אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הקנקן ומה שיש בו – תסתכל
בהמשך לדיון "האם יש לשים גבולות לאמנות"

ד"ר נורית צדרבוים

גיליון מס' 37 - טבת תשע"א * 12/10

מאמר זה הוא המשך למאמרים אלה:
יהודה איזנברג, האם יש להציב גבולות לאומנות?
דוד שפרבר, תגובה למאמר האם יש להציב גבולות לאומנות
יוסף עוזר, על גבולות האומנות
איריס וקסלר תמיר, תגובה למאמר בגיליון מס' 1
אסתר ויתקון, על גבולות האומנות, תגובה לתגובה – תגובה למכתבה של איריס וקסלר תמיר
רון גרא, על גבולות האמנות

***
במהלך עבודתי המחקרית, כאשר עסקתי בנושא שנקרא 'כתב ודימוי' הגעתי לעבודתה של נחמה גולן, וכשהמשכתי במחקרי ועסקתי במיצב שיצרתי שנקרא 'אהל שרה- לעת בלותי הייתה לי עדנה' שוב הגעתי לגולן ולעבודתה 'אהל משלך' – משם קצרה הייתה הדרך לצלול ל 'מעמקים' ולגלות שגולן ועבודותיה עומדים בעין הסערה בדיון שבו עורך כתב העת פרופ' איזנברג מזמין לוויכוח ומציג את השאלה "האם יש לשים גבולות לאמנות". הדיון החל בגיליון הראשון, מצא לו הדים בגיליון 6, דעך ושקָט משהו, והדהד שוב בגיליון 31. הגעתי אל הדיון לכאורה באיחור, אך הרי מן המפורסמות הוא שדיון זה החל הרבה לפני ש"עלה מן המעמקים", וממשיך להתנהל בקול ובשתיקה במקומות שונים. עדיין הוא מבעבע וכנראה כך גם ימשיך, והנה אני מצטרפת אליו כאן, מושכת בקצה החוט שעלה אז ורוצה להמשיך לפרום או אולי לרקום את היריעה.

כפתיח לדברי אשתמש דווקא בעבודה אחרת משל גולן שנקראת 'שפה'. והנה אנו רואים שדווקא "כלת השמחה" אומרת בעצמה דבר אחד או שניים על גבולות, על שפה ועל אמנות.


איור 1: שפה - נחמה גולן


לא כאן המקום להתעכב על ניתוח יצירה זו, על אף שגם במבט ראשון ניתן לראות שגולן יוצרת הקשר, או ויכוח, או דיון, או אמירה מחתרתית שעניינה גבולות. המילה 'שפה' בעברית השפה, היא גם גבול – קצה. גם השפתיים שמגדירות את הפה משמשות גבול למילות הדיבור שעשויות או עלולות לצאת מתוכו. גולן הופכת את השפה המדוברת לדבר ויזואלי יוצקת אותיות לחומר ומניחה אותן בקצה, על הגבול, על השפתיים. על הגבול הדק שבין שתיקה לדיבור, בן אלם לצעקה. ציינתי כאן רק מספר נקודות שמתייחסות לעבודה זו, אם כי ניתן להרחיב עוד רבות. אך מצאתי לנכון בפתח דברי להציג את עבודתה של גולן, שכבר בדרכה אומרת לנו משהו על גבולות, ועל אמנות, ועל השפה – ואשר במקרה הנוכחי השפה שבה היא מדברת ובאמצעותה אומרת הרבה - זו השפה הוויזואלית.

גולן בעבודתה הציתה את ה"אש", ופרופ' איזנברג הזמין את הדיון. כמה קולות אכן עלו לדיון. די תמהתי לראות שהדיון על אף שהעיר כמה קולות בכל זאת שקט ונדם די מהר, וזאת על אף שהדיון חשוב וראוי שתהייה לו במה ב'מעמקים'. נקלעתי לדיון זה שנדם באבו ותמהתי לדעת האם באמת איש אינו רצה לגעת "באש".

אני נוגעת ב"אש" כאישה – אם – רעיה – יוצרת – חוקרת - יהודייה. כפי שציינתי למעלה, כבר פגשתי כמה מעבודותיה של גולן, נראה היה לי שהבנתי מה היא רוצה, מה היא אומרת ועם מה היא מתמודדת. עתה, אני מבקשת לפרוץ דלתו הפתוחה של הדיון אשר לדעתי מרים את ראשו שוב, דרך שירו של אביחיל אליעזר 'איני רודף הנפתולים' (גיליון 36 - שגם עליו אני מגיבה במאמר אחר).

במאמרי זה אני מבקשת להתייחס לשאלה, לנושא, וליצירתה של גולן, גם בדרך הגותית, וגם מזווית אישית סובייקטיבית כיוצרת, וכאמנית שנוגעת באופן זה או אחר בחומרים שבהם נוגעת גולן.
ראה באתרי הבאים:
'אהל שרה – לעת בלותי הייתה לי עדנה'
בחפץ עשתה כפיה
אבן מה עשו הבונים
תחילת נעילה
פסל קול ותמונה

גישתי במאמר נגזרת ממקומי כיוצרת, כאשה, וכמי שהתחנכה על ברכי המסורת היהודית ואף חיה אותה. חלק מיצירותיי מהדהדים למקורות שעליהם צמחתי, ואשר עמם אני מתכתבת דרך כל ערוצי החיים שלי.

השאלה שבה אנו דנים כאן מבקשת לדעת האם יש להציב גבולות ל 'מעשה האמנות'. באמרי זאת מיד מהדהדים באזני דבריו הקשים מנשוא של יוסף עוזר במאמרו (בגיליון 6) שבו הוא חורץ את דינה של גולן באמרו שעבודתה מעידה על "בינוניות אינטלקטואלית", משם הוא גם ממהר לחרוץ את דינה של היצירה "הישראלית" ולבסוף מסכם "אפרופו סיפוק מידי: זוהי זנות, לא אהבה, לא אמנות". אמירות אלה, בין השאר, מובילות אותי הישר לשאלה שצריכה להקדים את השאלה שנשאלה כאן והיא "מה זאת אמנות". אך לא נעסוק בזה במאמר זה, זו שאלה גדולה לעצמה ורבים עסקו ויעסקו בה. אך אומר בהתייחס לדבריו של עוזר, נראה לי שכאשר מדובר באמנות הלשון, שם כנראה אין צורך להניח גבולות עד כדי "זנות ובלא אהבה". כלשונו.

על פי המושגים שלי, גולן הנה אמנית פעילה, יוצרת, אינטלקטואלית, לוחמת, ואף מצויה במקורות היהודיים. עבודתה בהחלט יכולה לעורר את השאלה ולזמן את הדיון "האם יש לשים גבולות לאמנות". אך שאלה זו מזמנת אצלי, בדרך, עוד שאלות רבות שנגזרות ממנה, או אולי מקדימות לה. מהם גבולות? איזה גבולות? מי מכתיב? מי מחליט מה גבול ומה לא? האם בכלל אפשר לומר לאמן מה לעשות ומה לא לעשות? ואם יהיה מי שיכתיב גבול לאמן, האם יש מי שימנע ממנו לעשות כרצונו? שהרי החומר הוא ביד היוצר. האם אין האמנות מדברת על רוחו החופשית של האמן? ואם אמנות היא דרך לשקף אדם, חברה, תקופה, חיים, מצב, נפש, האם אפשר לקבוע לכך גבולות? ואם כן איך אפשר יהיה לקבוע שהשיקוף הוא אכן אמין? האם יש הבדל בין תפקידו של העיתונאי לתפקידו של האמן? הרי זה גם זה נטלו על עצמם לספר, כל אחד בכלים שעליהם הוא אמון, את הסיפור מנקודת ראותו שלו. ואפשר לגזור עוד ועוד שאלות, והרי ידוע שהדיון לא נולד כאן, לא פסק מעולם (גם כאשר הוא עומד בשתיקתו) וימשיך ויהדהד הלאה בקול ובשתיקה.

השאלה "האם יש לשים גבולות לאמנות" נשמעת כשאלה גדולה וכללית. איזה גבולות? של משטר? של חינוך? של דת? של קבוצה שלטת? או של חינוך פנימי אישי של היוצר? כאשר השאלה מופיעה כך התשובות עליה יהיו שונות ויתפלגו בין שתי מחנות עיקריים. יהיה זה מחנה האמנים שידרוש בתוקף את חופש היצירה מול מחנה אחר שחושב שיש לשלול מהאמן את חופש היצירה. וכאן עולה שאלה נוספת האם באמת חופש היצירה הוא דבר שנתון באופן בלעדי בידיו של היוצר? האם הדבר עומד בשליטתו המלאה?

פרויד כבר הראה לנו שבבסיס גישתו אל האמנות מונחת התגלית הפסיכואנליטית של הלא מודע. כלומר, כוחות הנפש אינם פועלים בכיוון אחד, האדם אינו אחיד ואינו אחדות, אין רשות נפשית מודעת ששולטת בשאר חלקי הנפש, אין עצמי שמעניק רציפות, היגיון ועקיבות לפעולה האנושית. רונן, בהקדמה לספרה 'אמנות ללא נחת' מסבירה ואומרת שזיקתנו אל הסביבה איננה נשלטת רק מכוחם של האהבה והרצון הטוב. האמנות על פי הגישה הפסיכואנליטית היא לא רק מקום של רוגע והשלמה, היא גם מקום של קונפליקט. "היא איננה מקום שמגיע רק אל ספירות גבוהות ורוחניות, כי אם גם אתר ובעיקר אתר שבו פעולת הדחף והאי נוחות הכרוכה בה מותירה את רישומה". רוצה לומר, שהאמנות היא המקום שבו חלקים אחרים ונוספים של הנפש פועלים בין אם נרצה ובין אם לא.

לפיכך השאלה הגדולה שהוצגה כאן, ואשר הוצתה בעקבות עבודתה של גולן, צריכה לצורך הדיון להצטמצם כאן ולהודות שהשאלה כאן היא בעצם "האם ערכי הדת (ואנו עוסקים בדת היהודית) צריכים לקבוע סייגים לאמנות" או במילים אחרות "איפה צריך להיות הגבול בין אמונה לאמנות"?, ולשאלה זו אכן מתייחסים הכותבים השונים ב'מעמקים'. כאן, בעבודתה של גולן, דיון זה כבר הרחיק לכת הלאה הרבה מעבר לדיון המוכר שדן בדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" ( שגם הוא נושא חשוב שלא כאן המקום להרחיבו).

עתה משצמצמתי את השאלה, והגדרתי אותה ביחס לעבודתה של גולן, ובהתייחס לדבריהם של הכותבים, אבקש להגיב על כמה מדבריהם. כותב עוזר "חוסר היררכיה לערכים והלגיטימציה לכל מעשה מפיל בפח את המנסים לנפנף בו כבדגל של חירות אמנותית". כאמנית, וכאשה, וכמי שיכולה לקרוא את ה"טקסט" של גולן, אני חושבת שאמנים אינם מנסים "לנפנף בדגל של חירות", לא החירות היא זו שמעסיקה אותם, ולא עם גבולות החירות ביצירה הם מתדיינים. לא בחירות הם מנפנפים, הם משתמשים בחירות על מנת לנפנף באמצעותה אמירות אחרות. הם פועלים מתוך חירות אכן. חירות שנטלו לעצמם לא על מנת לנפנף בה, זהו סוג של חירות שהם מוצאים עצמם בתוכה, ולעתים אף מביכה אותם עצמם. זוהי חירות מהסוג שעליה אמר המשורר צ'לאן ש"השירה אינה כופה עצמה, אלא מפקירה עצמה". האמן פועל מלכתחילה מתוך חירות והיא זו שמפלסת בעבורו את דרכו היוצרת. לעתים האמן עצמו הוא עבד בידי חרותו. האם בשל כך נתלה את האמנים בכיכר העיר?

ואני תוהה לדעת האם מי שמרשה לעצמו לקרוא לעבודתו של מישהו אחר "אשפה רוחנית" האם זו איננה חירות. גם זו חירות. והיא מקובלת עלי בתנאי שהחירות מותרת לכל הצדדים ולא רק לאלה שהציבו עצמם בשער עיר הערכים כשומריה הנאמנים. שומרים אלה, לדעתי, טועים לחשוב שערכים גדולים וחשובים צריכים שישמרו עליהם. הערכים חזקים הם, טובים וחשובים ואינם זקוקים לסדר היררכי כל שהוא. הם מצויים מעל הכול ועשויים ללא חת. אמירה של יוצר זה או אחר אינה יכולה לפגוע בערכים, להם יש חיי נצח. גם לא כל יצירה מתכוונת להיות רוחנית, יש יצירות שהם בבחינת טקסט, אמירה, קריאה, דיבור שנעשה באמצעים ויזואליים (ועוד אחזור לזה). גולן לדעתי ניצבת קטנה - גלויה, חשופה, כואבת, שואלת, אומרת – מול ערכים גדולים. להם לא ארע דבר בכך שהיא הקטנה עומדת מולם - והיא רק בתחילתו של מסע ושל שיח שאולי יימשך שנים ארוכות.

בין ובתוך דבריו של עוזר אני מוצאת גם סוג של התנשאות מצד אחד וזלזול מצד אחר. לא ייתכן, לדעתי, שאדם יביע דעה למדנית ויתייחס לטקסט או ליצירה אך בו בזמן גם ידון בה כאילו היא מוקצה מחמת מיאוס – היצירה כמו גם יוצרה. גם אם לדעתו יש ביצירה מנהג של חוסר כבוד כלפי משהו אחר, לפחות שהכותב ינהג בכבוד ולו לשם דוגמא אישית. העבודה של גולן היא לא "הדבר הזה" כפי שמתנסח עוזר. והיא גם עבודה של אדם שיש לו שם, והיא אשה ולא כפי שכתב עוזר "היוצר ידע על קיומה של יצירה יהודית". כל כך מואס עוזר ביצירה שאף אינו מוכן להכיר בעובדה שהיוצרת היא אשה ויש לה שם. ואם כך, עדיף שלא יתייחס בכלל. היצירה, כפי שפורסמה במעמקים נקראת "במקום שאני עומדת" ושם היוצרת הוא כאמור נחמה גולן "לכל איש (ואשה) יש שם" ובמקרה הנדון גם לעבודה.

טעות נוספת אני מוצאת בדבריו של עוזר שהיא מסוג טועה ומטעה, באמרו שהיוצר "הצמיד את דף הגמרא" על הנעל. גם גרא כתב "יש גבולות ברורים. שימוש בדף גמרא לבניית נעל של אישה הוא בעיני חציית גבולות שיש בהם טאבו". גרא יודע וקובע ש"יש גבולות ברורים". ואני שואלת שוב למי הם ברורים? ואם הם כל כך ברורים, אז איך ארע שליוצרת הם לא היו ברורים? ואם היא חצתה אותם מה דינה? ומי ידון אותה? האם נתלה את גולן בכיכר העיר?

אך העניין הוא דווקא בדף הגמרא ששניהם מצביעים עליו. ובכן, לפי מיטב ידיעתי זהו אינו דף גמרא. זהו צילום של דף גמרא, זהו ציטוט, זה שימוש בתוכן מילולי וויזואלי שלקוח מתוך הגמרא. זה כבר לא דף הגמרא, זה דימוי. לכן, היוצרת לא השתמשה בחומרים קדושים אלא הפנתה את הצופה אליהם באמצעות צילום, ציטוט, אזכור. היא במעשה זה מראש לא נגעה בקודש, לא חיללה אותו, אלא הפנתה את תשומת לבו של הצופה לשם.

בהזדמנות זו ארצה לשאול, כמה עשרות דפי צילום של שיעורי גמרא, משנה, תורה הופכים להיות ניירות טיוטה ונזרקים או ממוחזרים וכדומה? האם כל דף לימוד מועבר ישירות לגנזך? גם גולן יצרה טקסט ומבחינת אמירתו הוא סוג של שיעור.

פרופ' איזנברג מדמה את עבודתה של גולן לסוג של עבודות שנעשו כקישוט אהילים שנעשו מספרי תורה – אינני מכירה עבודות מסוג זה, אך עבודתה של גולן היא אינה קישוט ולא באה למטרות קישוט וההבדל בין אמנות לבין קישוט רב הוא וגדול (וגם זה נושא לדיון מורחב בפני עצמו). גולן לא יצרה חפץ נוי, ולפי מיטב הבנתי היה בדעתה לגנוז את העבודה לאחר הצגתה. גולן יצרה טקסט ויזואלי.

פרופ' איזנברג גם טוען שאין הבדל בין צנזורה של עורך כתב עת לענייני אמנות לבין צנזורה של גישה חברתית. לי נראה שהשוואה זו אינה נכונה. כל עיתון או כתב עת הוא עולם קטן בפני עצמו והצנזורה באותו כתב עת נוגעת ונובעת מתוך תפיסתו של העורך, ומתוך הקונספט של העיתון, לא אחת קורה שאוצר אמנות אחת יבחר עבודה שלא נבחרה על ידי אוצר אחר. עורך כתב לענייני אמנות לא יבחר עבודה או מאמר לא משום שהיא פוגעת במה או במי מערכיו. הוא לא יבחר משום שבעיניו או שאינה מתאימה לנושא שבו הוא עוסק, או שאינה מספיק ראויה בעיניו כיצירת אמנות, כפי שהוא מבין ותופס אמנות. אין הדבר קשור לחופש של היוצר. היוצר חופשי ליצור כדרכו ובדרכו, האוצר יכול לבחור או לא לבחור. לי נראה שכן, כל חומר הוא חומר ליצירה, ועבודתה של גולן איננה בדיחה.

אם מדובר באמניות, נשים, יהודיות שמתכתבות עם אמונה ועם יהדות, אני רוצה לומר שדווקא המוזיאונים החשובים בארץ והגלריות החשובות, דווקא הן סרבו במשך שנים רבות לפתוח את שעריהם בפני אמנים שזוהו כאמנים שנוגעים בדרך זו או אחרת במסורת, בדת, ביהדות, ביהדותם. דווקא עולם האמנות, הוא זה שהיה סגור בפני אמנים אלה. האמנות כעולם אוטונומי לעצמו, סבר שאמנים אלה אינם פועלים מתוך חופש, שהגבולות שלהם פוגעים בתוצר האמנותי ובתהליך, שעבודתם אינה ראויה להיכנס להיכלי האמנות. לא עוד, וטוב שכך.

נגעו בי יותר ודברו אלי דבריה של ויתקון אשר מהם עולה, בעיני, התייחסות שאינה לוחמנית, וגם אינה קובעת טאבו. ויתקון מעלה כאב, ומציגה את ההיבט הרגשי. איני שומעת בדבריה שאט נפש, אני שומעת דיבור ותגובה שבאים מתוך הקשבה. ויתקון מתייחסת לכמה סוגי אסוציאציות וקונוטציות שעולות מתוך הצירוף שעשתה גולן. היא מוצאת שעבודה זו פוגעת בצופה היהודי הרגיש שבעבורו שימוש בדף גמרא לעטיפת נעל, הוא פגיעה ביהדות ורואה בזה אקט שגם מהדהד לסבלו של העם היהודי הנרדף. האופן הרגיש שבו ויתקון מעלה את הסוגיה, גרם לי לנסות לחשוב שוב ולשאול, אז אם כך, ה"אם צריך לשים גבולות לאמנות"?

גם אם אני מבינה את המקום ממנו מציגה ויתקון את טענותיה, וגם אם אני מכירה כמה מיצירותיה שלה ויודעת שהיא בדרכה האמנותית אכן נוהגת כך, אינני מסכימה עם אמירתה ש"אסור שיצירה אמנותית תפגע בצפור הנפש של ציבור הצופים". אני מודה שאני בצד של היוצרים ולא בצד של הצופים (אם כי אודה ולא אכחיש, שכמוני כמו כל אמן, מעוניינים אנו בשימת ליבם של הצופים). אמן, אינו יכול, גם אם הוא רוצה, להתחשב בציבור הצופים שלו ובצפור נפשם. הוא עסוק בצפור נפשו. ואם אכן יימצאו בקהל צופים כאלה שיפגעו, הרי זה מסוג הסיכון שאמן נחשף אליו, כמו גם הצופים בבחינת הציצו ונפגעו. הצבור יכול לקבל את העבודה, להסכים עמה, להתנגד אליה, ולבטל את האמן. זה הדיאלוג ובחופש הזה שמותר לו לאמן, ואשר נטל לעצמו, קיים גם החופש של הצופה לבטל את עבודתו. לפיכך יכולה הייתה גולן לעשות את אשר עשתה, ולזכות בקיטון של עלבונות בכתב עת זה או אחר, כמו גם באהדה בכתב עת זה או אחר.

יש לזכור, שעל אף שאמנות יכולה במקרים רבים להרחיב את נפש היוצר כמו גם את נפש הצופה, הרי שבמקרים רבים אחרים היא גם לא. היוצר לא פועל על מנת לרצות את קהל הצופים שלו, וגם כאן אני פותחת נושא רחב מאד לדיון, שגם אותו לא ניתן כאן להרחיב.

ויתקון העלתה השערה שכל מטרתו של האמן "לעורר רוגז, וסקרנות ולהפוך את יוצרה למרכז תשומת הלב. יצירה נוצרה בחוסר כנות כי בזמן ובמקום בו היא נוצרה, יש עשרות דרכים מכובדות לבטא אמירה פמיניסטית, או רביזיוניסטית כלפי טקסטים קדמונים-מקודשים". גם אם דברים אלה אינני מסכימה. אינני בטוחה שמטרת היוצרת הייתה לעורר רוגז, להפך היא עצמה פועלת מתוך רוגז כל שהוא. היא הרי אומרת "במקום שעליו אני דורכת" והיא מזמינה את הצופה (הסקרן, המתעניין, הרגיש והפתוח) אל עולמה האישי מאד, אל הרוגז הפרטי שלה. ואם רצתה בדרך גם לעורר סקרנות ולהיות במרכז ולקבל תשומת לב, זו זכותה המלאה כמו זכותו של כל אמן, יוצר, שאכן זקוק לכך. טעות נוספת עולה בעיני מתוך דבריה של ויתקון באמרה שנראה היה שגולן מעונינת לבטא אמירה פמיניסטית כלפי הטקסטים". לדעתי גולן מדברת על נשיות, על נשיות בהקשר ליהדות, על נשיות בהקשר לאמנות, על חיפצון ולצורך העניין היא משתמשת בטקסט שלקוח מהגמרא. גולן לא נלחמת בטקסטים וגם לא בגמרא, היא משתמשת בהם לצורך אמירתה שלה, וזאת תוך שהיא מביאה זאת כאסמכתא. גם הנעל הנשית הפרובוקטיבית שבה היא משתמשת, היא נעל שמייצגת את האישה כחפץ. זו לא נעל שדורכים בה זו לא נעל שנועלים אותה. זה דימוי. הנעל במקרה הנדון כבר אינה נעל להליכה, היא חפץ וסמל שמתאר אישה כחפץ, כאובייקט מיני מפתה. גולן האישה היוצרת מדברת על עצמה, על המקום שבו היא דורכת ומנכסת ומשתמשת בסמלים שונים כדי לומר את דברה שלה.

הנעל העטופה בטקסט שצולם מתוך הגמרא – כלומר היצירה כפי שהיא מוצגת, מוגדרת בז'אנר האמנותי כ'אובייקט' ואני מניחה שהיא חלק ממיצב. זו שפת האמנות המודרנית, ואני מניחה שיהיו עתה רבים קופצים עלי לגנות את האמנות המודרנית. אך זו שפה, ובעידן הפוסט מודרניסטי, לא ניתן להתעלם מקיומה. גם מי שאינו בקיא בשפה זו אינו יכול לומר שזו אינה שפה. כשם שאני עצמי לא אשב בסין, בשעת הרצאה, ומאחר ולא הבנתי את הנאמר שם אומר שזו אינה שפה. לפיכך אני מבקשת לתקן גם את הכותבת וקסלר-תמיר אשר קבעה נחרצות לומר שהיא אוהבת את העבודה "למרות שאין לה קשר למקצוע האומנות הפיסול או הציור". ובכן יש לה קשר למקצוע, בהחלט, ולפיכך גם הוצגה בתערוכות. בעידן המודרניסטי והפוסט מודרניסטי המבעים בתחום האמנות התרחבו עד מאד. אך באותה נשימה אני אומר לויתקון, שהנה מצאנו שיש כאלה שיאמרו "אני אישית אוהבת את העבודה ומזדהה איתה", בציפור נפשה של וקסלר – תמיר העבודה נגעה ולא פגעה. ללמדנו שבתוך החופש הזה של היוצר, קיים מרחב אחר של חופש שבו יכול כל צופה להחליט אם אוהב הוא או שונא. בסופו של דבר עוסקים אנו כאן בענייני נפשות ולא בדיני נפשות. ובאשר לשאלתה של ויתקון "האם גולן הייתה מעיזה לעטוף נעל בטקסט מקודש לאיסלם? או לנצרות וכו'? אינני יכולה לענות בשם גולן, אבל אינני בטוחה שהיא לא הייתה מעיזה. להיפך אני בטוחה שכן, והיו דברים מעולם, לא דווקא מבית היוצר של גולן, אלא משל אחרים. לא נראה לי שגולן יצאה חוצץ דווקא נגד ערכינו המקודשים. היא מתדיינת עמם, ומעצבת זאת כאובייקט בשפה הוויזואלית, בדרך שהיא בחרה.

אני רואה באובייקט זה 'הנעל' עבודה נקיה, יחידאית, נוכחות צנועה וזועקת, אמיצה, ואפילו חכמה (ואני כבר שומעת את כל הקופצים עלי). תוך שאני מביטה בעבודתה זו הרהורי מובילים אותי, לימי הצעירים בבני עקיבא, כאשר קידשנו כבר אז את הפשטות, את הרצינות, את החברות והערכים והערכנו בעיקר את השכל והראש. אחד מחברינו היה רקדן מעולה. ידענו להתפעל מהאופן המרתק בו הוא התנועע, הוקסמנו, אבל תמיד סיכמנו בסוף באמירה מבטלת "טוב, יש לו שכל ברגליים", אמרנו, וזו לא הייתה מחמאה.

הנעל המלומדת מוגבהת העקב - עמוסת האותיות, לרגע הובילה אותי לאותו אחד שהיה לו שכל ברגליים. אבל, לגולן יש שכל בראש – אין לי ספק בכך, והיא מתרגמת את השיח הפנימי שמתקיים בה לסמנים, וצורות, וסמלים, ודימויים ויזואליים. לו הייתה כותבת מאמר מלומד ובו הייתה מנהלת ויכוח עם נושאים אלה שכיום כולם עוסקים בהם, מעמד האישה, מעמד האישה ביהדות, האישה כקניין, האישה כחפץ, ועוד מביאה פסוקים מכאן ומשם, ושואלת ועונה ומתווכחת – איש לא היה שואל אם צריך היה לשים לה גבולות. אבל כאשר המאמר כולו מתורגם לאובייקט אחד, למטאפורה, לסמלים ודימויים אסוציאטיביים – הקצף והזעם גדולים. כאן צדקה וקסלר – תמיר שהסכימה עם הדעה שמובעת ביצירה זו ואמרה ש "זוהי צורת הבעה כמו מאמר", כפי שגם פרבר ציין, זוהי טרנספורמציה של טקסט למעשה אמנות, ואכן זה מעשה אמנות, אובייקט שאני גם נוטה לכנותו כמו את כל סוגי יצירות האמנות כ'טקסט ויזואלי'.

כאשר מרסל דשאן המציא את ה 'רדי מייד'readymade (חפץ מן המוכן) הוא רצה בין השאר לומר משהו על האמנות. תופעת ה'רדי מייד' היא סוג של דיבור על אמנות באמצעות אמנות, לעיתים דיבור שנובע גם מאכזבה, זעם, ויכוח ומשבר. כמו לכעוס על הדבר שאותו אתה אוהב. גם השימוש בנעל, הוא שימוש ב 'רדי-מייד'. גולן לוקחת 'חפץ מן המוכן', לא מסתירה את עברו, משאירה את כל הקונוטציות שחפץ זה מביא עמו ובו בזמן משתמשת בו כחומר ליצירה האחרת והחדשה שאותה היא יוצרת. יצירה שאין מטרתה להיות קישוט או חפץ נוי, להפך עם הקישוט והנוי היא מתעמתת. לעומת זאת כאשר היא מעונינת להפנות את הצופה אל הגמרא, שם היא אינה משתמשת בחפץ מן המוכן, היא מפנה אליו באמצעות ייצוג. נכון, העידן הפוסט מודרניסטי הציב את העולם בכלל ואת האמנים בפרט על הגבול המתעתע שאינו מבחין בין הגבוה והנמוך. האמנים, שנחשבים כמי ש"עורם חשוף" ורגישותם רבה נותנים לדילמה זו ביטוי בעבודתם. לא הם לא פוגעים בשום ערך מקודש, הם שואלים, או לחילופין מציגים שאלות, חושבים ומעוררים לחשיבה – וטוב שכך.

מזה עשרים שנה ויותר אני אוחזת חוברת עיון חשובה ביותר שנקראת "הנוי והנצח" , קובץ זכרון למיכאל שרעבי ז"ל שעוסקת בענייני היופי והאמנות בהלכה ובאגדה. ספר זה הוצא לאור על ידי חבריו בישיבת ימית בסיוע ישיבת ימית וזכיתי שיתגלגל לידיי באופן אישי מידיו של אחד הרבנים החשובים. בין שאר הנושאים שמצויים בחוברת זו ישנו מאמר של הרב שמחה שטטנר "נקיבת תנוכי אוזניים לצורך התייפות". לא אעסוק כאן במאמר כולו ובאופן שבו הרב מציג את הסוגיה ודן בה. אך לאחר בירור העמדות השונות מתוך המשנה, הרמב"ם, דברי התוספות ועוד הוא מגיע לידי מסקנה שאיננה פסק הלכה אלא בירור בעלמא, כפי שהוא מציין.

הרב טוען שמתוך בירור הדברים נראה שיהא לאשה מותר לנקב את תנוכי אוזניה לצורך העגילים בכדי שהנ"ל ייפו את חזותה החיצונית שהרי זה בגדר צורך גדול, וראייה לכך הם דברי רבי חייא (במסכת כתובות) שאין אשה אלא ליופי.... יש חשיבות רבה ליופייה של האישה. ולכן ניתן להתיר לאישה לחבול בעצמה לצורך זה ולפיכך ובהתייחס לדברי התוספות נקיבת חורים בתנוכי אוזניים אינה בגדר של חבלה אלא תיקון.

נראה לי שגם אם לא אכביר כאן במילים, די ברור מה אני רוצה לומר בכך שהבאתי לכאן דברים אלה. ובכל זאת, אני שואלת האם אין האישה רשאית לקבוע מה יעשה בגופה שלה? האם באמת מותר לה לחבל בגופה שלה משום שחשוב שתהייה יפה? מה מקדש כאן את מה? איפה כאן הם הגבולות? מדוע הגברים הם אלה שיחליטו על גופה של האישה? האם יופייה הוא אמנות ולכן החבלה מותרת? העליתי כאן שאלה, שלא אני עסקתי בה אלא רבנים וחכמים. לו רציתי לדון בשאלה זו, לא באמצעות המאמר כאן, אלא בדרך של ביטוי אמנותי ההייתה עבודתי נחשבת ל"אשפה רוחנית"? (במלותיו של עוזר)

בהזדמנות זו מתעוררת אצלי בעקבות גולן, בעקבות השאלה והדיון שעלה כאן, מי קדוש כאן יותר, השימוש בחיקוי וההעתק מצולם של דף הגמרא, או האישה? והרי הגמרא היא המקום בהא הידיעה שבו נערכו ויכוחים ודיונים על כל נושא שהוא. גולן הרחיבה את הויכוח גם לשדה ולשפה של האמנות הפלאסטית.

חופש הדיבור. כן. גם אמנות פלאסטית היא דיבור. שפה שמדברת בסמלים, מטאפורות, דימויים, חומרים, חפצים, מרחבים. שפה שכדי לומר בה את מה שרוצים לומר, פועלים בדרך אחרת. יוצרים הקשרים אחרים, חיבורים אחרים, הגיון שהוא איגיון. מלקטים רסיסי אסוציאציות, יוצרים קונוטציות, מעבים סמלים, מערבבים, עושים קיצורי דרך, ומחברים יחד לקולג', בריקולאג', מיצב או מיצב.

כך אני חוזרת לסדרת השאלות שהצגתי בראשית דבריי. האם אנשי אמונה ודת יכולים לקבוע גבולות לאמנים שאינם דתיים? או שמא פשוט יש להפריד את האמונה מהאמנות על אף שבמקורותיהם בשפה העברית הם דווקא מאוחדים. או שמא רק אנשי אמונה ודת שהם גם אמנים, יפעלו בתוך גבולות (שהם קבעו לעצמם, או שנקבעו עבורם) ואם כך האם יהיו מחנות שונים לאמנות? מחנה של אמנים אמוניים ומחנה של אמנים ממאנים. האמת שהכל ישנו והכול נמצא ובכך כל היופי.

לדידי, אני אומרת. טוב שלא שמים גבולות לאמנים ולאמנות. האמנות כדי להיות חזקה, טובה, ראויה ומונכחת אסור שיהיו לה גבולות. ואילו הגבולות הם לעצמם חזקים דיים בעניינים ואינם צריכים להטיל עצמם על האמנות על מנת להישמר. אם מדובר כאן למשל בגבולות שאמורים לבוא ממקום הדת והמסורת היהודית, הרי שהיא עומדת חזקה ואיתנה דיה, גם אם איזו יצירת אמנות תתנהג בחופש כלשהו. זו חזקה דיה כדי לשרוד גם ב"מתקפת" האמנות, וזו חזקה דיה כדי לשלח ולהשתלח בעצמה ובכל דבר אחר.

האם כאשר אנחנו שואלים, האם צריך לשים גבולות לאמנות? אנחנו שואלים במילים אחרות האם צריך לומר לאמנים במה אסור להם לגעת ובמה מותר? ושוב אשאל ומי יקבע מהם הגבולות? לדעתי גולן רצתה לומר משהו עליה כאשה, כאשה שמכירה את מקורות תרבותה ומסורתה. רצתה לבטא את הוויכוח שמתקיים בה ובתוכה ממילא, ועשתה זאת דרך יצירת אובייקט אחד שלם ונקי שאומר שם הכול. ולא רק את מה שהיא עצמה רצתה לומר, אלא גם את כל מה שכל אחד אחר יבין וייפרש ממנו. זו דרכה של האמנות לומר דבריה – ולא, אי אפשר להחליט בשביל האמנות מה לאמר ומה לא, כי אז היא לא תהיה אמנות.

הפסיכואנליטיקאי פנחס נוי מסביר בספרו 'הפסיכואנליזה של היצירתיות ושל האמנות' את מנגנון החשיבה של התהליך היצירתי. מנגנון זה מורכב משני מסלולי חשיבה שבהם כל אחד פועל באופן שונה בנפרד, ובמקביל. מסלול החשיבה הראשוני הוא היולי, הוא עולה מהחלק הלא מודע של חשיבתנו, הוא רגשי, חווייתי, אסוציאטיבי, אינטואיטיבי, דמיוני, וחושי. הוא מניע את היצירתיות, הוא זה שמספק לה חומרים, הוא גורם ליצירה להתהוות ולהיות. מסלול החשיבה המשני הוא החלק המודע, המובנה, הלוגי, המסדר, מארגן וממיין. הוא זה שאחראי לכך שהיצירה תראה בסופו של דבר מגובשת, עשויה, מאורגנת – וזאת גם אם היא הגיעה ממקום של כאוס. מכאן שהמסלול הראשוני שאחראי ליצירה וליצירתיות אין בינו ובין גבולות כלום ולא כלום. אין הוא יכול להתקיים, והוא לא יתקיים במקום שבו ישימו לו גבולות. יתרה מזאת, הוא בחר בשפת הסמל, המטאפורה והסוד – בדיוק בגלל הגבולות הקיימים. האמנות היא פתח מילוט, ודרכה לומר בדרך אחרת את מה שאולי אסור ואי אפשר לומר בדרך הרגילה.

הויזינגה שכתב על 'האדם המשחק' מדבר על תהליך היצירה שכמוהו כמשחק. היצירה היא מגרש המשחקים של הנפש. המקום שבו הנפש מקבלת שחרור זמני, אולי גם פתח מילוט ושם היא פועלת מתוך חופש. לכן זה גם המקום שבו עשויים וגם עלולים לעלות תכנים אשר בחיים המסודרים, הנורמטיביים והמוגדרים בגבולות – הדעת לא תסכים, לא תקבל וגם לא תסבול. נכון שגם במשחק יש כללים וגבולות אבל אלה אמורים לשרת את המשחק. באמנות אם וכאשר מדברים על גבולות הם אמורים לשרת את הגבולות ולא את האמנות.

צבי גרונדמן במאמרו 'האסתטיקה ביהדות' ב'מבוע' (קובץ ג') מצטט את טולסטוי שאמר ששליחותה של האמנות לגולל ולהמחיש דבר, שבצורת הבעה שכלית אינו ניתן לביטוי. שכן הפעילות האמנותית שהיא פעילות אינטואיטיבית, מתחילה ממקום שההיגיון מסתיים. גרונדמן מביא דברים אלה ומסתייע אף בדבריו של ביאליק שמדבר על "אמנות טהורה באמת" ורואה באמירה זו חיזוק לכך שאמנות זנה את הרוח ולא רק את החושים ושתפקידה להיות כלי מחנך. לא כך אני מבינה את דבריו של טולסטוי. לדידי טולסטוי מסביר עוד הרבה לפני נוי את המפגש בין שני מסלולי החשיבה, ההכרחי והפורץ גבולות. גרונדמן גם מצטט מתוך דבריו של ב. קרוצ'ה שהיה הוגה דגול ובעל שאר רוח. קרוצ'ה מצא בפעילות האמנותית ערך מוחלט לעצמו, בלתי תלוי בגורמים כלשהם. קרוצ'ה יצא חוצץ נגד כל מגמה של קלסיפיקציה באמנות, משום שאין לאמנויות גבולות ואין להגדירן במדויק, לכן אין גם לנתחן פילוסופית. ולא נחה עליו דעתו עד שהכריז כי "כל הספרים הדנים בקלסיפיקציות של האמנות אפשר להוציאם לשרפה בלי שיאונה לאמנות כל רע" – מצטט גרונדמן במאמרו.

מכאן פונה גרונדמן לדון באמנות יהודית-דתית. והוא אינו מפריד. הוא טוען שיש כאן שני ערכים אמנות ודת, כלומר, יצירה בעלת ערך אמנותי שנוצרה על ידי יהודי דתי. ואין הוא מדבר על אמנות בבחינת פעילות דתית במובן של חלק מעשיית המצוות, אלא כסוג של אמירה שהיא חלק מכל הוויית חייו, שכן כיהודי דתי ייתכן שגם האמנות מהווה ספקטרום לחוויותיו. לדעתו החוויה הדתית – אמונה - בימינו בתקופה שאותה הוא מכנה 'תקופת השאבלונה' איבדה מראשוניותה והפכה לשגרה וזאת משום שנעדרת היא את בת זוגה – האמנות, שבכוחה לעוררה מחביונה ולחדש רעננותה "כי שתיהן ירדו כרוכות לעולם והאחת משלימה את רעותה, אלא שהגלות הפרידה ביניהן ובעטיה חל הרפיון בשדה הפעילות האמנותית, והרי בידה מפתח לפתחי הלב". גרונדמן קושר בין האמן ואיש האמונה ורואה בחיבור שביניהם את המדרגה הגבוהה ביותר.

עבודתה של גולן, כפי שניתן לראות וכפי שגם ניתן להבין מתוך התגובות השונות נוגעת בחומרים שבאים מהעולם האמוני מחברת ביניהם לבין אמנות – מחברת בין הגיון לרגש בדרכה שלה, ואנחנו תוהים לדעת האם זו אמנות יהודית דתית?

גרונדמן מציג את הצו "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ומסביר שמשמעו בהקשר זה, שביסוד ראייתו והרגשתו האינטואיטיביים של האמן יהיה הבסיס האינטלקטואלי, וזו, לדבריו היא גם הערובה שיצירתו תהא מקשה אחד, בה היוצר מזדהה עם פעלו באופן אבסולוטי. מאידך, ממשיך וטוען גרונדמן "מן הראוי שמעיין השראתו יפכה ללא מצרים" ומסביר ללא גבולות והגבלות של כוח חיצוני כל שהוא. זאת משום ש"כוח יוצר אמיתי, אינו ניתן להדריכו לאפיקים לא לו, הוא פורץ סכרים ומפלס לעצמו נתיבות שהן אך ורק לפי רוחו וטעמו הוא". כך גרונדמן. בטוחני שהוא לא התכוון בדבריו אלה לעבודתה המסוימת של גולן, למשל, אבל הוא כיוון אל האמן ואל האמנות.

קשה לדבר על גבולות באמנות. ובמקום שבו מדברים על גבולות שם יש מלחמה. אינני יודעת אם יצאתי כאן להגנתם של הגבולות, של האמנות או של האישה. אני כן יודעת כיוצרת שחופש היצירה הוא ממילא זכות שלוקח לעצמו כל אמן באשר הוא, במידת החופש שהוא עצמו מסוגל להעניק לעצמו. כך וגם כך, הוא חי בתוך הגבולות של עצמו, מי יותר ומי פחות, וגם עם אלה עליו להסתדר, לפעמים להתחכך, לפעמים להיאבק ולפעמים לשחרר.

כפי שאמרתי בתחילת דבריי, דיברתי כאן אולי בשם האמנות, אולי בשם ערכי היהדות, אולי בשם הנשיות, אך בעיקר וזה לא אולי, בשם היותי אשה יוצרת, ואשר גם אני נוגעת בדרכים אלה ואחרות בתכנים יהודיים, נכסי צאן ברזל, שנמצאים בבסיס המזון הרוחני והערכי שעליו גדלתי. כיוצרת כאן ועכשיו כמי שאני, איני יכולה להתנתק מהם. לורנד, אומרת שהאמן יוצר מתוך 'החומרים הפוטנציאליים של המציאות' ומסבירה שחומרים אלה מורכבים משלושה סוגי חומרים: אחד, החומרים הפיזיים שבהם הוא משתמש (בד, נייר, צבע וכיום גם 'רדי מייד'). שנים, מהמציאות שעליה הוא מתבונן (או לחילופין רעיון שבו הוא עוסק). שלישית, המציאות הפנימית שלו - היינו עולם הרגש, החוויה, החושים והתת מודע. מכאן שגם הערכים והתרבות שעליה גדל האמן הם חלק מהחומרים הפוטנציאליים, שאליהם הוא ניגש כאשר מסלול החשיבה המשני שלו מבין ויודע, ואילו מסלול החשיבה הראשוני שהוא אינטואיטיבי ואסוציאטיבי מוביל ומניע. כאמנית וכאשה יכולה אני לומר שקיבלתי על עצמי את כל הגבולות שהחיים עצמם מציבים לנו. האמנות, בעבור מי שידו אוחזת בה, היא פתח המילוט. לפחות שם לא צריך גבולות. היחיד שיכול וצריך לקבוע לעצמו גבולות הוא האמן עצמו, והצבור יחליט אם לקבל את עבודתו אם לאו. גם אינני חושבת שהאמן פוגע בערכים, שכן, כי כפי שאמרתי הערכים אינם צריכים לאמן זה או אחר על מנת להתקיים, אם עבודתו אינה מתקבלת הנפגע הוא האמן עצמו.