אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

תלאות הנחמדות
על השיר "מעגל השמש" מאת מנחם מ' פאלק

עופרה ורד

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007

ריתק אותי לקרוא את שירו של מנחם מ' פאלק "מעגל השמש" בספרו "רוכסנים של סתיו", שיר המופיע בפתיחת השער השני "מסכות חורף". בשיר זה מנהל הדובר מונולוג עם דיוקניו: הדיוקן החיצוני, זה הניבט במראה לעיני כל, והדיוקן הפנימי, המוסתר מעיני כל.


מַעְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ
אֶת זְרִיחַת הַבֹּקֶר שֶׁל הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל
יֵשׁ לַחְגֹּג בִּפְתִיחַת בַּקְבּוּקֵי שַׁמְפַּנְיָה.

אֶת הָאִישׁ שֶׁמַּבִּיט בְּךָ בַּמַּרְאָה יֵשׁ לְשַׂמֵּחַ
לְבַצֵּעַ לְעֻמָּתוֹ תְּנוּעוֹת יָדַיִם מְשֻׁנּוֹת
עַד אֲשֶׁר עֵינָיו יַזִּילוּ דְּמָעוֹת
וְאָז לִשְׁאֹל אִם אֵלּוּ שֶׁל עֶצֶב אוֹ שֶׁל שִׂמְחָה.

אֶת הָעֲנִיבָה יֵשׁ לְהַדֵּק הֵיטֵב
שֶׁמָּא יִפָּלֵט מֵהַגָּרוֹן רֶמֶז
דַּק מִן הַדַּק
לִגְרוּרוֹתֶיהָ שֶׁל הַהוֹנָאָה.
אַחַר כָּךְ אֶת הַקָּפֶה יֵשׁ לְקַנֵּחַ
בִּגְלוּלָה לְהַרְגָּעַת הַמַּצְפּוּן
בִּמְקוֹם סֻפְגָּנִיָּה נוֹזֶלֶת, מַחְנִיקָה.

בַּדֶּרֶךְ לָעֲבוֹדָה יֵשׁ לְתַכְנֵן אֶת הַנִּסּוּחִים
כְּדֵי לֹא לְהִכָּשֵׁל בְּהַתְאָמַת הַגָּוֶן
לְכִסּוּי הַמְּצוּקָה הַקּוֹדַחַת וּמְפוֹרֶרֶת
אֶת מֶרְכַּז הַנְּשָׁמָה.

לַשְּׁאֵלָה: מַה שְׁלוֹמְךָ? תַּעֲנֶה,
בְּחִיּוּךְ מְסֻתָּת עַל פָּנֶיךָ מִימֵי הַיַּלְדוּת:
"בְּסֵדֶר גָּמוּר!".
אֶת מִדַּת הַ"גָּמוּר" אַל תְּפָרֵט לְעוֹלָם,
כִּי אֵין מִי שֶׁמְּעֻנְיָן לִשְׁמֹעַ. הֲרֵי לְכָּל אֶחָד
יֵשׁ הַ"גָּמוּר" שֶׁלּוֹ, בְּמִשְׁכָּנוֹ הַפּוֹעֵם.
בְּמַהֲלַךְ הַיּוֹם הַמְשֵׁךְ לְפַזֵּר נִיצוֹצוֹת תִּקְוָה
שֶׁאוּלַי, בְּטָעוּת, יִדָּבְקוּ גַּם בְּךָ.

בְּבוֹא הָעֶרֶב חֲזֹר אֶל בֵּיתְךָ:
הִתְפַּשֵּׁט, הִכָּנֵס לַמִּקְלַחַת
כְּדֵי לְהַשִּׁיל מִבְּשָׂרְךָ הַמְּבֻשָּׂם
אֶת תְּלָאוֹת הַנֶּחְמָדוּת.
צַוֵּה עַל שִׁנֶּיךָ לִלְעֹס אֶת הַפַּת
שְׁתֵה כּוֹס גְּדוֹלָה עִם שְׁנֵי סֻכְּרָזִית
וּלְלֹא נֵס
שֵׁב מוּל הַפְּלַסְמָה, זַפְּזֵפּ
הִתְעוֹדֵד בְּצָרַת רַבִּים
הִתְכַּסֵּה בִּשְׂמִיכוֹת הַחֹשֶׁךְ, נַמְנֵם
רָצוּי לְלֹא חֲלוֹמוֹת
כְּדֵי לָקוּם לְמָחֳרָת
לְיוֹם נוֹסָף בַּשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁהִטְבִּיעוּ בְּךָ
בְּיַנְקוּתְךָ.

אַל תַּשְׁקִיעַ יוֹתֵר מִדַּי מַחְשָׁבָה בַּשְּׁאֵלָה
אִם נִפּוּץ שָׁלָב אֶחָד מֵיטִיב אוֹ מַזִּיק,
רַק הַמְשֵׁךְ קָדִימָה
הַאֲזֵן לְרֵעֲךָ קְשֵׁה-הַיּוֹם
עוֹדֵד אוֹתוֹ, הָרֵם אוֹתוֹ,
הַרְאֵה לוֹ שֶׁיֵּשׁ טַעַם לַחַיִּים
וְתָמִיד, תָּמִיד צָרִיךְ לְהַבִּיט קָדִימָה
לְצַפּוֹת לַיּוֹם הַבָּא עָלֵינוּ -
וּבוֹא יָבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם, בַּהֶמְשֵׁךְ.

הֲרֵי אֲפִלּוּ שֶׁמֶשׁ חָרְפִּית
זוֹרַחַת בַּבֹּקֶר עַל כֻּלָּם
וְאֵין לָהּ זְמַן לְהִתְפַּנּוֹת לַפְּרָטִים
לִרְאוֹת אֶת הַבּוֹדְדִים.
באירוניה עצמית מפוכחת, כואבת באיפוקה צועק המשורר את המתח שבין הדיוקן החיצוני, בבואה של דפוסי התנהגות שהחברה מצפה לראותו: לבוש, מתנסח, מגיב ומתנהג - מסכה וכיסוי לזרמים התת - קרקעיים הרוחשים בתהום נפשו: "כיסוי המצוקה הקודחת ומפוררת את מרכז הנשמה"...

כלאו של רשות הכלל, העולם הנורמטיבי, המסודר, המתוכנן והמאורגן היטב מתואר ומבוטא בחלקו הראשון של השיר בחזרה אובססיבית על המילה "יש": "יש לחגוג...", "את האיש שמביט במראה יש לשמח...", "את העניבה יש להדק היטב...", "את הקפה יש לקנח...", "בדרך לעבודה יש לתכנן את הניסוחים...", התנהגות נורמטיבית כפויה זו מכונה בלשון הדובר "השקר הגדול", "הונאה" ־ האם היא כלפי זולתו? כלפי עצמו?

חלקו השני של השיר מתאר את התנהגותו ברשות הפרט, בבוא הערב בביתו. שם בולטת בניסוחה שרשרת הציוויים העצמיים: "צווה על שיניך ללעוס את הפת...", "שתה", "שב", "נמנם", "המשך קדימה...".

מעניין שגם במשכנו הפרטי, ללא עניבת החנק החברתית, עדיין נמשך אותו מתח שהטביעו בו כבר מינקותו. המתח שבין לִפְשֹׁט את הבגדים ו"להשיל מבשרך המבושם את תלאות הנחמדות"... לבין "התכסה בשמיכת החושך, נמנם / רצוי ללא חלומות / כדי לקום למחרת / ליום נוסף בשרשרת שהטביעו בך / בינקותך..."

גם במשכנו הפרטי אינו מסוגל הדובר לפרוץ את מעגל החנק, והוא ממשיך בתסכול אין קץ לדכא את מחשבותיו, רגשותיו, מצוקותיו, חלומותיו. לא פלא שהוא שותה קפה ללא נס, ולשאלה: "מה שלומך" הוא משיב: "בסדר גמור!" "את מידת הגמור אל תפרט לעולם / כי אין מי שמעוניין לשמוע..." כך הוא מפרט.

את המרד בתלאות הנחמדות שאין לו אומץ להביעו ברשות הכלל והפרט, הוא מביע בשיר, ויוצר מתח בין השפה הגבוהה המליצית לשפה הזפזפית.

ולי נדמה, שהמשורר קצת פוחד לעמוד מול ה"גמור" של משכנו הפרטי הפועם, ומעגל הכלא העצמי שהוא מהדק בעניבות סביבו חזק אולי מכל כלא חברתי. האומנם?