אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

ערכה של מגילת אסתר
תגובה למאמר 'קוים לגנותה של מגילת אסתר'

אסתר ויתקון

גיליון מס' 39 - אדר א תשע"א * 2/11

מאמר זה הוא חלק מויכוח על מגילת אסתר. וזו רשימת המאמרים המשתתפים בויכוח:

קוים לדמותה של מגילת אסתר – הזמנה לויכוח

הרחבות תרגום השבעים למגילת אסתר

אסתר ותקון, ערכה של מגילת אסתר

רחל ס מיפו, לכבוד המקטרגים למיניהם באסתר ובמגילה

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

הטענות נגד מהותה המפוקפקת כביכול של מגילת אסתר, נשמעות מזה עשרות שנים, מאז "הולדתו" של היהודי החדש השב למולדתו ההיסטורית, א"י, במאה העשרים. בדור החלוצים – הלוחמים, שרצו לבנות חברה עברית-יהודית גאה ואמיצה הבנויה על שלילת הגולה, ויהודיה הגלותיים, לא אהבו את מגילת אסתר. ואכן, מנקודת מבט עברית, יותר מאשר יהודית, המאמינה בלקיחת גורל העם היהודי במו ידיו המשוחררות, שבידיו השלח והחרב. להב המחרשה הפולחת את האדמה בעוז ומניבה ממנה את לחמה ביזע, ובלהב החרב הננעצת בלב האויב המתנכל ומתיזה דם ודמעות. ואולם מגילת אסתר, עם היותה סיפור דרמטי מרתק מבחינת אומנותית, אכן באה לומר לנו, לעם היהודי ולעם העברי, אמת מרה – הגולה אינו רק סיפור עצוב של חורבן בית המקדש וירושלים, ושממת הארץ, וחבלי התאקלמות בארץ זרה ובתוך עם זר, ולא רק געגועים לציון, שאי אפשר להגשימם, אלא מציאות חיים בצל שיא החולשה, שבה חייך תלויים מנגד, חיים ללא כבוד, חיים ללא סממני יוקרה ממלכתיים, כמו צבא ומדינה ומלך. במציאות של חולשה פיסית ורוחנית (שהרי דתך, מנהגיך, שירתך, ולבושך – בלתי-מעורכים ואף מבוזים ע"י העם שבתוכו אתה יושב) אינך יכול לעקם את אפך לנוכח העובדה, שאישה מבנות עמך היא זו שהגישה לך ולעמך עזרה קרדינאלית באמצעות כוחה הנשי.

כל המקרים בהם נשים הכריעו את כף המערכה לטובת עמם, התרחשו בעת חולשה רוחנית וחברתית של העם. הדבר בולט בתנ"ך בתקופת דבורה הנביאה השופטת, יעל, ברק בן אבינועם, ושמגר בן ענת. תקופה בה השבטים לא היו מאוחדים, לא היה שלטון מרכזי, ולא מנהיג מרכזי, עבודה זרה הייתה מעורבת בעבודת ה'. העברים נאלצו לעשות דרכם בארץ לרגל מסחר או צרכים אחרים בדרכים עקלקלות, מפחד התנכלות הכנענים, וגויי הים שחדרו לארץ להתיישב בה בחסות מצביא שכיר חרב מקצועי – סיסרא, שהגיש את שירותיו ליבין מלך חצור, וגם חי בעיר חרושת הגויים שהקים לא רחוק ממגידו. העברים מבליגים על מציאות עגומה ומביישת זו, "עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל". עד שקמה אישה אמיצה הנערצת ע"י עמה כשופטת מבריקה, ומחליטה בשם האמהות הרוצות להבטיח עתיד טוב יותר לבניהן, שחייבים לשנות את פני המציאות. דבורה פונה לברק שינהיג צבא של עשרת אלפי גברים צעירים לקרב נגד סיסרא. הוא מבקש שתבוא עמו בשעת גיוס הגברים מן השבטים בשומרון, ובגליל. הוא יודע שהמצב החברתי גרוע. הרגש הפטריוטי חלש. השבטים דואגים רק לעצמם. ואינם מסוגלים להתאחד למען מטרה שהיא לטובת כולם.

יש גם חוסר אמון ביכולת לנצח את הכנענים בראשותו הצבאית של סיסרא. הוא חושב שבזכות פרסומה כאישיות נערצת כשופטת, שאליה עולים להתייעץ ולהישפט מכל שבטי ישראל, יש סיכוי טוב יותר לגיוס אם תבוא עמו. אך היא אישה חכמה. היא ואמרת לו –" לא תהייה תפארתך על הדרך הזו" הרי יאמרו שהניצחון ניתן ביד אישה. אבל היא מצטרפת אליו למסע הגיוס. היא מפיחה בו ובלוחמים רוח לחימה בשם ההבטחה בעזרתו של ה'.

ואכן הניצחון הגדול והגורף מתרחש. ואולם בתקופה של חולשה חברתית ורוחנית נדרשת עוד אישה לסיום המוצלח באמת של המלחמה, כדי שאחריה ישררו ארבעים שנות שקט ושלווה. וזו יעל אשת חבר הקיני. היא זו שמחסלת במו ידיה את סיסרא שר הצבא "המזהיר", שרק במותו מתקפלים הכנענים, ובני ישראל ממשיכים ללחום ביבין מלך כנען עד לחיסול הגמור שלו ושל צבאו, והביטחון חוזר לדרכים.

כאן אני רוצה להסתייג מהטענה המרכזית במאמרו של פרופ' איזנברג. ששימוש "בעסקי מיטה" של נשים גיבורות לטובת בני עמן, (או לטובת עם שכן ידיד) אינה ייחודית למגילת אסתר, והיא מעין אקסיומה בכל המקרים הללו. לדעתי גם יעל וגם אסתר לא השתמשו בתשמיש מיטה כדי להשיג את מטרתן. פשט הסיפור במקרה של יעל וסיסרא אין בו שום שימוש מיני, והוא נכון מתוך הגיון פשוט. סיסרא נמלט משדה הקרב, ומגיע למאהל של יעל אשת חבר הקיני. הוא רואה אישה היוצאת מפתח האוהל. הוא מותש וצמא בתום יום קרב, ומריצה ארוכה ברגל. הדבר שהוא מחפש זה מקלט, ורחמי אישה שאינה שייכת לעם העברי. היא נותנת לו מה שחיפש ועוד. . . שתייה, מנוחה, שינה ומכת מוות מוחצת בראשו. לחשוב שאדם רצוץ מעייפות ומבהלת מוות יתנה אהבים עם יעל, נראית מגוחכת בנסיבות המתוארות. משנרדם סיסרא בשינה עמוקה, לוקחת יעל מקבת בידה, מתיישבת על הרצפה (היה נהוג לישון בימי קדם וגם היום אצל הבדווים, על מחצלות על הרצפה) סמוך לראש סיסרא, מפסקת את רגליה ומתקרבת אל ראשו עד שהיא יכולה לרכון ממש מעל ראשו הנמצא סמוך לבטנה. בתנוחה זו ידה האוחזת במקבת (פטיש) יכולה להשיג את מלא התנופה והדיוק כדי לחדור לרקתו של סיסרא ולהרגו במכה אחת. ומתיאור זה אפשר להבין מצוין את המשפט הנאמר בשירת דבורה על מעשיה של יעל – "בין רגליה כרע נפל".

ומכיוון שכל המפרשים לאורך הדורות היו גברים, דמיונם אץ רץ לפרש את הפסוק הזה כמתאר אקט של רצח באמצע משגל. בעוד שמתואר כאן ניצול חוסר אונותו הגמורה של סיסרא בידיה של יעל. נשים יכולות לעורר בגברים לא רק יצרים מיניים, הן יכולות גם לעורר רגשות עמומים של חיבה אמון וחסד, בשל היותן מזכירות להם אם אהובה, אחות רחומה, בת הנזקקת להגנה.. גם עם היסוד הארוטי (לאו דווקא המיני), משמש ברקע כגורם מסייע לנתינת אמון וקירבה. ועל כן לניצול בידי האישה.

וכעת אחזור לגיבורת מגילת אסתר.

היו מבין חכמי התלמוד שיחסו לאסתר כשרונות מיניים מופלגים, שבגינם זכתה לאהבת המלך אחשורוש ובאמצעותם זכתה להציל את עמה מגזר דין ההשמד שהוצע ע"י המן ואושר ע"י המלך.

חז"ל העצימו וסיבכו את הנושא הארוטי בחיי אסתר לאחר הגעתה לארמון הפרסי, עד כדי טענה שלאחר שהייתה קמה ממטת המלך, הייתה נטהרת במקווה ויוצאת לפגוש את דודה מרדכי שהיה בעצם בעלה, כדי לשמש במיטתו. מדוע הרחיקו לכת כל כך?

אולי כדי להעצים את הטראגיות בחיי אסתר ואת גודל קורבנה. גם כאן, אני רוצה להיצמד לטקסט המקראי ולראות מה הוא אומר לנו. הוא אומר לנו שאסתר מצטיינת בצניעות. אינה מזמינה תמרוקים כשאר הבנות. שהיא מצטיינת ביופי, אך בעיקר בחן. אותו חן שגרם לכל מי שהיה בקרבתה, להרגיש כלפיה רגשות של חיבה. היא מוצאת חן בעיני הגי סריס המלך האחראי על הבתולות שהובאו לאחשורוש. ובעיקר היא מצאת חן בעיני המלך. החן הוא יסוד רוחני-נפשי שאין אפשרות להסבירו. מקורו בנפש וברוח האדם הניחן בו. אצל יוסף במצרים, מצוין שניחן בתכונה זו של נשיאת חן בעיני כולם. תכונה זו מקורה בחסד א-לוהי.

כשאסתר נדרשת ע"י דודה מרדכי לפעול למען ביטול גזר ההשמדה של המן, אף במחיר סיכון חייה. היא צמה ומתפללת שלושה ימים, ורק אז ניגשת אל המלך. במפגש הזה אסתר שוב מוצאת חן בעיני המלך והוא מושיט את שרביטו אליה ומבטיח לה "עד חצי המלכות". האם במצב של תשישות בעקבות צום כה ארוך, וחרדה עמוקה לחייה, הייתה יכולה אסתר להפגין את קסמיה המיניים על אחשורוש?! אמנם היא "לובשת מלכות" וזו אמירה הרומזת על הדרת פנים והדרת עמידה, למרות התשישות והחרדה, אך בוודאי מתוך עידון נוסף של אישיותה העדינה ומלאת החן, בעקבות הצום ממושך והחרדה לחייה. כולם יודעים מה ביקשה אסתר במעמד זה מן המלך, ומה היה המשך השתלשלות העניינים עד לפתרון הסבך הגורל שנחרץ על עם ישראל. ברור, שאסתר השתמשה בתכסיסים פסיכולוגיים ולא בתכסיסים מיניים. ואולי כלל לא בתכסיסים, אלא ביקשה פגישה נוספת על הפגישה הראשונה כי הייתה אובדת עצות, ולא העזה עדיין לבטא את תחינתה להצלת עמה, אולי חשבה להרוויח זמן, אולי משהו יתרחש לטובתה עד הפגישה השניה.

ואכן, הא-ל המסתתר, המושך בחוטים מאחורי הקלעים, מזמן את המן לחצר חדר המלך בדיוק בלילה בו נודדת שנת המלך, ובדיוק לאחר שקרא בספר הזיכרונות את סיפור הצלתו מן ההתנקשות בחייו בזכות מרדכי, ותשובתו שקופת תאוות השלטון לשאלת המלך "מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", מעוררת את חשדו של המלך עוד יותר. וההיפוך האירוני בגורל מרדכי, ממי שאמור היה להיות מוצא להורג על-פי בקשתו של המן באותו ביקור לילי, ועתה עליו להובילו בחוצות שושן רכוב על סוס מלכות וכו', וכל מה שקרה במסיבה השניה, למחרת בחדר האירוח של אסתר, תחינת אסתר, הטחת האשמה, נפילת המן על מיטת אסתר, קינאת המלך, תליית המן בו בלילה וכו'. הובילו אל הסוף הטוב. הצלת היהודים בכל הארצות אשר תחת שלטון הפרסי.

דמותה של אסתר טראגית ומעוררת התפעלות. היא מתמודדת לבדה לגמרי ברגעים הנוראים בהם מוטל עליה גורל עמה, מפיו של האדם הקרוב לה ביותר, שגידל אותה כאב מאז התייתמה כילדה קטנה, מרדכי, והיא עושה זאת לא דרך המיטה! וגם אם הייתה עושה זאת דרך להטוטים ארוטיים, גם אז הייתה גיבורה גדולה, בנסיבות החיים בהם היא חיה. בהם בני עמה חיו, כנתינים גולים, שמעמדם החברתי רעוע, זה המיטב שהייתה יכולה לעשות, בנסיבות הקיימות. כדי לסבר את האוזן. אילו הייתה מצליחה אישה יהודיה לחבור לשיקוץ המשומם הנאצי ובדרך כל שהיא, הייתה מצליחה לבטל את גזרת הפתרון הסופי, תוך סיכון חייה, האם לא היו כותבים עליה בהערצה? לא רק סיפור קצר, אלא רומן גדול ממדים?

הטענה שלא היה ראוי להכליל את המגילה בספר הספרים, ובוודאי לא לקרא בה מדי שנה בחג הפורים במשך אלפי שנים – לוקה בקוצר הבנה. נכון, שגם בתקופת ההתרחשות וקצת לאחריה, הייתה התדיינות בין החכמים איזה יחס לנקוט כלפי המגילה, מה גם שאסתר ציוותה אותם "כתבוני לדורות".

כסיפור רב תככים, חותך גורלות וחיים, עם סיבוך, אירוניה, והתרה הוא נקרא כאחד הסיפורים המרתקים ביותר. מבחינת התימות שהוא נוגע בהם או רומז להם בוודאי שיש לו ערך לדורות- הגולה וסכנותיה הרוחניות (התבוללות במסיבת הכתרת המלך) וסכנותיה הפיסיות עד כדי השמדה (ראה המן, ראה היטלר) כמה לא משתלם להשאר בגולה על סיר הבשר. כמה כדאי לחזור לעצמאות מדינית ודתית, (ההתרחשות במגילה סמוכה מאד להצהרת כורש), ומבחינה דתית אמונית - כיצד מסירות נפש, מלווה בהיחלצות לעשייה, תפילה, הכאה על חטא, וצום יכולים לשנות את שנגזר למעלה, ובעקבותיו את שנגזר למטה.

גם כיום מעדיפים עדיין רוב היהודים לחיות בגולה. וכמיליון יהודים ישראלים עזבו את הארץ וחיים בגולה האמריקאית. והרעיון שלא לחיות בישראל, נראה לגיטימי למרבית היהודים עוד יותר מן הרעיון שחשוב לחיות בארץ, ולהלחם על קיומה הלאומי. לכן, מגילת אסתר רלוונטית היום כשם שהייתה רלוונטית במשך דורות.

מרדכי לא השכיל להחביא את אסתר בטרם הובאה אל הארמון. מרדכי התגרה בראש השרים – דבר שהוא מותרות לאדם הנמצא בגלות, מקום בו אין לך ברירה אלא לשמור על פרופיל נמוך. אם אתה רוצה להיות גאה בדתך, פעל למען שיבה לארץ ישראל. פעל למען הכרזת כורש או דריוש.

במקום שלא נמצאו אנשים - נמצאה אישה אחת הראויה להערצה: אסתר.