא בנו דברי תורה. הוא כה יתפעל מהם, ומהערכת גדולי הדור לבנו, עד שיחליט לתת לו את כל כספו, גם על חשבון האחים שנותרו בשדה, עמלים למחייתם. אליעזר, כמובן, מסרב.

והשנים חולפות.

בסיפור תנורו של עכנאי אנו מוצאים דמות אחרת לגמרי. רבי אליעזר, מגדולי הרבנים, עומד על דעתו להכשיר טהרות שנאפו בתנור הבנוי חלקים חלקים. חכמים אוסרים. טעמי הויכוח לא נודעו לנו, לא כאן, אבל מסופר על הנסים שהתחוללו כדי להראות שרבי אליעזר צודק. ויכוח שבסופו עומד רבי יהושע על רגליו ואומר את המשפט הנאדר, שגרר אחריו פרשנויות ודיסרטציות.

"לא בשמים היא!".

והגמרא תספר כי הקב"ה באותה שעה מחייך היה ואומר:

נצחוני בני, נצחוני בני.

רבי אליעזר שילם מחיר כבד על הויכוח הגדול שלו עם חכמים. למרות שהשמים היו בעדו, בארץ חכמים החליטו לנדותו. רבי עקיבא, התלמיד הגדול ביותר שלו, מגיע אליו, לבוש שחורים, יושב במרחק של ארבע אמות, ואומר:

רבי, כמדומה לי שחברים בדלים ממך...

ורבי אליעזר קורע בגדיו, חולץ מנעליו, ונשמט ונופל לארץ. ולא בגלל הצער, או לא רק בגלל הצער, אלא בגלל שאלו הם דיני אבלותו של מנודה...

בו ביום, בא רבן גמליאל בספינה. מצערו של רבי אליעזר, קם גל על הספינה כדי להטביעה עם רבן גמליאל, בגלל אחריותו לפרשה, שהרי ראש הסנהדרין (ליתר דיוק: המוסד שירש את הסנהדרין) היה. רבן גמליאל אינו רואה מוצא אלא לומר שלא עשה לכבודו או לכבוד בית אביו, אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. ודבריו מתקבלים. המחלוקת אכן היתה לשם שמים. הגל שוקע, ורבן גמליאל מגיע בשלום אל החוף.

והשנים חולפות...

רבי אליעזר מזדקן, יושב ועוסק לבדו בתורה. איש אינו מגיע אליו. אפילו לא רבי עקיבא.

והשנים חולפות...

מה היה הטעם למחלוקת? פרופסור גילת משער, והצדק כנראה עימו, שרבי אליעזר דגל בשמרנות. נאמנות למסורת. ברייתא יפהפיה מספרת כי תלמידים שאלו את רבי אליעזר שאלה שלא שמע מפי רבו. ורבי אליעזר סרב לענות עליה. במקום זאת, הסיח את דעת השואלים מנושא לנושא, עד שהבינו מעצמם שלא יקבלו תשובה.

זה למעשה החלק המעניין ביותר בגישת רבי אליעזר. הרב שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. האם לא ידע רבי אליעזר שיש שאלות המתחדשות בכל דור? כיצד היה סבור שיש לענות עליהן?

אין לי תשובה מלאה לשאלה זו. אין לי תשובה בכלל. איני יודע אם מישהו התייחס אליה. ואשמח לדעת תשובה. אך הבה נחזור אל המשך סיפורו של רבי אליעזר, אל החלק השלישי, אל היום האחרון בחייו. ביום בו הגיעו חכמים לבקרו, אחרי שנים שבהן נותר בודד, מנודה, בלי שיסכים לחזור בו, בלי שחכמים יסכימו להתיר את החרם על אחד מהגדולים שביניהם.

הסיפור מופיע במסכת סנהדרין (סח/א). כדרך הגמרא, הוא מופיע אגב גררא, תוך דיון בשאלה ממי קיבל רבי עקיבא הלכות כישוף. משם לקחתי את המעשה, אבל השינויים וההפלגות הם מעשה ידי.

השנים חלפו להן. רבי אליעזר נותר ספון בביתו, עצוב ובודד. וכיון שכל אדם בא יומו, הגיע גם יומו של רבי אליעזר להיפטר מן העולם הזה, עולם של צער וייסורים.

השמועה חלפה לה מעיר לעיר, מיישוב ליישוב. היא הגיעה גם אל בתי המדרש. רבי אליעזר גוסס.

כיון שכך, קמו כמה מתלמידי החכמים ויצאו לבקר אותו, בפעם האחרונה. מי היה שם? זאת לא נמסר לנו, אלא רק שרבי עקיבא היה ביניהם...

כשהגיעו אל ביתו, ערב שבת בין השמשות היה. הם ישבו בחוץ, ולא ידעו אם להיכנס אם לאו. רבי אליעזר היה שרוי במעין עילפון, מחובר ואינו מחובר אל העולם הזה.

הורקנוס, בנו של רבי אליעזר, נכנס אל הקיטון של אביו, לחלוץ את התפילין שלו, שאין תפילין בשבת. רבי אליעזר התנער. מה זאת? שבת מגיעה? אז צריך להכין דברי שבת. להפריש תרומות ומעשרות וחלה, לערב עירובין, ולהדליק את הנרות. תפילין? הלא אין הן אסורות, ויש דברים חשובים עוד יותר שצריך לעשות.

מה גדולה הטרגדיה, שאפילו בני ביתו של האדם הגדול אינם מבינים אותו ברגעים האחרונים של חייו.

אך הנה, חכמי ישראל באים. פנו דרך לחכמי ישראל הבאים להיפרד מרבם ומורם, להתבשם בפעם האחרונה מניחוח תורתו של רבי אליעזר!

מחוץ לקיטון, שמעו חכמים את דברי רבי אליעזר עם בנו. שמעו - וראו כי דעתו מיושבת אליו. אז הם נשמו נשימה עמוקה – ונכנסו אל הקודש פנימה.

אבל כשישבו, ישבו במרחק של ארבע אמות. שהרי עדיין מנודה היה, גוסס ומנודה.

זקף רבי אליעזר את ראשו והתבונן בהם. נדמה היה לו, שהוא מכיר את רבי עקיבא, את פני כולם. פעם היו משתעשעים יחד בתורה. אבל כה הרבה שנים הניחו לו לבדו. כה הרבה שנים נותר עם התורה שלו, בלי איש שידבר עימו.

מה הוא יכול לומר להם? איך ניתן לסכם צער של שנים במשפט אחד ויחיד, כאשר הלשון נענית בקושי מפני המחלה?

אבל אסור לשכוח, מדובר ברבי אליעזר. האיש שידע להתגבר על ייסורי הרעב בצעירותו, ייסורי הבדידות בגיל העמידה, וייסורי האכזבה מבנו בזקנותו – הוא ידע גם להתגבר על חולשתו.

למה באתם? שאל בקיצור.

נעבור אל הצד השני של החדר. נפנה את המצלמה לעבר חכמים. הם מתבוננים, בעיניהם ויותר מזה בשכלם. הם רואים לפני ולפנים. הם מבינים מה עומד מאחורי השאלה הקצרה של רבי אליעזר.

ומה יאמרו לו?
מה יוכלו להגיד לו?

ללמוד תורה באנו, ענו.

היתה זו האמת לאמיתה. שהרי לראות כיצד אדם כמו רבי אליעזר נפטר מן העולם, תורה שלמה היא.

ושוב תורו של רבי אליעזר לדבר. והוא ממשיך לשאול ולהקשות.
אבל עד עכשו, עד עכשו מדוע לא באתם? הוא מתעקש לשאול.
שהרי כה השתוקק ללמד, לדון בדברים. הרי גם מנודה יכול לדבר דברי תורה, ומי שרוצה יוכל להקשיב לו, וגם לענות לו במישרין או בעקיפין.
אז היכן הם היו עד עכשו?

השאלה הידהדה באויר, ממתינה לתשובה. אבל חכמים אינם ממהרים לענות. הם מתלבטים.
על המכשול הראשון התגברו. מצאו תשובה. אך מה יענו עכשו? כמו החבל בביתו של האדם התלוי, יש דברים שאין מזכירים. כמו את הנידוי...

מי היה הראשון שמצא את התשובה? האם ענו, שוב, כולם כאחד?
לא ידוע לנו.
אבל התשובה נרשמה לדורות.
לא היה לנו פנאי, אמרו.

כיצד ראו הם עצמם את התשובה הזו? וכי מחמת חוסר פנאי לא באו? שאלה זו יש להפנות בעיקר אל רבי עקיבא, התלמיד הגדול שהיה מוכן לוותר על עולם ומלואו, ובלבד שילמד תורה. רבי עקיבא לא מצא פנאי עבור רבי אליעזר?

תחילה חשבתי לכתוב, שאפשר שמשהו בחדרי ליבם משך אותם להוציא את המלים האלו. שהרי אילו היו מוצאים פנאי להתבונן בחרם על רבי אליעזר, היו מבטלים אותו. אבל עתה ברור לי שזו טעות. אסור לשכוח שמדובר באנשים גדולים, שאינם פועלים על סמך הרגש בלי לעטוף אותו בביקורת שכלית, הלכתית, תורנית. האכזריות של מי שנאמן להלכה, אמר פעם מאן דהוא, יכולה להיות האכזריות הקשה ביותר, לפי שאין לה רגשות אשמה. המעשה מגיע אחרי העיון. הרגש, מאן דכר שמיה?

לא, חכמים לא ענו לו את האמת. הם שיקרו, שיקרו. היה להם פנאי. אבל לא עבורו. הם לא רצו להעניק לו מן הפנאי שלהם. זה מה שמונח בדבריהם.

וכי רבי אליעזר לא יבין זאת?
בוודאי שכן!
אבל עכשו כבר לא היה מקום לשאול שום שאלה. הכל היה ברור, כאילו נאמרו הדברים במפורש ובאריכות יתרה, כפי שהם כתובים כאן.

חלק ראשון של השיחה הסתיים.

ואז הוציא רבי אליעזר את המלים הנוראות מפיו:

תמה אני, אם ימותו מיתת עצמן.

כלומר, מיתה משונה צפויה להם.

שימו לב, כי גם בשעה הקשה הזו, אין רבי אליעזר מאחל רע לאלו שנידו אותו. אבל הוא כחורץ את מר גורלם. וכי בשמים יסלחו להם על שנמנעו לקבל ממנו תורה?

האם היה זה חשבון צערו האישי שבא כאן לידי ביטוי? מייד נראה. מייד נראה שלא.

רבי עקיבא, האיש המופלא הזה, אינו יכול להתאפק. הוא יודע יפה, שאם יש אשמה על שלא באו לקבל מרבי אליעזר, אשמתו גדולה משל כולם. אם מצא זמן לעסוק בתורה, והוא תמיד עסק בתורה, מדוע לא בא עד היום הזה אל רבו ומורו?

אז הוא שואל:

שלי – מהו?

כלומר, בעברית שלנו, מה דיני, בעיניך, רבי אליעזר?

רבי אליעזר יודע עכשו בוודאות כי רבי עקיבא פה. והוא עונה, ללא רחמים, את האמת כפי שהיא נראית בעיניו, כפי שלא היסס לומר אותה מעולם, יהיה המחיר מה שיהיה.

שלך קשה משל כולם.

מיתה משונה מאד צפויה לך, אתה, רבי עקיבא!

מדוע? בגלל שאתה יכולת להגיע, יכולת להקשיב. כי תמיד מצאת זמן עבור התורה. אפילו בשעה שהלכת לקנות בשר, היית מהרהר בדברי תורה, ואם ראית תלמיד חכם, עזבת הכל ותוך כדי קניית הבשר עסקת איתו בלימוד... (עיין משנה, כריתות טו/א).
אז רק אלי לא הגעת?

ולא רק בגלל שיכולת, אלא בגלל שידעת מה אתה מפסיד. לא היה עוד אדם כרבי עקיבא, שראויה היתה תורה להינתן על ידו. (ואולי עוד נקדיש לו אשכול, כמו זה?) אם יש מישהו שידע מה ההפסד באי קבלת תורה מרבי אליעזר, היה זה רבי עקיבא. על השאר אפשר אולי עדיין ללמד זכות. עליו – לא. גדולי תלמידי החכמים היו, אבל הוא עלה על כולן.

ובכל זאת, הוא לא בא...

רבי עקיבא השתתק. ורבי אליעזר, כמו איוב ליד חבריו, פותח ומבכה את מר גורלו.
הוא נושא את שתי זרועותיו, וחוזר ומקפל אותן על ליבו. ואז הוא פותח ואומר:

אוי לכן שתי זרועותי!
אוי לכן, שהרי אתן כמו ספרי תורה שנגללים!
אוי לכן, שלא היה אדם שבא לקרוא בספרי התורה שלי...
כמה תורה היתה לי...
הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי.
הרבה – אבל קצת.
כל התורה שלמדתי, והיא כלום לעומת שהיה אצל רבותי, שלא חיסרתי מהם אלא ככלב המלקק מן הים.

ראו את הציור, ראו את הציור!
אתם עומדים על שפת הים. מה אתם רואים?
את הים המשתרע עד האופק, ואת האופק.
ואתם יודעים, כפי שידעו גם בימי רבי אליעזר, כי כמה שתרחיקו, האופק רחוק עוד יותר, והים גדול עוד יותר.
אי אפשר למצות את הים, ואי אפשר לזכות לקבל את כל התורה.

ורבי אליעזר? מכל הים הגדול, לא קיבל אלא אותן טיפות ככלב המלקק בלשונו...
ובשעה שבאו תלמידיו, אף הם לא קיבלו, אלא כמכחול הנטבל בשפופרת.
כמה תורה תלך עכשו לאיבוד, בגלל שלא היה מי שיקפיד לקבלנה!
תורה, תורה, מה יהיה עליה?
אין העולם קיים אלא בזכות התורה. וכמה תורה תלך עכשו לאיבוד, בגלל שרבי אליעזר הוחרם, ולא זכה להעניק לאחרים מלימודו!
הוסיף רבי אליעזר ואמר:

אני שונה 300 הלכות בבהרת עזה, בדיני צרעת, ואיש לא שאל ממני שאלמדנו.
כלומר: עכשו זה ילך לאיבוד!
ואני שונה 3000 הלכות בדיני כישוף, ואין אדם שואלני מהם.
פרט, כמובן, לרבי עקיבא.
וגם אז, מתי למדנו? למדנו בדרך!
היכן היית, רבי עקיבא? מדוע לא באת אלי כדי להמשיך?

צעקתו הדוממת של רבי אליעזר ממלאת את האזנים, וחכמים, אולי כדי להחריש אותה, פותחים בדברי תורה.

וכאן מתחיל דו שיח מוזר, מופלא, בלתי מוסבר.
כן, המפרשים יציעו הסברים משלהם. אבל העובדה נשארת כפי שהיתה. חכמים מתחילים לדון עם רבי אליעזר בדיני טהרות.
הם דנים בבתי קיבול. האם הם מקבלים טומאה, וכיצד הם נטהרים?
רבי אליעזר עונה: הם מקבלים טומאה, וטהרתן כטומאתן. טבול אותן במקווה טהרה, והרי הם טהורים.

וחכמים חוזרים ושואלים:
מנעל על גבי האימום, מהו?
זו תהיה השאלה האחרונה שרבי אליעזר יישאל בחייו.
והוא מספיק להוציא מלה אחת בלבד:

טהור.

ואז הוא מת.

וכך הוא מת, עם המלה טהור על לשונו.
איני בקיא בסימנים, ואיני מאמין בסימנים, אבל סבורני שאם יש סימן, זה סימן.
רבי אליעזר נפטר, והמלה האחרונה שלו היתה "טהור".

ואז קם רבי יהושע על רגליו, אותו רבי יהושע שטען, בויכוח הנורא עם רבי אליעזר, שנים רבות קודם לכן, שגם השמים לא יתערבו בויכוח – ומכריז על התרת הנידוי.
בלי זה, אפילו לקבור את רבי אליעזר לא היה אפשר באופן הרגיל. צריך היה להניח אבן גדולה על קברו.
אבל עכשו, "הותר הנדר".
והקורא את סיפור המתח שלפנינו, שעוקב אחרי ההתרחשויות המסעירות, מגיע אל הסוף הטוב.

סוף טוב?
מה טוב בסוף כזה?

מה עם כל השנים שרבי אליעזר נותר לבדו? מה עם כל התורה שלו שהלכה לאיבוד? מה עם חלומותיו של איש הולך ומזדקן, שומר הגחלת, אחרון מעתיקי השמועה, שנלחם בכל מה שהיה לו כדי להגן על התורה שקיבל מרבותיו?

אני מניח, שבעולם הבא קיבל רבי אליעזר את שכרו. שם, הקב"ה בכבודו ובעצמו משתעשע איתו בדברי תורה.
וכשבאו רבי עקיבא וחכמים והצטרפו אליו, שם, בעולם שכולו טוב, יכלו להמשיך את הויכוח שלהם על אימום, על בית קיבול של מרגלית, ועל תנורו של עכנאי.

ולשאלת השאלות: מדוע הוחרם רבי אליעזר? האם היה מוצדק לנדות את אחד מגדולי ישראל למשך תקופה כה ארוכה?

התשובה העגומה היא כנראה: כן.

בעולם הזה, עלינו תמיד לבחור בין אפשרויות טובות יותר לטובות פחות. רבי אליעזר היווה גורם מתסיס. הוא היה מעין זקן ממרא של הדור. הוא "הרבה לחלוק יותר מדי" – כדברי רש"י בסוגיית תנורו של עכנאי.

לחכמים לא היתה ברירה. בעולם יהודי הולך ומתפורר שלאחר החורבן, כאשר עם ישראל וסמכות ההלכה הגדירו את עצמם מחדש בזמן שעיקר הטעם לחיים היהודיים והמאפיין המהותי ביותר שלהם – המקדש – אבד והתרסק לנוכח עיניהם, לא היתה להם ברירה אחרת. עם ישראל שרד לאחר אבדן העצמאות המדינית שלו. האם עם ישראל יכול לשרוד לאחר אבדן הסמל הדתי הגדול ביותר שלו, שהרי אין קיום העם אלא בדתו?

חכמים היו זקוקים לשלימות מוסד ההלכה. לא ניתן היה להניח וגם לאדם גדול כרבי אליעזר לפגוע בשלימות זו. וכך, שילם רבי אליעזר את מחיר גדולתו האישית.

עוד שאלה אחרונה, שאלה של הצופים בקהל. האם היה סיפורו של רבי אליעזר טרגדיה?
לא!

המאפיינים המובהקים של טרגדיה אינם רק סיפור עצוב, אלא גם הכרח שמלווה את גיבורי הסיפור. כאן שני הסממנים של הסיפור נעדרים לגמרי.

ראשית, כל מה שקרה בסיפור קרה בגלל הבחירה החופשית של גיבוריו. רבי אליעזר בחר לו את דרכו. חכמים בחרו להם את דרכם. רבי אליעזר ידע מה ישלם על החלטתו, ובכל זאת היה נאמן לדרכו. וכך נהגו גם חכמים. כולם הפסידו, אך היה זה הפסד למען ערך גדול עוד יותר.

שנית, הסוף אינו עצוב. קראוהו שוב. נכון, שנים חלפו ובהן נמנע מרבי אליעזר להגיע אל בית המדרש. חכמים הפסידו את תורתו, את המסורות הרבות שהיו לו, והוא הפסיד את הדיון החי עם חכמים, שבלעדיו אין טעם לחיים. אבל מה הן שנים, אפילו עשרות שנים, מול הנצח?

במוצאי שבת, פגש רבי עקיבא את רבי יהושע בשנית. מתוך הדברים נראה שלמרות שרבי עקיבא היה עם רבי אליעזר ביומו האחרון, בדקות האחרונות לא היה. על כל פנים, השניים התאבלו מרה על אביהן של ישראל. הם ביכו אותו בלשון שהייתה שמורה למספידיו של אליהו הנביא. הם ידעו מה הם איבדו, והם ידעו למה היו נאלצים לנהוג כפי שנהגו. למען עם ישראל, למען התורה, למען נותן התורה. בשמים, גם רבי אליעזר הביט מטה וחייך, כי ידע שנצחוהו בניו.

נספח
הלכות מנודה: רמב"ם הלכות תלמוד תורה ז ד
מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו? מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו, ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות. אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו ונשכר ושוכר, ואם מת בנידוי, בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הציבור. ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין את מיטתו.

מאמרים בנושא "תנורו של עכנאי" בכתב העת "מעמקים":
דבורה מוי, המדרש תנורו של עכנאי

מימוני, רבי אליעזר – הרפתקה תורנית ספרותית

איזנברג, תנורו של עכנאי – אוסף האגדות בנושא

נילי בן ארי, ניתוח ספרותי