אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שירת הערגה והכיסופים של המשורר נתן צבי הורוביץ ז"ל

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 56 - ניסן תשע"ה * 3/15

בי' בסיון תשע"ה נפטר המשורר נתן צבי הלוי הורוביץ ז"ל והדברים נכתבים לעילוי נשמתו.

נתן צבי, אחי התיאום ואני, נולדנו בקפריסין להורים ניצולי שואה שעלו לארץ באנייה "כנסת ישראל" וגורשו למחנות ההסגר בקפריסין. עם עלייתנו לארץ הובאו ההורים לפרדס חנה, ושם בין שדות הכלניות והרקפות היה ערש גידולנו. שדות כפר פינס שם גרנו מספר שנים היוו גם הם חלק בלתי נפרד מתבנית נוף ילדותינו.

נתן צבי פרסם ארבעה ספרי שירה: "תקות השני", "לשכון בערפל", "בארו של אדם" ו"האבן האָזֶל" ובעיזבונו נמצאו שירים רבים נוספים. רוב שיריו הליריים מאופיינים בתבנית קלאסית סגורה של בתים וחריזה בדרך כלל מסורגת, וחלקם כתובים כשיר פתוח ללא חלוקה לבתים. בשיריו ניכרת השפעתו הגדולה של אצ"ג, אותו העריץ והיה עמו בקשרי מכתבים. אצ"ג קרא חלק משיריו ועודדו להמשיך וליצור.

נתן צבי זכה להכרה ספרותית רשמית. ולפני פטירתו נתבשר שהתקבל לאגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל. בטקס קבלת התעודה הרשמית בבית הסופר שהתקיים לאחר מותו, אמר יו"ר אגודת הסופרים המשורר הרצל חקק, שאף עמו היה נתן צבי בקשרים והוא תמיד עודדו במילים חמות:

"שירתו היא כבארו של אדם והיא דומה לשירת משוררי ספרד כמו: ריה"ל, אבן גבירול ואבן עזרא. בשירתו מתקיים דיאלוג אמוני המחבר בין קודש לחול ומקרב את האמונה. זו שירה הנובעת מניני הנפש ובה כוח לקרב את הרחוקים. משיריו מנצנץ אור רחוק והרוח הנושבת מבשרת את איחוי השברים והגעגועים לגאולה. השירה כתובה בעברית מיוחדת על כל רבדיה וכתובה בגובה העיניים והלב".

אתייחס לשלושה היבטים בשירתו: ארספואטיות, אמונה ותפילה ונוף ילדותו.

הארס פואטיות שבכתיבתו שזורה בשירתו האמונית:
אֲנִי נָהָר זוֹרֵם
מִמַּעְיָן מְפַכֶּה
מוֹצֵא מְחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא
אֲנִי צִפּוֹר הַשִּׁיר
שֶׁשּׁוֹתְקָה בַּלַּיְלָה
אַךְ בּוֹא יָבוֹא
יוֹמָה!! (תקות השני, עמ' 29)


מטפורת הנהר הזורם, המעיין והציפור הם יסודות שירתו. פרץ שירתו הוא נהר הנדלה ממקום עמוק בנשמה, מעיין שכל הזמן מפכה ויוצר. שירתו היא שירת ציפור ששותקת בלילה אך מצפה ליום בו תזכה לתהודה. השירה נובעת ממקור של כאב ונכאים והיא שואפת לאור ולתקווה. הערב, הלילה והמחשכים בכלל שירתו הם ביטוי לכאב ולסבל נפשי שמזין את שירתו ומניעה.

תְּנֶנִי יוֹם, אֶלְקֹט שְׁבָרַי
כְּאוֹסֵף שׁוֹשָׁניִם פִּרְחֵי –גַּן
יָמוּתוּ שׁוֹשָׁנֵי הָעֶצֶב
אֶגְהֵה נְכָאַי
אֶגְבַּה וְאֶדֹּם
כְּצִפּוֹר
אָז יָשׁוּטוּ אִמְרוֹתַי
כְּגַלִּים אֱלֵי חוֹף
וְחֵן שֶׁבִּדְבָרַי
בְּעֵט מִלּוֹתַי
יְנַגְּנוּ תִּקְווֹתַי. (לשכון בערפל, עמ' 8)


ההשוואה בין ליקוט השברים לאיסוף השושנים פרחי הגן מעצימה את השבר הנפשי של המשורר, שכן המטאפורה "שושני העצב" היא אוקסימורונית. שושנה היא יפה, מושכת ורחוקה מלהזכיר עצב וכאב. אך אצל המשורר העצב כל כך עצום, כל כך עוטף את נשמתו כשושנה יפה. כשיגיע למצב של לקיטת שבריו הוא תקווה ששושני העצב ימותו, ואז יוכל לעוף כציפור ולהשיט את אמרותיו כגלים הפונים לחוף. שיריו הם תקוותיו.

אמונה ותפילה
השירה היא נחמתו והיא מתוארת כ"אוצר של אור" אותה הוא מוכן להעניק לכל מי שמעוניין בה. בניגוד לביאליק בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר" שנותר כואב לאחר כתיבת השיר וקריאתו ע"י הרבים, הרי אצל נתן צבי התפרצות השירה מותירה בנשמתו נגוהות וליבו כלהבה יוקדת במשמעות של קדושה והתרוממות רוחנית.

אוֹצָר שֶל אוֹר
הָיָה בְּיָדִי
נְתַתִּיו,
לְכָל דִּכְפִין
פָּרַץ גְּבוּלוֹת
הוֹתִיר בִּי נְגֹהוֹת
וָאֱהִי כְּעוֹטֶה מַסְוֶה
אָז
יָקַד לִבִּי
וַאֲנִי
לֶהָבָה! (לשכון בערפל, עמ' 36)


גם אצל ביאליק הארספואטיות היינו, תהליך כתיבת השיר בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" מקורו בפטיש הצרות שמניע את הלב אלא שבניגוד לו אצל נתן צבי הזרימה השירית וחישוף עומק נשמתו המיוסרת מתחבר לשירת כיסופים ולערגה לבורא עולם ולתפילה אליו שיביא מזור לכאבו.

בסונטה הבאה הוא מעניק לכינור שיריו ייעוד לנחם את בעלי האמונה מחד ולמתק וליפות את נפשו מאידך. שיריו הם תפילה שואגת ובקשת חנינה כשכולו מצפה לישועה:

מְנַגֶּן כִּנוֹרִי יַרְעִיף
נִחוּמִים לְבַעֲלֵי אֱמוּנָה
אֶת נַפְשִׁי יַמְתִּיק וְיִיף
כְּמַרְבֶּה עֵצָה וּתְבוּנָה

הוּא נוֹגֵן בַּלֵּילוֹת
בַּחֲצוֹת לֵיל קְרִיאוֹת
הוּא שׁוֹאֵג תְּפִלוֹת
קוֹרֵא לַבָּאוֹת

אוֹתוֹ אֲחַבֵּק בְּרִנָּה
אֶל שָׁמַיִם אֶקְרָא חֲנִינָה
אֶשְׂמַח לִישׁוּעָה.

וּבְבוֹא יוֹם אַחֲרִית
אֶשָׂא תְּפִלָּה בְּשַׁחֲרִית
אֲצַפֶּה לְשָׁעָה. (לשכון בערפל, עמ' 24)



שיר נוסף מתאר את תהליך כתיבת השיר כרקמה בזמן אביב. היינו, השיר הוא תהליך תראופויטי לחיצוניות האדם ולפנימיותו. הוא כאביב שבו קיימת פריחה בטבע אך הוא גם מזור לשאיפות רוחניות, ללובן ולצחות של הגיגים ולתקווה לשכון, להיות קיים להיות מוערך:

אָבִיב אָמַרְתִּי הַתּוֹלֶה בְּתִקְוֹות
בִּפְרִיחָה רָקַמְתִּי שִׁירִי
הוֹלֵךְ עַד קְצָוֹות
בְּמִכְמַנֵּי הַיֵּשׁ
לִשְׁאוֹף צַחוּת בַּהֲגִיג
נַגֵּן עַל מֵיתְרֵי הָאֹמֶן
אֶחְגֹג תּוֹחֶלֶת קוֹרְאָה
אֶשְׁמֹר מִבְחָן בְהַקִים
אָבִיב קָרָאתִי אֵלֶיךָ לִשְכֹּן! (לשכון בערפל, עמ' 28)


רְצִיתִיךָ בְּמִשְׁכָּנִי
מֵאִיר וְדוֹלֶה עֲמוּקוֹת
לִכְבֹּשׁ אֶת כְּאֵב יְגוֹנִי
צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ דַּקוֹת.

כִּי רַבּוּ מַכְאוֹבַי מִנְּשׂוֹא
אֵין לִי מָזוֹר וּמַרְפֵּא
רַק אַתָּה הַשׁוֹכֵן וְנָשׂוֹא
מְעוֹנִי תִּגְהֵה וּתְרַפֵּא

יָשׁוּבוּ יָמַי לְנוֹגְהָם
פֶּרֶץ תִּקְוָה וּתְפִלָּה
אֵלֶיךָ אֶקְרָא בָּעְיָם
יָמִים יַגִידוּ תְּהִלָּה. (לשכון בערפל, עמ' 44)



השיר בין שלושת הבתים וחריזתו מסורגת חושף את כמיהתו לאל שישכון בתוך משכנו כלומר, בתוך נשמתו. הטור "מאיר ודולה עמוקות" מתייחס לפיוט "אל אדון הסליחות" הנאמר בקהילות הספרדיות מתחילת הסליחות בר"ח אלול ועד יום הכיפורים. הפנייה לאל היא ישירה ונובעת ממקום אמוני שרק האל עשוי לרפא את מכאוביו. למרות הסבל והיגון הוא עטוף באמונה לימים של אור ותהילה.


אָנִיחַ לְפָנֶיךָ
מַשָּׂא דְּרָכַי
עֱנוּת שֶׁל פְּנִימָה
בְּחַדְרֵי –לֵב
אֶשָֹא פָּנַי אֵלֶיךָ
בּוֹרְאִי מְנַחֲמִי
שָׁוֶנִי לְיוֹדְעֵי עוֹלָמוֹת
רוֹאֵי נוֹלָד, טְמִירִים
כִּי לֹא חֻנַּנְתִּי בְּרֹב יֶדַע
דַּף וְטִפַּת מִֹשְנָה
אַךְ עֶרְגָּתִי,
בְּלִי קֵץ
כִּשְׁמֵי תְּכֵלֶת זוֹהֲרִים. (לשכון בערפל, עמ' 9)


משא הדרכים מטונימי למסע חייו שיש בהם ענות וצער. הפנייה לבורא היא ישירה כי רק הוא עשוי לנחמו. בקשה מיוחדת יש לו מהאל. שיעשה אותו שווה ליודעי עולמות ורואי הנולד. באיזו זכות הוא פונה בבקשה שכזו? לא בזכות ידיעותיו את דפי הגמרא והמשנה אלא בזכות ערגתו העמוקה לבורא, המדומה לשמיים תכולים שדומים לרקיע, ורקיע דומה לאבן הספיר, והספיר דומה לכסא הכבוד. [חולין פט,א]

אֲנִי חַי כַּבְּאֵר הַשׁוֹאֶבֶת
מִמְקוֹם מַיִם חַיִּים
בִּלְתִּי נִדְלֶה
כִּי נַפְשִׁי בִּי בּוֹעֲרָה
כַּסְּנֶה הַלוֹהֵט
צָרוּב בְּשֶׁמֶשׁ קַיִץ
בְּכָל רוּחִי אוֹתֵת
שׁוֹאֵף אֶל הַיֵּשׁ הַגָּבוֹהַּ
עוֹרֵג אֶל הָאֱמוּנָה
נִכְסַף בְּכָל הַנִּימִים
זוֹרֵם בָּעוֹרְקִים
קוֹרֵא לַכָּל בַּלִבּוֹת
מַאֲזִין לְקֶשֶׁב (האבן האזל, ט' אייר התשע"ב)


השיר אינו מפוסק וממשיך את ההאזנה ואת הקשב לשאיפות ולכיסופים. הטורים הודפסו לא בטור אחיד וכך הופך השיר המודפס מראה לנשמתו הבוערת והיוקדת. מוטיב הבאר והסנה הבוער מופיע פעמים רבות בשירתו בהשפעת שיריו של אצ"ג. הבאר הופכת לסמל של טוהר ועומק לנפשו משם נדלית שירתו, והסנה הלוהט מסמל את נשמתו היוקדת באמונה ובכיסופים.

נתן צבי הלוי בהיותו לוי חש הזדהות עם הלויים שניגנו בבית המקדש. שירתו נותנת ביטוי לרחשי ליבו ולערגתו לעמוד עימם בתפילה ולקרוע את מסך השמיים כתקיעתו של השופר שקורע את גזר הדין של הפרט ושל כלל ישראל. הוא כחלק בלתי נפרד מעם ישראל בעומדו מול ים סוף שהפך לנד היינו, לקיר ובני ישראל יכלו לעבור בתוכו:

רְאֵה נְגִינַת לְוִיים בַּהֵיכָל
נוֹשְׁקִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם
נוֹטְפִים טְלָלֵי לְבָבִי, מוֹתְקִים
בְהִיבּוֹך לְבָבוֹת בְּעֶרְגָּה
אֶפְנֶה בִּתְפִלָּה
אֶקְרַע כְּשׁוֹפָר מָסָךְ
אֶעֱמֹד כְּעָם מוּל נֵד
בְּזִמְרַת אַחִים מְפַלְּלִים.
גְּאוּלָה! (לשכון בערפל, עמ' 31)



כדור שביעי ונצר לר' שמעלקא מניקלשבורג הייתה טבועה בו המחויבות ותחושת האחריות לכלל ישראל. שיריו זועקים את האובדן הלאומי בשואה ואת האמונה והיעוד של מי שקם מהאפר וזכה לראות בתקומת המדינה:

אֲנִי נֵצֶר
לְאִילָן רַב שָׁרָשִׁים
שֶׁפָּרַח וְשָׂגַב וְהִפְרִיחַ
וְעָתִיד וְהוֹוֶה בּוֹ נְטוּעִים

אֲנִי בֵּן
לְאוּדִים מֻצָּלִים מֵאֵשׁ
שֶׁסְּנֶה לֹא אֻכָּל
לָהֶם הָיָה לֶחֶם חֹק
שֶׁכִּבְשָׁן לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם בָּעַר
קוֹלוֹת וְסַמְבַּטְיוֹן גּוֹרָלָם פָּרַךְ

אֲנִי עֶבֶד
לְמַהוּת בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת
שֶׁל חרְבָּן וְאָבְדָן וּגְאֻלָּה
בְּאָמְרָם "אֲנִי מַאֲמִין" בְהָלְכָם לָאֵשׁ
וְשָׁמַיִם שְׁחוֹרִים מִבְּלִי עָנָן
וּמָשִׁיחַ אֵחַר וְלֹא בָּא
וּבְזֹאת גּוֹרָלָם גּוֹרָלֵנוּ
שֶׁהִפְקִידוּ אָבְדָנָם בְּיָדֵנוּ
לִהְיוֹת אָנוּ לוֹחֲמֵי גְּאֻלָּה וְיִקוֹד
כִּי יֵשׁ בָּנוּ אֱמוּנָה וִיעוּד (תקות השני, עמ' 44)


השיר איננו מפוסק וכך מודגשת ההמשכיות של הדורות ושורשיו של האילן האישי שהסתעף בהיסטוריה היהודית העקובה מדם.


נוף ארץ ישראל בכלל ונוף ילדותו
ההיבט השלישי בשירתו הוא נוף ארץ ישראל בכלל ונוף ילדותו בפרט ובהם משתקפת נשמתו:

כְּבָר פּוֹרְחִים הַחֲצָבִים

כְּבָר פּוֹרְחִים חֲצָבִים
מִיָּם עוֹלִים עָבִים
כְּבָר מָלֵא לִבִּי גַּעְגוּעִים
וְכָל נִימַי גּוֹאִים

כְּבָר קוֹרְאִים חֲצָבִים
בְּלִבִּי נִטָּעִים שְׁבִיבִים
כְּבָר מָלְאוּ יָמִים
בֹּרְכוּ חוֹפִים תַּמִים

כְּבָר נִצָּבִים חֲצָבִים
בְּצִדֵּי הַשָּׂדוֹת
עֲצָבַּי חֲזָקִים
וְעֵינַי חַדּוֹת.

כְּבָר זוֹקְפִים חֲצָבִים קוֹמָתָם
בְּשִׁלְהֵי שָׁנָה לְזִכָּרוֹן. (בארו של אדם, עמ' 39)


החצב צמח ארץ ישראלי הוא ממבשרי הסתיו. הוא מציץ מִבְצָלו סמוך לט"ו באב, ולכן נדרש שמו מהצירוף "חצי אב" היינו, מאמצע החודש.

פרשנות נוספת לשמו של החצב, היא יכולתו "לחצוב" בסלע ולהקשות על אלו שמנסים לעוקרו. החצב בולט בספרות חז"ל כמו המדרש המספר כי יהושע בן נון השתמש בו כדי לסמן באופן ברור את הגבול בין נחלות השבטים.

החצב פורח בתקופת ראש השנה ועל כן הוא מסמל התחדשות ופריחה. הזדהותו של נתן צבי עם החצב והאנלוגיה שיוצר ביניהם היא לא רק בגלל ששתי אותיות שמו של צבי מצויות במילה חצב אלא גם בגלל סמלו הנוסף של פרח זה. החצב משול לעוף החול שקם מהאפר ופורח מחדש מעליו המתים. מראהו זקוף ובוטח ושורשיו חזקים ועמוקים. החצבים ממלאים אותו בשביבים היינו, בניצוץ אור ובתקוה שגם הוא יתחדש, יזקוף קומה ויפרח עם בוא השנה החדשה. גם החזרה האנפורית על המילה "כבר" מעצימה את התקווה להתחדשות האישית שתגיע כבר.

את נופי הילדות הקשורים בפרדסי פרדס–חנה, בחוף הים של טנטורה ובשדמות כפר פינס הוא זוכר בערגה ובחום. היו אלו ימים של "טרם בכי" "הכל היה ורוד" כדבריו:

רוּחוֹת פַּרְדֵס וָקַיִץ
חוֹף טַנְטוּרָה מִשְׂחֲקֵי יְלָדִים
הוֹי יָמִים שֶׁל טֶרֶם בֶּכִי
הַכֹּל אָז הָיָה וָרוֹד
אַחַר בָּאוּ יָמִים שֶׁל אֶבֶן
גַּם דְּאֵב וְגַם מָגוֹר
הִנֵֹה מַסֶּכֶת תּוֹם
לְפָנָי עוֹבֶרֶת בִּרְגָעִים שֶׁל בֶּדֶד
טֶרֶם עֲלוֹת יוֹם
אַךְ כְּפַר פִּינֶס
לִי הִיא נוֹחַם
מַרְאוֹת כִּסוּף וְלֹא חֲלוֹם. (בארו של אדם, עמ' 28)


נופי הילדות של המושבה פרדס חנה מתקשרים לבית העלמין החוסה בצל ברושים גבוהים וזקופי קומה. שם טמונים שני אנשים שהיו יקרים לנתן צבי והשפיעו על מהלך חייו. שם רצה אף הוא להיקבר. ר' נפתולי זצ"ל שמש בית הכנסת הגדול במושבה שנהרג בתאונת דרכים ורעו האהוב טוביה פיקרש זצ"ל, שנהרג בפיצוץ במחנה צבאי בשירותו הצבאי. להם הקדיש שני שירים בספרו הראשון "תקות השני":

הֲתֵדְעוּ אֶת נִדְבַּך חַיַּי
הֲתָבִינו לְמַסַּד לְבָבִי
לְכוּ לְשָׁם לְמוֹשַבְתִי
אֶל בֵּית- הָעָלְמִין אֲשֶר בֵּין הַבְּרוֹשִׁים
וְשָׁם טְמוּנִים שְנֵי לָמֵד-וָוִים

שֶׁהֵם אֵינָם אַךְ זִיוָם אִתִּי

אוֹתוֹ הַשָּׁמשׁ שֶׁשִׁמֵּש בַּקֹּדֶשׁ
וּבָא הַגֹּורָל וְקִפְּדוֹ מִנִּי אֶרֶץ

אוֹתוֹ הָעֶלֶם שֶׁרָץ לְמִצְווֹת
וְעָשָׂה כָּל לְקַּיֵּם עוֹלָמוֹ
שֶׁהָלַךְ מִמֶנִי לִבְלִי שׁוּב

וְנִשְׁבַּעְתִּי לַקֵּל שֶׁיִּתֵּן בִּי הַכֹּחַ
לִנְצֹר אֶת זִכְרָם לְבַל שְׁכֹחַ!!! (תקות השני עמ' 9)



השיר מזכיר את שירו של ביאליק "אם יש את נפשך לדעת", בו מפנה הדובר את הקוראים לסור לבית המדרש הישן והנושן כדי לראות את המעיין ממנו שאב עם ישראל את תעצומותיו בגלות.


סיכום
שירתו של המשורר נתן צבי ירא השמיים חושפת את כשרונו לבטא את תהומות הנפש ואת מכאוביה. שירתו מעוגנת במקורות התרבות של עם ישראל ופסוקי התנ"ך שזורים בשירים כחלק מהוויתו של המשורר.

זוהי שירה היוצאת מנימי הנפש, ונוגעת ברום, עמוסת ערגה וכיסופים לפסגות הקודש.