איך יכלו המלאכים לשִיר בימי השוֹאה

(חוה צוטרין נתן, ניצוצות מהמבוע- שירים, הוצאת צור אות, ירושלים תשע"ד, 104 עמ')

בלפור חקק

גיליון מס' 53 - ניסן תשע"ד * 4/14

שיר נוקב של המשוררת חוה נתן על הדילמה התאולוגית של רצח העם היהודי בימי מלחמת העולם השניה: השיר "איך יכלו".

ספרה החדש של חוה נתן "נִיצוצות מהמַבּוע" כתוב מתוך זיקה ברורה למקורות היהודיים, ויש בו נהייה ברורה למיסטיקה היהודית.

השיר "איך יכלו" (עמ' 62) הוא שיר קשה לעיכול לקורא: השיר דן בשאלה כואבת, שאלה תיאולוגית שמעיקה על יהודים רבים בעקבות השואה. רצח של יהודים מתוך כוונה לבצע רצח עם אינו נותן מנוח ויוצר ספקות גם אצל המאמינים. ניצולים רבים שסבבו ביערות כתבו בזיכרונות שלהם: הייתה לי תחושה שאולי אני היהודי האחרון...

אנשים שאלו אז: האם השמַים ריקים? האם אלוהים נטש את עמו, נטש את ההשגחה על העולם, והוא כעת מתעלם מעַמו?

ממש בנקודה כואבת זו נוגעת המשוררת חוה נתן, כאישה מאמינה. צריך להבין, שהדילמה הקשה היא גם של המאמינים. המאמין מתחבט בכאבו בשאלה זו ונוקט בדרך המסורתית, שלא ניתן להבין את החשבון האלוהי: "כי לא דרכיכם דרכיי ולא מחשבותיכם מחשבותיי" ( ). כדי להמשיך להאמין הוא חייב להצדיק את הדין. אך השאלות אינן מרפות. והנה השיר:

איך יכלו/ חוה נתן
אֵיךְ יָכְלוּ מַלְאָכִים לְנַגֵּן
כְּשֶׁצֹּאנְךָ הוּבַל לַטֶּבַח,
מוּבָל
בְּלִי דַּעַת מַדּוּעַ.
אַבָּא וְאִמָּא
חָכְמָה וּבִינָה
עָקְדוּ דַּעַת, קַו נָטוּ,
לֹא נוֹתַר מָקוֹם לְחֶסֶד
כֻּסָּה רֹאשָׁם
בַּעֲנַן דִּין,
הוּא הָאֶחָד,
בִּשְׁמוֹ הָלְכוּ, שְׁמוֹ נָשְׂאוּ עַל שְׂפָתָם,
הִסְתִּיר פָּנִים
לֹא הִטָּה שְׁכִינָתוֹ
מֵעַל תְּמִימִים,
אֶת מִקְדָּשׁוֹ בְּתוֹכָם עָזַב,
אַף לִהְיוֹת סְבִיבָם לֹא חָפַץ,
נָטַשׁ אוֹתָם לְגוֹרָלָם
נוֹכֵחַ, לֹא נוֹכֵחַ.
וְהֵם,
תְּפִלָּה וּפְלִיאָה
וּתְשׁוּעָה הֵיכָן,
מְצַפִּים לְנֵס, גִּלּוּי פָּנִים,
יְשׁוּעָה בִּמְצוּקָה,
וְהוּא, שָׁט בְּמֶרְחֲבֵי יָהּ
מִתְעַלֵּם,
בָּנָיו נֶאֱלָמִים
שֶׁקֶט הַס
אֵין תְּפִלָּה,
נֶעֱלָמִים
בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה
עַל שִׂפְתוֹתָם לַחַשׁ אַחֲרוֹן,
שְׁמַע.

אֵיךְ יָכְלוּ
מַלְאָכֶיךָ לְנַגֵּן, מִזְמוֹר הַלְלוּיָהּ.

אנו קוראים את השיר, וכבר מן השורה הראשונה חלחלה אוחזת בנו: אין ניסיון לעדן את הדברים. המאמין עומד מול האל ואומר דברים נוקבים כלפי שמים. כך נפתח השיר בזעקה על ההתעלמות האלוהית:

אֵיךְ יָכְלוּ מַלְאָכִים לְנַגֵּן
כְּשֶׁצֹּאנְךָ הוּבַל לַטֶּבַח

המשוררת נשענת כאן על מדרש ידוע. הארמז: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

וכך כתוב בתלמוד בבלי מגילה י' ע"ב: מסכת סנהדרין לט ע"ב:

אמר רבי יוחנן מאי דכתיב "ולא קָרַב זֶה אל זֶה כָּל הלילה? שמות י"ד,כ. ביקשו מלאכי השרֵת לומר שִירה, אמר הקב"ה: מעשֶׂה ידיי טובעים בּיָם, ואתם אומרים שִירה?

לפי קטע זה הקב"ה מצטער גם על מיתתם של רשעים ואינו מתיר למלאכי השרת לומר שירה, כי גם הרשעים הם מעשי ידיו.

האמור במדרש זה נשען על מְכילתא דרבי ישמעאל) בשַלח פרשה א): "ר' מאיר אמר:...ולא ישׂראל בלבד אמרו שִירה לפני המקום, אלא אף מלאכי השרֵת".

בצומת זה נכנסת המשוררת חוה נתן לומר דברי שִירה והיא זועקת: מקהֵלת המלאכים ששָרה בַּשָמים כל יום שִיר של יום על התחדשות הבריאה המשיכה לשיר גם כאשר יהודים הובלו לטבח. על כך היא מתקוממת. ההתעלמות האלוהית היא לא רק בכך שיהודים נטבחו, ההתעלמות היא גם בכך שהאל לא מָנע ממלאכיו את שִגרת השִירה שלהם בפָמליה של מַעלה.

חָכְמָה וּבִינָה
עָקְדוּ דַּעַת, קַו נָטוּ,
לֹא נוֹתַר מָקוֹם לְחֶסֶד
כֻּסָּה רֹאשָׁם
בַּעֲנַן דִּין,

כאן נכנס השיר גם למהלך קבלי- מיסטי: כידוע, ההנהגה האלוהית בקבלה נשענת על עשׂר הספִירות. נזכּרות כאן בשיר הספִירות העליונות: חכמה , בינה, דעת חסד ודין. הביקורת כּלפי שְמַיא קשה היא : נעקרו אז מן העולם דעת, חכמה ובינה וגם חסד. לא היה בעולם חסד באותן שעות חשוכות.

הספירה היחידה שהיה לה מקום בעולם היא דין. מידת הדין. ענן של דין החשיך את העולם. איפה היה אלוהים? שאלו המאמינים.

הִסְתִּיר פָּנִים
לֹא הִטָּה שְׁכִינָתוֹ
מֵעַל תְּמִימִים,

לא במקרה עולֶה כאן המושׂג של הֶסתֵר פָּנים, שגם הוא קבלי:

אי היכולת האנושית להבין את האל מוסברת בכך שהאל הסתיר פניו, המצב בזמן השואה היה מצב של הסתר פנים. מה פירוש? כאשר האדם או העם חשים שהאל אינו מעורב בעולם ואינו משגיח עליהם, הם רואים בכך מצב של הסתר פנים, שכבר נרמז בספר דברים:

בדברים מופיע הסתר פנים פעמיים, בשני פסוקים ברצף (דברים לא:יז-יח):

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

רש"י מפרש: " 'והסתרתי פּנַי' – כמו שאינִי רואֶה בצרתם".
אבן עזרא כותב: "וטַעם 'הַסתר אַסתיר' – שאִם יקראו אלי לֹא אענה.
זהו מצב קשה לאדם המאמין.

יתרה מזו: היהודים האמינו גם במסורת שהשכינה שוֹרָה עם העם בגלותו. גם זו מסורת קדומה, מיתוס יהודי עתיק.

אל כל מקום שהלכו ישראל, גלתה שכינה עמהם. השכינה שהיא חלק מן האלוהות הייתה בגלות עִם העָם משך כל גלותו. המסורת הזו חיזקה את היהודים בגלותם.

בשיר "איך יכלו" של חוה נתן מופיעה בהקשר זה ביקורת נוקבת: גם השכינה המְלַווה את העם לא נטתה חסוּתה על היהודים התמימים שהובלו לטֶבח.

המסורת של הגנת השכינה של האל בגלות שורשיה בחלום יעקב בבית אל. כתוב: וַיִיקץ יעקב משנתו (בראשית כ"ח, טז ). והוא אומר אז: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי": כלומר: יעקב נחשף לתובנה הזאת שאין מצב של הסתר פנים מן האל בהיותו בגלות מכנען. השגחת האל נמשכת בכל מקום. והוא אומר: "אין זה כי אם בית אלוהים" ( שם, פסוק יז).

אֶת מִקְדָּשׁוֹ בְּתוֹכָם עָזַב,
אַף לִהְיוֹת סְבִיבָם לֹא חָפַץ,
נָטַשׁ אוֹתָם לְגוֹרָלָם
נוֹכֵחַ, לֹא נוֹכֵחַ.

מופיע כאן הצירוף : "מקדָשו בתוכם" ויש בכך ארמז לפסוק:

"ועשו לי מִקדש ושָכנתי בתוכָם" (שמות כ"ה, ח).

השיר של חוה נתן מהדהד את המסורת הזאת: כאן מתברר שהמקדש נעזב על ידי האל בשואה: הוא אינו שוכן בתוכם.

המוטיב השליט בשיר : ריחוק של האל מן הבריאה ומן הנבראים. הוא "שט במרחבי יה", ללא זיקה לברואיו. הוא "מתעלם", על פי השיר.

וְהוּא, שָׁט בְּמֶרְחֲבֵי יָהּ
מִתְעַלֵּם,
בָּנָיו נֶאֱלָמִים

תחושת הברואים היא קשה: הם "נאלמים", על פי השיר. הארמז: וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. תחושה של מובלים לטבח.

ישעיהו נ"ג , ז:

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.

אַף לִהְיוֹת סְבִיבָם לֹא חָפַץ,
נָטַשׁ אוֹתָם לְגוֹרָלָם
נוֹכֵחַ, לֹא נוֹכֵחַ.

השימוש שעושה המשוררת בצירופים נרמזים אינו רק מן המקורות היהודיים. כאן מופיע מושג עכשווי: נוכח נפקד. זה המושג שמוכר לנו מן ההיסטוריה של מלחמת העצמאות.

כאן מופיע הצירוף: נוכֵח לא נוכֵח.

לשם השוואה: בריאיון עם דרור בורשטיין ב"הארץ" נאֱמר: "אלוהים נוכֵח נפקד", גלריה, הארץ. 2004. גם שם נעשָׂה שימוש דומה שהוסב על האל וזיקתו לעולם.
מופיע כאן הצירוף "קול דממה דקה": וגם כאן יש שבירת שבלונה לשונית קדומה.
בתנ"ך: זהו זמן ההתגלות האלוהית. במל"א י"ט מסופר על התגלות האל לאליהו הנביא:

וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; (מלכים א' י"ט, יא-יב)

באופן ניגודי לתיאור זה: זמן דממה דקה בשיר של חוה נתן הוא זמן ההיעלמות של האל מן הבריאה. ברואיו נעלמים בקול דממה דקה, כי אין התגלות של האל במצב של הסתר פנים.

עַל שִׂפְתוֹתָם לַחַשׁ אַחֲרוֹן,
שְׁמַע.

מוטיב קשה נוסף: תפילת שמע.

כשאנו קוראים או שומעים את הצירוף "שמע ישראל" הכוונה ברורה לנו: "שמע ישראל". זו תפילה קדושה שבה מחויב כל יהודי. אך בעת נטישת האל, המתים אומרים לחש אחרון: שמע. ייתכן שהלחש הוא: שמע אדוניי. כיוון שהוא לא מקשיב להם. וכאן באות השורות המסיימות:

אֵיךְ יָכְלוּ
מַלְאָכֶיךָ לְנַגֵּן, מִזְמוֹר הַלְלוּיָהּ.
זו סגירת מעגל : איך יכלו.

וכאן הדגש על תוכן תפילת המלאכים: הללו יה.

מתברר שהאל מתעלם ממאמיניו וגם זוכה לשבח ממלאכיו.

השיר קשה לעיכול וגם השורות המסיימות קשות ונוקבות כלפי שמיא. החשבון התיאולוגי בעניין הנוכחות האלוהית בזמן השואה נותר פתוח. המאמינים נותרים עם שאלות נוקבות ללא מענה. המאמינים יודעים את הדרכים של צידוק הדין, יודעים שהכלל הוא: "כי כל דרכיו משפט".

והמאמין שואל בלב דווי: איך יכלו?