אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הסכם השילומים: קולה של מחאה ספרותית
מתפרסם לראשונה באתר דעת * תשע"ג * 2013

ד"ר יוסוב-שלום מירי

גיליון מס' 51 - אדר תשע"ג * 2/13

מבוא
במארס 1952 נחתם הסכם שילומים בין ישראל לגרמניה. בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם עורר ויכוחים נוקבים, עד כדי מעשי אלימות בכנסת ובציבור הרחב, בין המתנגדים לקבלת השילומים מהגרמנים לבין המחייבים את קבלתם. ד' פגיס בשירו "טיוטת הסכם השילומים" ובן-ציון תומר במחזה "ילדי הצל" מציגים את תפיסתם בשפה הסרקסטית, הכואבת והמטפורית כדרך נוספת מבחינתנו ללמוד על ההיסטוריה של העם היהודי1.

יצירות אלה נלמדות במסגרת ההגשה לבגרות, ויש בהן להאיר על פרספקטיבות ביחס לניצולים, ביחס למחילה ומנגד חשיבותם של ההסכמים לצורך התהוותה של החברה הישראלית של ימינו. בקישוריות לנושא הלימודי המוביל שעניינו "מנהיגים ומנהיגות" המאירים על דמויות של מנהיגים שונים שהיו או צמחו בעקבות האירועים (אנשי רוח, רופאים, אחיות, אנשי חינוך, רבנים), נכון הוא לבחון דרך יצירה ספרותית ביטויים להתנהגויות של מנהיגים כמו: ד' בן-גוריון ומ' בגין, להביא זאת לדיון התלמידים וללמדם את עקרונות העימות וניהולו, סערה ציבורית ומקומו של מנהיג, כאשר המורה משמש כדמות מנחה ולא רק כדמות מובילת ידע. הספרות משמשת כבבואה לחברה על מצוקותיה, כאביה ורצונותיה.

הראייה האינטרדיסציפלינרית מחדדת את הצורך שבשילוב בין תחומי ידע, מיזוגם והענקת הכלים לראייה מקיפה, מתבוננת ורפלקטיבית הבוחרת לראות את הטקסט בהתייחס לדוברו, להקשרים חוץ טקסטואליים התורמים ומעצבים את הבנת היצירה הנדונה. חשוב לציין כי ד' פגיס כתב יצירות רבות שעניינן השואה ומשקעיה באדם ובחברה, כמו: עדות, סכו"ם, דפדוף באלבום, כתוב בעפרון בקרון החתום ועוד.

סקירה היסטורית
דן גלעדי בספרו "ישראל בעשור האחרון" מחלק את העשור הראשון מבחינה כלכלית לשתי תקופות: עד 1954 כתקופה רצופת קשיים ומשנת 1954 ואילך שהואץ קצב צמיחת המשק. הפנייה לממשלת גרמניה המערבית ופתיחת המשא ומתן על "הסכם השילומים". הסכם שנחתם בספטמבר 1952 בין ישראל לגרמניה המערבית להענקת שילומים על גזל רכוש יהודי בידי הנאצים. בעקבות ההסכם הועברו במשך כארבע עשרה שנים סכום של שלושה מיליארד מרק. כספי השילומים שימשו להשקעה בכלכלה הישראלית ותרמו תרומה חשובה לביסוסה. בשנת 1956 החלה גרמניה המערבית לשלם גם פיצויים אישיים לקורבנות הנאצים. ביצוע ההסכם הושלם בשנת 1965, ואז כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים2.

באתר מט"ח מובאים דבריו של רה"מ דאז בן גוריון על חשיבות הסכם השילומים (ינואר 1952)
קביעת השילומים הייתה מבוססת על שתי הנחות יסוד אלה: הראשון-על היותנו מצווים להחזיר הרכוש הנשדד של היהודים...לא יהיה הרוצח גם יורש; והשני- על מדינת ישראל להציל הרכוש היהודי השדוד למען יישובם וקליטתם של שארית הפליטה )דברי הכנסת, ישיבה ל"ח. 07.01.1952(..
מנגד, יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (תנועת החרות) מחה נמרצות כנגד ההסכם ותכליתו:
"אני אומר לכם לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה. לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה!" 3

יחיעם ויץ במאמרו "משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה 1949-1952" מציג את חשיבות הצהרת הקנצלר אדנאואר ב- 27 בספטמבר 1951 על ההכרה באחריות של העם הגרמני לפשעים נגד העם היהודי והסכמה לסכום הפיצויים כצעד רב חשיבות מבחינת מדינת ישראל שנזקקה לחרטה פומבית כדי להכשיר את דעת הקהל בארץ לקראת שבירת הטאבו על משא ומתן ישיר עם הגרמנים4.

יהודית אורבך בספרה טוענת כי היה לגרמניה אינטרס פוליטי ומוסרי לסייע למדינת ישראל, שקלטה בעת ההיא ניצולי שואה ועולים מכל עבר והייתה שרויה בשפל כלכלי וחברתי חמור. מכאן, שלקבלת השילומים היה ערך של הצלת כלכלת המדינה והבטחת קליטתה של העלייה ההמונית, ולא רק ערך סמלי מוסרי של השבת מעט מן הגזל הנשדד5.

נעימה ברזל במאמרה "יחסי ישראל גרמניה- ממדיניות החרם לקשרים מורכבים" מתארת ומנתחת את המהלך של מעבר ממדיניות של ניתוק וחרם מצדה של ישראל כלפי גרמניה, לעבר מדיניות של קשרים מסועפים ומורכבים במהלך עשור שנים. בדבריה היא עומדת על אטימולוגית המילה וגלגוליה תוך היצג הפער שבין "שילומים" ל"פיצויים" בהתייחס לדבריו של לוי אשכול: "חשש שהביטוי "פיצויים" שהוצע בנוסח ההחלטה, עלול לרמוז על פיוס ולכן הציע להמירו בביטוי "דמי נזיקין" (1997;עמ' 200). ומכאן שונה המונח "פיצויים" למונח "שילומים" שמטרתו מתן האפשרות להשגת הסדר כולל ליישוב כלל תביעות הפיצויים. ובאגרת מיום 13 במארס 1951 "שילומים ליורשי הקורבנות ושיקום הנותרים בחיים" (שם)6.

קורפוס היצירות

טיוטת הסכם השילומים / דן פגיס7
טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,
בעלי-נס טורדנים,
שקט!
הכל יוחזר למקומו,
סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד.
העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה
אל חלל העצמות,
וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,
הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עיתון ערב.
הנה הנכם ! הכל בעוד מועד.
ואשר לכוכב הצהוב: מיד ייתלש
מעל החזה
ויהגר לשמים.

חנה יעוז בדבריה סוקרת את ספרות השואה, שהחלה להיווצר בארץ בשני העשורים הראשונים, שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, הינה בראש ובראשונה פרי יצירתם של יוצרים ניצולי-שואה. משוררים כדוגמת אבא קובנר, דן פגיס, איתמר יעוז-קסט ויעקב בסר, וסופרים כדוגמת ק. צטניק, אהרון אפלפלד, שמאי גולן ואורי אורלב - הגיעו לישראל בשלהי מלחמת העולם ובשנים הסמוכות לה, התערו בתרבות העברית, ותרמו לה את מיטב יצירותיהם. יצירות אלו ברובן, מנסות לתת מבע לחוויות ולמצבים, שהם מעבר למילים, והן נעות בין הקונקרטי למיתי ובין הריאליזם לסוריאליזם.

בעוד סיפורת השואה בעברית נעה בין הקטבים של סיפורת היסטורית מחד, וסיפורת טראנס-היסטורית מאִידך, הרי השירה העברית בנושא השואה נעה בין הקונקרטי והמיתי8. משוררי דור המדינה, שעברו בילדותם ובנעוריהם את האימה באירופה הכבושה על ידי הנאצים - הם בגדר משוררים ניצולים. משוררים כדוגמת דן פגיס, איתמר יעוז-קסט, יעקב בסר ובן-ציון תומר, משקפים בשיריהם את הניסיון לבטא את חוויות האימה, תוך עקיפת ההֶגדים הישירים. שירה זו מבוססת על הנורמות של השיר החדש, ומבליטה את השינויים באמצעי תְחימָה9.

דרך העיצוב המייחדת את השירה הלירית של המשוררים הניצולים - היא הפנייה אל מערכת של מִילות צופֶן המשדרות אימה מבלי לבטא אותה במישרין. הצופנים הייחודיים ביותר שאולים מעולם הפלנטה האחרת, כגון: קרון, מִשלוח, מגפים, עשן וכד'. קבוצה נוספת של מִילות צופֶן נסמכת אל הסיפור המקראי: קין והבל, עקדה, יוסף ואחיו וכד'. צירופים אלו מופיעים בתדירות גבוהה בשירת השואה של דור הניצולים10.

שירו של ד' פגיס הוא ביטוי של זעקה המזדעקת לחברה, לשמיים וקוראת בלשון סרקסטית של תוגה על ההכרה בכאבם של המתים והניצולים ועל היעדר היכול למחות זכר וזיכרון זה בשם האירועים ההיסטוריים - התקופתיים. האווירה בשיר היא של עוול וחוסר אונים על המתרחש או עתיד להתרחש כבלתי נאות ואפשרי. השיר פונה כאילו אל המקטרגים, המונעים קיומו של הסכם זה ומשתיקם "טורדנים" הכל יבוא על מקומו. ומכאן הנימה האירונית משתלטת על המתואר ומוצגת באור של איוולת- הזעקה, המוות, העשן, שיני הזהב הכל יוחזר למקומו:
"סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד".
ואחר הכל נוכל לשבת ב"סלון" כמקום אינטימי, פסטורלי, לקרוא עיתון ולהמשיך בחיים כאילו לא הייתה התופת הנוראית שנקראה "שואה". מסימני הקוד של "הטלאי הצהוב" הוא יהגר השמימה, יעזוב את חברת האנוש שאינה מכירה בו עוד וזכרו אולי ימשיך להתקיים שם בין שוכני המרומים.

הלשון הפיגורטיבית מאצילה על השיר מהכאב, מהכעס הטעון, מהרצון להראות שזוהי עשייה ותפיסה שאינן מתקבלות על הדעת ורק דרך האבסורד ניתן להבין עד כמה אין בשלות לקבל אקט שכזה.

זהו שיר שמתייחס לדיון שנחשפנו אליו שהיה קיים בישראל בשנות ה-50, לגבי האישור של המדינה לקבל פיצויים מגרמניה. השיר מעלה מעין ויכוח, אסיפה סוערת, שמודגש ע"י הביטויים "טוב, טוב" ו"שקט". הציבור נחלק בוויכוח זה לשני מחנות, וראינו שהוויכוח גלש למישור הפוליטי. המילים "טוב, טוב" "טורדנים" שבתחילת השיר מראה על זלזול כלפי אותם אדונים. הפנייה היא אל ניצולי השואה שהסכימו לקבל את הסכם השילומים, חמס= גזל, מקבלים את כספי הגזלה, אולי. המשמעות "בעלי-נס" היא מי שמחולל נסים או מי שנעשה לו נס, אך בשיר הדובר מתכוון לאנשים לא רציונאליים, המאמינים בנסים, לא מתייחסים למציאות).

הדובר בשיר מנסה להעביר את תחושת הזעם וחוסר האונים להסכם השילומים עם גרמניה, תוך שימוש במילים "הכל יוחזר למקומו סעיף אחר סעיף". הדובר מביע עמדה מאוד אירונית (משמעות הפוכה למה שנאמר) וחד משמעית לגבי נושא השילומים. הדובר מביע עמדה נחרצת בכך שהכסף לא יעזור בהחזרת החיים, ויש בו תאוות בצע. הדובר אומר, אך בעצם שואל אותם: האם הכסף יוכל להחזיר הכול למקומו סעיף אחר סעיף? האם יוכלו מעשי הזוועה להימחק? הרעיון מודגש ע"י הביטוי "סעיף אחר סעיף", שמדגיש את הרשימה הקטלוגית, הקרה, רשימה המופיעה לאורך השיר המדגישה את המצב שכפי שהרצח היה שיטתי, כך גם השילומים - באים מתפיסה טכנית וחסרת התחשבות. הדובר מרגיש שהאירועים נשכחו והוא מזכיר לכולם כדי שיתעשתו ויחזרו אל שכלם. הרשימה מדגישה את קרות הרוח של הגרמנים, את הפרטים המתוכננים, הצעקה היא צעקת כאב וגם צעקת התרסה, שיני הזהב מייצגות את השטנה הגרמנית ואת מעשי העוולה.

התיאור העוצמתי בשיר הוא בעצם התהליך ההפוך של ההשמדה: "הצעקה אל תוך הגרון, שיני הזהב אל הלסת, העשן אל הארובות" וכן הלאה, עד שהגוף יחזור לממשות ולחיים רגילים וזוהי בגדר פנטזיה, בלתי ממשית, שהרי לא ניתן לתקן ולא ניתן למחות וחשוב לזכור ולהנציח. הדובר מבליט את עוצמתו של הפחד דרך העיצוב הגרפי ובכך מדגיש את הפחד שהרגישו הנספים, ובנוסף אין המשך לתבנית במילה פחד, כי הדובר בשיר רוצה להדגיש שאין לפחד לאן לחזור, אין אפשרות להיפטר מהפחד. הפנייה בלשון אירונית אל אותם אנשים המאמינים שעם קבלת הסכם השילומים, הכול יחזור למקומו ואומר להם שעם קבלת הכסף, דבר לא ישתנה, דבר לא ייפתר. הוא פונה אליהם בלשון התרסה ותוכחה - במילים אחרות אומר שאין אפשרות לשכוח את העבר, גם הכסף לא ישכיח את העבר, ולעולם לא תשוב אותה שגרת חיים שהייתה לפני המלחמה כי את החרפה אי אפשר למחוק.

בסיום השיר הדובר יוצא מנקודת הנחה שעם חזרת החיים, יחזור גם הטלאי הצהוב - סמל ההשפלה - אותו טלאי מוזכר בשיר כ"כוכב", והכוכב ייתלש מעל הגוף ויעלה לשמיים.

כוונת הדובר היא שכשם שכל הדברים הקודמים הם בלתי אפשריים, ההשתחררות מאות הקלון היא אינה אפשרית, פיזית אולי השתחררתם מן הטלאי הצהוב, אבל הבחירה לקבל את השילומים מראה בכם נכונות לסליחה ולשכחה כמו כוכב רחוק בשמיים, או שהכוכב משול למצפן לכוכב הצפון שיראה להם את הדרך.

כותרת השיר מדגישה באופן אירוני את תפיסת הדובר לגבי הלגיטימיות של העניין, זהו לא הסכם סגור, אלא טיוטה, דבר שהוא איננו חתום וסופי, ניתן לשינוי. ההתייחסות לטיוטה חסרת חשיבות- "זו רק טיוטה". השיר נמסר מפי דובר אל קבוצת נמענים, שיכולים להיות הגרמנים או הניצולים עצמם, הניצולים - יהודים, שבוויכוח סביב מהות הפיצויים סבורים שראוי לקבלם, או הגרמנים - מחזירים כסף, אך אין ביכולתם, עפ"י תפיסת הדובר, לכפר על מעשיהם בדרך זו.

השיר מתאר חזרה מן המוות לחיים - משאלה בלתי אפשרית - וכך מסביר כי אין דרך חזרה, דבר לא יתקן את המעוות. הקושי של הניצולים לקבל את הרעיון, שכסף יוכל להוות פיצוי כלשהו על מה שעברו ועל בני משפחתם שנספו היה גדול, שהרי אי אפשר להחזיר את מה שקרה ולפצות על זה ע"י כסף, כי אין שום סכום אשר יוכל לכפר ולפצות על המעשים שנעשו.

לנוכח תפיסה זו המוצגת בשיר ולנוכח הדברים ששמענו כנאומים של המצדדים והמקטרגים על הסכם השילומים למדנו גם להבין מהי מנהיגות ומיהו מנהיג. זהו אדם שכובד הנעת המדינה וצרכיה מוטלים על כתפיו באשר תהיינה רחבות או לאו ועליו לראות את טובת המדינה כמכלול ולפעול פעמים רבות בניגוד לרצונות של קבוצות גם במקרים קשים כמו השואה ודעות ניצוליה. ד' בן-גוריון וממשלתו דאז נאלצה לספוג את חיצי העלבון, את התרסה שהוטחה בפניה כדי להביא בהמשך לפריחה הכלכלית שאפיינה את מדינת ישראל משנת 1954 ואילך.

ילדי הצל/ בן-ציון תומר
ילדי הצל הוא מחזה ישראלי מאת בן ציון תומר. המחזה נכתב בשנת 1961 שנה גורלית והיסטורית משפט אייכמן הוא המשפט שהתנהל בישראל בשנה זו ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות. המחזה מתאר את תהליך התערותם של ניצולי השואה בת"א, בחברה הישראלית המתהווה על רקע טראומת העבר, המתח שבין יושבי הארץ לעוליה, בני הקיבוצים לניצולים, הניצולים בינם לבין עצמם והיחס ל"משתפי הפעולה", עושי דברם של הנאצים. גיבורי המחזה: יורם וזיגמונט מייצגים כל דמות בדרכה ובאופן עיצובה את מוטיב המסכה שעוטים העולים במגעם עם החברה בארץ. יורם בורח לדמות ה"צבר" וזיגמונט אל דמות התימהוני". דרך מערכת סטרוקטורלית בינארית של "אתוס ציוני" מול ארכיטיפ "יהודי-גלותי" נסלל מה שניתן לכנותה הראייה החדשה- "ההזרה" - ביחס לניצולי השואה. עוז אלמוג בספרו על "הצבר-דיוקן" עומד על מקומה של השואה כבעלת תפקיד רב חשיבות בביסוס האתוס האנטי-גלותי. לפיכך גם תחושת העליונות של ה"צבר" שלא אחת ראה עצנו כ"זן חדש" וכ"נסיך מלכות ישראל החדשה". הבדלי האישיות והאופי שבין היהודי הגלותי שהובל כ"צאן לטבח" לבין היהודי החדש - "החלוץ והצבר" (אתוס שהציונים בארץ מקדמים עוד משנות ה-30)11.

בדמותו של זיגמונט ניכרים השיגעון, הקושי והרצון לבדידות כמפלט מהזיכרון הקשה המתגלה ברגעים שונים בדפי המחזה, אחד מהם הוא שירו. השיר "ילדי הצל" הנושא את שם המחזה ובו הדמיית הילדים למלאכים מספרת על אות הקלון שהוא נושא בזיכרונותיו ורגש האשמה החזק מנשוא על תחושת המעורבות במותם. על הזיכרון האנושי כותב פרימו לוי בספרו "השוקעים והניצולים"12. את תהליך השכחה האיטית הוא מתאר כתהליך טבעי בהתייחס לסיטואציות הטראומטיות: "במקרה כזה פועלים כל הגורמים, או כמעט כולם, המסוגלים למחוק את הרישום בזיכרון או לעוותו" ( עמ' 18). אולם את הפרק העוסק בזיכרון העלבון הוא חותם לא בשכחה אלא בניסיון להתחקות אחר הזיכרונות אפילו הם רחוקים ודהויים קמעה, אך כדבריו "לא ניזוקו בדליפה האיטית" ( שם). זהו ניסיון של שורד לדלות ולבחון את החוויות הקיצוניות שחווה על רגש הבושה עם רגע השחרור או ההצלה. זיגמונט בורח אל ההדחקה, מתבצר בשתיקה ומייחל לשכחה אך ברגעים של שפיות, ברגעים של שיח עם עצמו והסובב הוא נקלע למחוזות הזיכרון ומציע רסיסי מידע מעברו.

זיגמונט מתאפיין במחזה על-ידי משפט שהוא חוזר ומשמיע לעוברי האורח כ"הומלס" המבקש למחייתו נדבה "אנוש מלא כלימה ועוון, תן לירה ונגמור את החשבון", כביטוי סמלי לבוז שהוא רוכש ל"הסכם השילומים" המעמיד א המדינה כאותו קבצן המקושש למחייתו ובאופן זה מוכר מערכיו ומאנושיותו. גם דרך המשל שמציג זיגמונט למוכר הבלונים, על "הנמר האחר והכבשה הגדולה" כאירוניה על התמימות, ההסכמה וכפל הפנים בחברה הלועגת לאנשי היודנראט, משמיצה ודוחקת את רגליהם ואילו גרמניה נתפסת כ"חוזרת בתשובה" ודרך משפטו "אנוש מלא כלימה ועוון תן לירה ונסגור את החשבון" ככואבת את הצביעות הזאת שבחברתנו האנושית. מ' צימרמן בספרו "אל תגעו לי בשואה" מאפיין את ניצולי השואה כמבוצרים ב"שתיקה". הדיבור הוא מטבע ברייתו פורקן13. ואכן, בן-ציון תומר במחזה נתן דרור לכאב, לתסכול ושיחרר את "הבלימה והשתיקה" ובשיח זה הוביל לפרץ של קולות שייצגו ראייה דיכוטומית בין הצורך להשתלב למרות הקשיים הגלומים בדמותו של "יורם" ומוסבים ל"יהודי החדש" ומנגד ההיצמדות לעבר הגלומה בדמותו של זיגמונט. הספרות כמכשיר חברתי להשמיע את קולו של הפרט, את קולו של היוצר ובדרך זו גם לתת מענה לקולות בחברה שאינם נשמעים.

סיכום ומסקנות
בחירת נושא העבודה חיבר אותי עמוקות למסע לפולין, להוראת השואה בכיתות י"א דרך יצירה ספרותית כשהרצון המניע תמיד היה וימשיך להיות רב-תחומי. הדיסציפלינות נושקות זו לזו ורק מיזוג נכון ביניהן מצמיח התחברות לתקופה, ליצירה ולרלוונטיות הנושא הנלמד.

שיריו של פגיס מעוררים הזדהות בקרב השומעים, מתפתחת אמפטיה והקוראים עוברים תהליך של קתרזיס לנוכח התיאורים הקשים.

בשפתו המתריסה, המטונימית הבוחרת באיפוק ובתיאור, בדמות וכאבה, בסיטואציה ותיאורה למדים על הכאב, הפחד, האסון וזאת מנקודת מבט של יוצר-שורד. הספרות מתארת דרך תהליך תרפויטי על נבכי הנפש וכאביה, מצוקותיה וזיכרונותיה שלא יישכחו.

השיר "טיוטת הסכם השילומים" נוגע בפרק קשה בחברה הישראלית המתהווה, תקופה כלכלית קשה מנשוא בא"י, הצורך המידי בכספים לצורך בנייה והגשמה של המפעל הציוני, אך מנגד ואסור לשכוח עומדים נבוכים ומושפלים הניצולים שאינם מבינים כיצד ניתן לסלוח ולקחת כספי דמים? כיצד מדינה שקלטה את פליטי הזוועות, מסכימה להתדיין ולחתום עם המרצחים אפילו קוראים לה כיום "גרמניה האחרת". לכך מצטרף המחזה הממקם את הקורא באווירה ריאליסטית תוך שימוש בדיאלוג המעניק מימד של מהימנות למתואר ומעצב את החוויה כאותנטית ומשקפת דיון היסטורי-תרבותי נכון לאותה התקופה דרך קולו של זיגמונט הבז להחלטה הממשלתית הנוהגת כדבריו בצביעות ובכפל התייחסות- מזה הגרמנים כאחרים אך לדידם עדיין עושי דברם של הנאצים ה"שמשים" מוקעים ונרדפים. לכן מתבקשת הבשלה ובגרות ביחס לנרדף ובמקום להוקיעו, להבינו ולנהוג בו על-פי הערך שחרטה המדינה על דגלה- סובלנות וקבלת כלל אזרחיה.

חילוקי הדעות מתקיימים גם בשיעור, מצד אחד - הרציונל - שמורה על צורך השעה, מדינה בחיתוליה המבקשת לצמוח ויש צורך משווע בתקציבים ותזרימי כספים ומנגד- האמוציונליות- המדברת מגורנם של תלמידים ויוצרים, כיצד? עוד לא הגיעה השעה? דמם של הנטבחים עוד "חם" וכבר ההיסטוריה מנסחת הסכמי פיוס?

זוהי בעצם שאלת המנהיגות והמנהיג שדמויות אלה של בן-גוריון ובגין מייצגות משני צידי המתרס והצורך של רה"מ להחליט פעמים רבות לבד למרות המחיר הקשה והכואב היבריס מול קתרזיס, החברה שלנו עברה ועדיין עוברת מסע תרפויטי אל נבכי העבר מתוך רצון עילאי לזכך את הנפש, לשחזר ולתעד בעבור הדורות הבאים את המאורעות הקשים הנוטלים חלק אינטגראלי מעיצובה של החברה הישראלית. הקתרזיס מצמיח את האישור מחודש של ערכים, אותם ערכים שיש בהם מן הפיוס לצד הזיכרון התמידי והנוכח, שהרי בכך מצטיינת חברה פלורליסטית הכותבת על נימי נפשה את האחריות לכלל בניה ובנותיה מקרוב ומרחוק, הללו מ"שם" והללו מ"כאן".

אסיים בציטוט הלקוח מתוך נאומו של דוד בן גוריון מעל בימת הכנסת:
"למעלה מששה מיליונים יהודים הומתו בעינויים, ברעב, בהרג ובחנק המוני. רבים נשרפו, נקברו חיים, לא ריחמו על זקנים, נשים וילדים, ותינוקות נגזלו מזרועות אמותיהם והוטלו לתוך הכבשנים. ולפני הרצח ההמוני והשיטתי, בשעתו ולאחריו בא השוד; אף הוא בהיקף עצום, ללא תקדים... פשע בעל ממדים עצומים כאלה אין לו כפרה בשום פיצוי חומרי. כל פיצוי שהוא, ויהא גדלו אשר יהיה, אין בו שילומים על אבדן חיי אדם או כפרה על סבל וייסורים של אנשים ונשים, ילדים, זקנים וטף.
אולם העם הגרמני, גם אחרי מיגור שלטונו של היטלר, עודנו מוסיף ליהנות, גם במערב וגם במזרח, מפירות הטבח והביזה, השוד והגזל של היהודים שנרצחו... ממשלת ישראל רואה עצמה חייבת לתבוע מהעם הגרמני להחזיר הרכוש היהודי שנגזל... לבל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו"14.

רשימה ביבליוגרפית

ספרים ומאמרים
אורבך יהודית, החלטות מדיניות ושינוי עמדות: ישראל - גרמניה 1950-1965,האוניברסיטה העברית ירושלים, 1980 (מהדורה מעודכנת, 2010).
אלמוג עוז, הצבר: תמונת דיוקן, 1997.
ברזל הלל, השיר החדש - סגירות ופתיחות, 1976.
ברזל הלל, מבוא לשירה צעירה, 1981.
ברזל נעימה,"יחסי ישראל גרמניה- ממדיניות החרם לקשרים מורכבים" בתוך: העשור הראשון: תש"ח- תשי"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1997, עמ' 215-197.
גלעדי דן, ישראל בעשור הראשון, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב תשס"ב.
יעוז חנה, השואה בשירת דור המדינה, עקד, 1984.
לוי פרימו, השוקעים והניצולים, הוצאת "עם-עובד", ת"א תשנ"א.
צימרמן משה, אל תגעו לי בשואה, חיפה ולוד: זמורה-ביתן, תשס"ב.

אתרים מתוקשבים
אתר דעת:http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/begin/neum4-2.htm
אתר מט"ח http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10866&kwd=794
הספרייה של מט"ח http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10866
יד ושם-:http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/survivors/pagis.asp
יחיעם ויץ http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12847&kwd=794
יעוז חנה, http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16243
תרבות http://tarbut.cet.ac.il/


הערות

1 ראו: אתר מט"ח http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10866&kwd=794
2 ראו: דן גלעדי, ישראל בעשור הראשון, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב תשס"ב, עמ'30-34
3 ראו: הספרייה של מט"ח http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10866 ; עוד ראו: השילומים מגרמניה- מבחר נאומים בכנסת, אתר דעת http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/begin/neum4-2.htm
4 ראו: יחיעם ויץ http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12847&kwd=794
5 ראו: יהודית אורבך, החלטות מדיניות ושינוי עמדות: ישראל - גרמניה 1950-1965,האוניברסיטה העברית ירושלים, 1980 (מהדורה מעודכנת, 2010). עמ 45.
6 ראו: נעימה ברזל,"יחסי ישראל גרמניה- ממדיניות החרם לקשרים מורכבים" בתוך: העשור הראשון: תש"ח- תשי"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1997, עמ' 215-197.
7 דן פגיס (1930-1986) היה משורר, מתרגם וחוקר של שירת ימי הביניים. נולד בשנת 1930 ברדאוץ שברומניה. אמו מתה עליו בילדותו.
בשנת 1941, עם גירוש יהודי רדאוץ למחנות עבודה בטרנסניסטריה, היה אביו של דן בארץ ישראל. דן בן ה-11 גורש עם סבו וסבתו לטרנסניסטריה. במסע המוות של 6,000 יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה נספו כ-90% מהם בקור, ברעב, במחלות ובידי החיילים הרומנים. סבו נספה במחנות, ואילו דן שרד ושב למחוז בוקובינה, שם אומץ על ידי דודתו ששרדה אף היא את השואה.
בסוף 1946 הגיע דן לארץ ישראל והתחנך בקיבוץ מרחביה. הוא עבר לירושלים ולמד אנגלית וספרות עברית באוניברסיטה העברית. לאחר מכן החל בקריירה אקדמית של חוקר שירת ימי הביניים ופרסם מספר ספרי מחקר ועיון על השירה העברית בימי הביניים. כמו כן עסק בתרגום ובעריכה. מבין כתביו של דן פגיס התפרסמו שישה ספרי שירה ופרוזה, חלקם לאחר מותו. כמו כן ערך פגיס מספר ספרי שירה. לרבים משיריו קשר מובהק לשואה, והם מהווים שיקוף של חוויותיו בשואה, כמו גם ביטוי לאופן שבו השפיעה על נפשו.
בשנת 1973 זכה דן פגיס בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ראו: בחרנו בחיים- ניצולי השואה ומדינת ישראל http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/survivors/pagis.asp
8ראו: חנה יעוז, השואה בשירת דור המדינה, עקד, 1984.
9 ראו: הלל ברזל, השיר החדש - סגירות ופתיחות, 1976. הלל ברזל מבוא לשירה צעירה, 1981.
10 ראו: חנה יעוז, ספרות השואה בעברית- יוצרים ניצולי שואהhttp://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16243
11 ראו: עוז אלמוג, הצבר: תמונת דיוקן, 1997, עמ' 138-128.
12 ראו: פרימו לוי, השוקעים והניצולים, הוצאת "עם-עובד", ת"א תשנ"א.
13 ראו: משה צימרמן, אל תגעו לי בשואה, חיפה ולוד: זמורה-ביתן, תשס"ב, עמ' 141.
14 ראו: http://tarbut.cet.ac.il/