מבצע "קדם"

רק כאשר היה ברור כי ההפוגה תיכנס לתוקפה תוך פחות מארבעים ושמונה שעות, החלו בירושלים בהכנות לקראת המבצע לשחרור העיר העתיקה. ביום החמישי, 15 ביולי, כינס שאלתיאל את מפקדי המחוז הבכירים והודיע להם לראשונה על מבצע "קדם". באותו יום עצמו, החליטה מועצת הביטחון על הפסקת-אש בארץ.
בעוד מתנהל הקרב על מלחה, הגיע לירושלים עמיחי פאגלין ("גידי"), יחד עם שרגא עליס ("חיים טויט") ויצחק סגל ("ירחמיאל"). השלושה עשו דרכם ישירות אל שמואל כץ ו"גידי" פתח ואמר:
"מה עם העיר העתיקה? מדוע עד היום לא התקפנו את העיר העתיקה?"
שמואל כץ הסביר לאורחים את השתלשלות העניינים, אבל הוסיף והציע שגידי וחבריו יבדקו את האפשרות לתקוף את העיר העתיקה ללא עזרת צה"ל (מאז ההפוגה נשבעו לוחמי ההגנה אמונים לצה"ל וההגנה פסקה מלהתקיים כארגון עצמאי). גידי וחבריו פנו מיד למטה הגדוד בקטמון וביקשו ללמוד את תנאי החזית הגובלת עם העיר העתיקה. צוינו בפניהם שלושה מקומות שמהם ניתן לתקוף את העיר העתיקה: האפשרות האחת - הר-ציון, שבו החזיקו יחידות האצ"ל ועל-כן ניתן היה להשתמש בו כבסיס להתקפה. החיסרון הגדול היה ריחוקו של הר-ציון מן העיר והקלות היחסית שבה ניתן היה לנתק את המקום מבסיסי האצ"ל בעיר, הן על-ידי הלגיון והן על-ידי כוחות צה"ל. באותם ימים היתה הגישה להר-ציון נעשית רק בחסות החשכה, מאחר שבמשך היום שלטו חיילי הלגיון הערבי מעמדותיהם שעל החומה על הדרך שהובילה להר. לאחר שאפשרות ההתקפה מהר-ציון נפסלה, יצאה החבורה לבדוק את האפשרות השנייה - התקפה ממנזר נוטרדם, החולש על השער החדש. השמועה בדבר הסיור הגיעה לאוזניו של שאלתיאל, וניתנה הוראה חמורה ליחידה ששלטה במנזר, לא לאפשר לאנשי האצ"ל לסייר במקום. כך נפסל גם מנזר נוטרדם כנקודת יציאה להתקפה על העיר העתיקה. האפשרות השלישית היתה התקפה חזיתית על שער יפו, אולם לאחר שיקול דעת וניתוח הכישלון של התקפה דומה על-ידי כוחות ההגנה ב-17 במאי, נדחתה גם האפשרות הזו. בנוסף לזאת הוסבר לגידי שהתקפה בהשתתפות גדוד אחד בלבד מהווה סיכון גבוה מדי, כי במקרה של סיבוך במהלך הקרב, לא תהיה כל אפשרות לשלוח תגבורת. לא נותר אפוא אלא לחכות בסבלנות עד אשר יודיע שאלתיאל על מימוש הבטחתו להתקפה משולבת על העיר העתיקה.
ביום חמישי, 15 ביולי, החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש בירושלים. כאמור כינס שאלתיאל באותו יום את מפקדי המחוז הבכירים והודיע להם לראשונה על הפעלתו של מבצע "קדם" לכיבוש העיר העתיקה.
למחרת היום קיבל שאלתיאל שני מברקים. האחד מבן-גוריון, שנאמר בו: 1



מועצת הביטחון החליטה שמחר בבוקר [דהיינו בשבת, 17 ביולי] ברבע לפני השעה שש, צריכה האש להיפסק בירושלים, וביום שני בבוקר באותה שעה בכל הארץ. הוועדה הקונסולרית בירושלים מונתה על פיקוח הפסקת האש. עליך להתקשר מיד עם קבלת הודעה זו ולהודיע שבפקודת ממשלת ישראל אתה מפסיק את האש בהתאם להחלטה, בתנאי שהוועדה תודיע עד 12 בלילה, או שעה יותר מאוחרת לפי ראות עיניך, שהערבים קיבלו ההפוגה והפסיקו האש ברבע לפני שש לפי שעון ישראל.

המברק השני נשלח על-ידי יגאל ידין ובו נאמר:



בעקבות מברק שר הביטחון, שנשלח אליך בעניין ההפוגה, עליך לשקול מה תוכל לעשות הלילה. האפשרויות הנִראות: שייח' ג'ראח או ראש גשר בעיר העתיקה. במקרה שרק אחת האפשרויות בת-ביצוע עד ההפוגה, יש לבצע את שייח' ג'ראח.

שאלתיאל זימן אליו את נציגי האצ"ל ופרש בפניהם את תוכניתו, לפיה תותקף העיר העתיקה בשלוש זרועות: האחת - גדוד בית-חורון, בפיקודו של מאיר זורע (זרו), תפרוץ מהר ציון ותתקדם צפונה. השנייה - גדוד של האצ"ל, שיפרוץ דרך השער החדש ויתקדם לעבר שער שכם; והזרוע השלישית - יחידה של לח"י, שתפרוץ בחומה בין השער החדש לשער יפו. שלושת הכוחות ייפגשו בתוך העיר העתיקה, וכדי למנוע התנגשות ביניהם הוקם קשר אלחוט בין כל היחידות ודיווח רציף על מצב ההתקדמות של כל אחת מהן.
למבצע ניתן השם "קדם" והוא היה אמור להתחיל ביום השישי בשעה 22:00. ההנחה היסודית היתה כי במשך הלילה ניתן יהיה ליצור ראש גשר בתוך העיר העתיקה. נציגי האצ"ל שאלו מה יהיה גורל החלטת מועצת הביטחון בדבר הפסקת-אש בשבת בשעה 05:45? על כך ניתנה תשובתו של שאלתיאל: "אם חילופי האש יימשכו, נמשיך במבצע מבלי להתחשב בהחלטת מועצת הביטחון".
באשר למצב הערבים בעיר העתיקה, אנו מוצאים בדו"ח מודיעין את הדברים הבאים: 2
פחד תקף את הערבים ורבים עוזבים את המקום, כי חוששים מפגזים של היהודים... ההתמרמרות גדולה. אין אפשרות מחיה... מים לא חסר, אולם אין במה לשלם עבור הלחם... הייאוש תקף את הערבים. חוששים לפלישה יהודית. המצב הצבאי אינו מזהיר. שמירה חלשה מסביב לעיר העתיקה ותו לא. לפי המשקיף הניאוטרלי, הערבים לא יוכלו להחזיק מעמד עם תהיה התקפה רצינית.
ביום שישי, 16 ביולי, התקיימה ישיבה במטה הגדוד, שהשתתפו בה: מפקד הגדוד (ניקו גרמנט) וסגנו (יהושע ברנדיס-הכהן), שלושת מפקדי הפלוגות (יהודה לפידות, צבי קניג ואליעזר סודיט), מנחם שיף (קצין המבצעים), דוד בריסק (האחראי על הרגמים), שרגא עליס ויצחק סגל. את הישיבה ניהל עמיחי פאגלין ("גידי"), שהסביר את פרטי התוכנית. הועלתה שאלת הפסקת-האש, שאמורה היתה להיכנס לתוקפה בשבת בבוקר. בתשובה נאמר מפורשות כי שאלתיאל התחייב בפני נציגי האצ"ל שאם חילופי האש יימשכו - תימשך ההתקפה על העיר העתיקה ולא תהיה הפסקת אש בשעה 05:45.
לאחר הדיון במטה, יצאה החבורה לסיור בשטח ומעל הגג של מנזר נוטרדם נפרסה העיר העתיקה בכול הדרה. שוב חזר גידי על פרטי התוכנית, אולם מאחר שלא נותר זמן לערוך סיור לילה, הוא הציע שאחד הלוחמים מהיחידה שהחזיקה במנזר ושהכיר היטב את השטח, יוביל את היחידה הפורצת אל השער החדש.
הוחלט שאני אעמוד בראש יחידת החוד שתמנה 45 איש, ושתפקידה יהיה לפרוץ לתוך העיר העתיקה ולהחזיק בראש גשר, כדי לאפשר את כניסת יתר הכוחות. לאחר הפריצה אמור היה להיכנס צבי קניג עם פלוגתו, בעוד אליעזר סודיט, שפלוגתו סבלה אבדות קשות בזמן כיבוש מלחה, יישאר בבניין נוטרדם וישמש כעתודה.
השמועה בדבר ההתקפה הממשמשת ובאה עשתה לה כנפיים, ובגדוד שררה אווירה של חג - הנה יוצאים סוף-סוף לשחרר את העיר העתיקה. כל אחד ביקש להתנדב לפעולה, ואנשי המחלקה מפלוגתי שזה עתה ירדה מהר-ציון הודיעו במאורגן כי הם מוותרים על החופשה ומבקשים לצרפם למבצע. הלוחמים, חמושים מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק של אותם ימים, עמדו שורות שורות על מגרש המסדרים של הגדוד והאזינו לפקודת היום, שנכתבה בידי שמואל כץ:



חיילי הארגון הצבאי הלאומי!

היום הוטל עליכם מבצע היסטורי וגורלי. אתם הולכים לכבוש את ירושלים העתיקה, עיר-קודשנו, בירת-דוד, בירת ממלכתנו, מרכז עמנו הנצחי. רבים וגדולים המבצעים וההישגים של חיילי הארגון הצבאי הלאומי, אשר קמו למען שחרור עמנו ומולדתנו, אך לא היה תפקיד צבאי אשר ידמה לתפקיד אשר עליכם למלא כאן על חומות ירושלים. ביניכם נמצאים חיילים, אשר התנדבו מכל קצות העולם, דוברי שפות שונות ורבות. בשביל חלק מכם היתה ירושלים חלום שחלמתם במרחקים, אגדה שינקתם בימי ילדותכם, אגדה על מלכים ולוחמים וזוהר וקדושה. לחלק מכם ירושלים היא חייכם היום-יומיים ותקוות חייכם למחר.
במבצעכם הלילה אתם קושרים את העבר עם העתיד; את החלום עם המציאות, אשר גם היא תהיה נצחית: ירושלים עיר בירתנו, עיר השלום אשר בה יחודשו לנו ולבנינו זוהרה וקדושתה.
חיילי הארגון הצבאי הלאומי!
אתם שגמרתם דף עגום בתולדות עמנו, נקראים היום לכתוב דף חדש של זוהר וגבורה.
עלו והצליחו, וירושלים לנו תהיה לנצח!


לאחר סיום המסדר, עלו הלוחמים על המשאיות, ובשירה אדירה של "היום שרה הקטנה" שמו פעמיהם לעבר בניין בנק ברקלייס ומשם צעדו לעבר מנזר נוטרדם. יצחק סגל ("ירחמיאל") נתמנה מפקד הכוח כולו, וחיילי שלוש הפלוגות, שתפסו את מקומם במרתף המנזר, חיכו בקוצר רוח לבאות. הזמן שנותר עד שעה 20:00, שעת תחילת ההפגזה על העיר העתיקה, נוצל לשינון תוכנית הפעולה ובעיקר הפרטים שהיו דרושים כדי למנוע התנגשות מיותרת בין כוחות האצ"ל לכוחות שאמורים היו לפעול בקרבת מקום. בשעה 22:00, לאחר שעתיים של ריכוך ארטילרי כבד, אמורה היתה יחידת החוד לפרוץ את השער החדש ולסלול את הדרך בפני יתר היחידות. אולם מה רבה היתה האפתעה כאשר הגיעה השעה 20:00 ולא נשמעו קולות הירי הארטילרי. ההודעה שהגיעה באלחוט אמרה כי חלה דחייה וכי שעת האפס נדחתה, תחילה לשעה 23:00 ואחר-כך - לחצות לילה. הדחייה גרמה אכזבה קשה, כי היא צמצמה את זמן הלחימה בחסות החשכה והקטינה את הסיכויים ליצור ראש גשר בתוך העיר העתיקה לפני עלות השחר. בשעה 23:00 החלה ההרעשה, אולם הקצב הלך ונחלש עד אשר פסק לחלוטין. ההודעה באלחוט אמרה כי שעת האפס נדחתה שוב והפעם לזמן בלתי ידוע. השמחה שליוותה את הלוחמים עם היציאה לפעולה, פינתה את מקומה לאכזבה וייאוש; ההרגשה היתה שעומדים להחמיץ הזדמנות היסטורית לשחרר את עיר דוד. הזמן זחל לאיטו והבחורים שכבו בשקט על רצפת מרתף המנזר, כל אחד נתון למחשבותיו. המוראל הלך ודעך והספק תפס את מקום התקווה הגדולה. לפתע, בשעה 02:30, הגיעה הפקודה לצאת לדרך, ובמקביל החלה הפגזה כבדה שהיתה אמורה לשתק את אש האויב ולאפשר לפורצים גישה נוחה אל השער. צעדנו בזהירות בין הריסות הבתים עד שהגענו סמוך לחומת העיר העתיקה, אלא שההפגזה לא נפסקה, והפגזים נפלו לא רחוק מאתנו. ביקשתי באלחוט להפסיק את ההפגזה, כדי לאפשר לבצע את הפריצה. בתשובה נאמר לי כי לח"י וגדוד "בית-חורון" כבר פרצו ולכן עלי לפרוץ מיד. סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר ניגשו החבלנים, בפיקודו של יוסף דנוך-אבני ("אבני"), אל השער והניחו את חומר-הנפץ. כעבור זמן קצר, נשמעה התפוצצות חזקה, והשער נפרץ. אבני התקרב לשער, ומצא כי מאחוריו מצויה גדר אבנים שיש לפוצצה. ביקשתי כמות נוספת של חומר-נפץ, וכשזו הגיעה, פתחו שני מקלעי הבֶּזָה שהוצבו על גג המנזר באש חזקה על חומת העיר העתיקה. בחסות האש הזו הגיחו החבלנים והניחו בשנית את מטעני חומר-הנפץ ליד גדר האבנים ופוצצוה. הודעתי באלחוט כי השער נפרץ, וביקשתי להודיעני עד היכן נכנסו יתר הכוחות. אינפורמציה זו היתה חיונית להמשך הקרב, כי לפי התוכנית היה על לח"י לתפוס את בניין קולג' "האחים", החולש על השער החדש. ללא תפיסת בניין זה, יכול היה האויב לשטוף את השער באש ולמנוע מאתנו הכנסת כוחות אל תוך העיר העתיקה. נתבקשתי להמתין לתשובה, וכעבור מספר דקות הודיעוני באלחוט כי לח"י לא הצליחו לפרוץ וגם גדוד "בית-חורון" עדיין שוהה בהר-ציון. התברר כי אנו היינו היחידים שהצלחנו לפרוץ את חומת העיר העתיקה, והפקודה שקיבלתי היתה להכניס את הכוח פנימה ולנסות לפעול באופן עצמאי. אולם בינתיים האויב התאושש, והיחידה הראשונה ששלחתי פנימה נפגעה עד אחד מרסיסים של רימונים שהושלכו מעל החומה. הודעתי למפקדת האצ"ל כי להערכתי, בזמן הקצר שנותר לנו ללחימה עד עלות השחר, אין לנו שום סיכוי ליצור ראש גשר בתוך העיר העתיקה. התשובה היתה כי עלי להיכנס פנימה בכל מחיר. ביקשתי לשוחח עם עמיחי פגלין ("גידי"), שהיה המפקד הבכיר במטה האצ"ל, והסברתי לו כי אם נפרוץ אל תוך העיר העתיקה, ניכנס למלכודת מוות.
"גידי", אמרתי באלחוט, "אם נמלא את פקודתך, אף אחד מאתנו לא יחזור חי ולא יהיה מי שיספר את תוכן שיחתנו. אני משאיר את גורלנו למצפונך".
גידי ביקש ממני להמתין, ולאחר שקיים התייעצות במטה, הודיע לי כי הוא משאיר את ההחלטה בידי. כעסתי מאוד, כי ראיתי בכך חוסר הגינות. חרה לי שהפיקוד הבכיר לא היה מוכן לקבל על עצמו את האחריות להחלטה כה חשובה, והטיל זאת על כתפי הקטנות.
בינתיים הופיע אבני, ובהתרגשות רבה אמר לי:
"נמרוד, השער פתוח! מדוע אינך פוקד עלינו להיכנס פנימה?.
לא סיפרתי לו את תוכן השיחה שהיתה לי באלחוט. כל אשר ביקשתי ממנו היה לסמוך עלי ועל שיקולי. ריכזתי את היחידה בחורבה, שהיתה צמודה לחומה, וחיכיתי לבאות. ההחלטה היתה קשה וכואבת. לסגת - לא רציתי, ולתת את הפקודה להיכנס פנימה - לא יכולתי, כי חסתי על חייהם הצעירים של הבחורים. כך ישבנו באותה חורבה, עד אשר האיר השחר ובשעה 05:45 לפנות בוקר, קיבלנו פקודת נסיגה.


השער החדש בעיר העתיקה לאחר הפריצה.

כעבור זמן נודע לי את אשר אירע ביתר המקומות. גדוד "בית-חורון" נערך בימין-משה, ועם חשכה עלה הכוח להר-ציון. הגדוד היה מצויד בפצצה מיוחדת, בעלת מטען חלול בצורת קונוס, שאמורה היתה ליצור פרצה בחומה. פצצת הקונוס היתה כבדה מאוד, והחבלנים לא היו מסוגלים להעלותה להר-ציון בשלמותה. על כן נאלצו לפרקה ולהעבירה בשני חלקים. התוצאה היתה שפצצת הקונוס הגיעה להר ציון רק בשעה שלוש לפנות בוקר. היו גם קשיים בהעברת הקונוס אל החומה, ובסופו של דבר פוצץ הקונוס רק בשעה חמש לפנות בוקר. הפיצוץ היה אמנם חזק מאוד, אולם הותיר על החומה רק כתם פיח גדול.
בעקבות כישלון הקונוס בהר-ציון, מתעוררות מספר שאלות חמורות. הרי משקלו וגודלו של הקונוס לא היו בגדר סוד. מדוע, אם כן, לא טרחו להעבירו להר-ציון לילה לפני ההתקפה? כיצד זה מבססים פעולה שלמה על פצצה שלא נוסתה כהלכה? או שמא נעשה הכול כדי שגדוד "בית-חורון" לא יפרוץ לעיר העתיקה?
גם כוחות לח"י צוידו בפצצת קונוס והמכונית שהובילה אותה נפגעה מפגז שהתפוצץ ליד בנק אנגלו-פלשתינה (היום בל"ל), לא הרחק מן החומה. פרצה דלקה גדולה, שפגעה גם במכוניות נוספות שהיו בקרבת מקום. תחמושת התפוצצה והקליעים עפו לכל עבר. יחידת לח"י קיבלה קונוס נוסף והחבלנים הצליחו לשאת אותו על כתפיהם ולהצמידו לחומה. אלא שגם במקרה זה היתה התפוצצות גדולה, שרק פייחה את החומה. קצין המבצעים של שאלתיאל הציע לצייד גם את יחידת הפורצים של האצ"ל בפצצת קונוס; אולם לאחר שהתברר לי כי הפצצה לא נוסתה אף פעם בפעולה מבצעית, ביקשתי לוותר עליה ולהשתמש לצורך פיצוץ השער החדש בחומר-נפץ קונבנציונלי, שהוכיח את עצמו עשרות רבות של פעמים בעבר.
עם תחילת הפעולה, הורה קצין המבצעים של שאלתיאל לאצ"ל להציב את מרגמותיו ב"מגרש הרוסים" ולהפגיז משם את העיר העתיקה. צ'נקי התנגד נמרצות להוראה זו, בטענה כי "מגרש הרוסים" קרוב מדי לחזית ואנשיו עלולים להיפגע. אולם מחאותיו של צ'נקי לא מצאו אוזן קשבת ואת אשר יגור - בא לו: פגז אויב פגע בסוללת המרגמות שהוצבה ב"מגרש הרוסים" ושניים מן הרגמים, ג'ו (יוסף) כהן וצבי קרינסקי, מעולי האנייה "אלטלנה", נהרגו. צ'נקי עצמו נפצע קשה מרסיסים שפגעו בגופו.
המטה הכללי של כל הפעולה שכן בבניין המושל ברחוב יפו 34, סמוך ל"מגרש הרוסים" . המטה היה קשור בקשר אלחוט אל מפקדת האצ"ל, ששכנה בבניין "בנק ברקלייס" ; אל מפקדת לח"י, ששכנה בבניין בנק אנגלו-פלשתינה; ואל מטה גדוד בית-חורון, ששכן בהר-ציון. רענן ייצג את האצ"ל במטה הכללי, אולם לא היה לו קשר ישיר עם מטה האצ"ל שבבניין "בנק ברקלייס". את המידע על מהלך הקרב קיבל רענן מציון אלדד, שפקד על הפעולה כולה. משיחות האלחוט, התקבל במטה הראשי הרושם כאילו התקדמנו כ-100 מטר בתוך העיר העתיקה, והצלחנו ליצור ראש גשר (לי לא היה כל חלק במסירת מידע זה). והנה, כאשר התקרבה שעת ההפוגה, הודיע אלדד על נסיגת כל הכוחות. רענן התערב מיד, ודרש לקיים את ההסכם שהיה לו עם שאלתיאל, לפיו תימשך הלחימה אם יימשך הקרב בתוך העיר העתיקה. אלדד הסביר לרענן כי הוא חייב למלא את הפקודות שהשאיר לו שאלתיאל, שעזב את המטה סמוך לשעה חמש לפנות בוקר ולא נודע מקום הימצאו. לפי עדותו של רענן, הודיע לו אלדד כי אם האצ"ל ימשיך את הקרב ללא רשות, ישתלטו כוחותיו על השער החדש ולא יאפשרו הזרמת תגבורת ליחידת האצ"ל, שתישאר לכודה בתוך העיר העתיקה.
דב יוסף, שאינו חשוד באהדה לאצ"ל, שופך אור על שאלת הפסקת-האש בשעה 05:45 של אותו בוקר. וכך כותב דב יוסף: 3



עוד שאלה מתעוררת כשאנו בודקים את כשלוננו לחזור ולכבוש את העיר העתיקה. מתוך תזכיר שכתבתי אז מתברר, שהיתה לנו זכות חוקית להמשיך בהתקפה, שהתפתחה לטובתנו, גם לאחר שעה 5:45 באשמורת הבוקר של יום השבת. ביום שישי בשעה שש בערב נפגשנו, סגן אלוף שאלתיאל ואני, עם יושב ראש ועדת ההפוגה והודענו לו, ששאלתיאל קיבל הוראה מממשלתנו להפסיק את האש בשעה 5:45 למחרת בבוקר, אם נקבל עד חצות-הלילה הודעה מוועדת ההפוגה שגם הערבים מסכימים להפסקת האש ... למעשה לא קיבלה וועדת ההפוגה כל תשובה רשמית מצד הערבים ... ברור שאילו המשכנו בקרבות אותו בוקר, לא היתה מועצת הביטחון יכולה למצוא בנו אשמה מוצדקת... כששאלתי את שאלתיאל למה הפסיקו כוחותינו לירות בשעה 05:45, השיב שאלו היו ההוראות שקיבל.


פקודת הפסקת-האש וסיום מבצע "קדם" באו בתואנה של תחילת ההפוגה; אולם מעניין לציין כי תואנה זו לא מנעה את כיבוש הכפר הערבי עין-כרם הסמוך, שבוצע בליל ה-18 ביולי, דהיינו יומיים לאחר מועד הפסקת-האש בירושלים.
התכנון של מבצע "קדם", מתחילתו ועד סופו, היה מכוון למניעת כיבושה של העיר העתיקה. תחילה, דחיית מועד הפעולה ללילה האחרון של הקרבות. אחר-כך, דחיית שעת האפס משעה 22:00 לחצות לילה, ומחצות - לזמן בלתי-מוגבל ולבסוף ניתנה פקודת היציאה לקרב רק ב-2:30 לפנות בוקר. העיכובים בהעברת הקונוס להר-ציון, והפעלתו רק בשעה חמש לפנות בוקר! התפקוד הלקוי של שני הקונוסים (האחד שהופעל בהר-ציון על-ידי חבלני גדוד בית-חורון, והאחר שהופעל על-ידי לח"י), אשר פייחו את החומה במקום לבקעה. ולבסוף, כאשר התברר שהאצ"ל הצליח לפרוץ את השער החדש, ונדמה היה לשאלתיאל כי נוצר ראש גשר בתוך העיר העתיקה, הוא פקד על נסיגה כללית ואף איים לכלוא את יחידת החוד בתוך העיר העתיקה (ובכך לגזור את דינם למוות), אם יעז האצ"ל להמשיך בקרב.
מעניין לציין, כי מלכתחילה נקבע מבצע "קדם" ל-15 ביולי (היום שבו, לפי הערכתו של בן-גוריון, היתה אמורה להתחיל ההפוגה השנייה). ברגע האחרון, הודיע שאלתיאל על דחיית ההתקפה ביממה שלמה, למרות (ואולי בגלל) שבאותו יום נתקבלה החלטת מועצת הביטחון בדבר דחיית ההפוגה בירושלים לבוקר ה-17 ביולי. 4 והנה במקום להקדים את המבצע - דחוהו! האם מקרה הוא שמבצע "קדם" תוכנן כך שתהיה החלטת מועצת הביטחון אשר תהיה - ההתקפה על העיר העתיקה תחל רק בלילה האחרון של הקרבות?
וכך מסכם את המבצע דן שיפטן בספרו "האופציה הירדנית": 5




[...] באותו יום (15.7.48) הועלתה בפני בן-גוריון לראשונה אפשרות אופרטיבית של כיבוש העיר העתיקה, והוא הפגין כלפיה יחס צונן. הוא עצמו לא יזם דיון. ישורון שיף (מפקד גדוד "מכמש") ויצחק לוי (לויצה) "באו מירושלים לבקש שתי פלוגות לכיבוש העיר העתיקה". ביומנו העיר על כך בן-גוריון: "משה דיין היה מתאים לזה - אבל הוא, כמדומני, יורד לדרום בשעה זו". בן-גוריון לא היה צריך לנחש. הוא עצמו הכריע יום קודם לכן לשלוח את גדוד הפשיטה הממוכן 89 לדרום, לאחר שפסל אפשרות של העברת כוחות אחרים לנגב, מחשש שיפגעו במאמץ להקמת המסדרון לירושלים. הוא עצמו קבע כי אין לתגבר את הנגב על חשבון "כיבוש לטרון ושיחרור ירושלים", והוציא מן המערך בחזית זו דווקא את הכוח שהיה, על-פי שיפוטו שלו, מתאים ביותר לשחרור העיר העתיקה ...
רק כאשר כבר היה ברור כי ההפוגה תיכנס לתוקפה בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות, החלו בירושלים ההכנות לקראת המבצע לשחרור העיר העתיקה. למבצע הוקצו רק שעות אחדות, בלילה שבין ה-16 ל-17 ביולי, כאשר ההפוגה נועדה להיכנס לתוקפה בירושלים ב-05:45 בבוקר ה-17 בחודש. במקום הגישה העקיפה, שאפיינה את התיכנון המקורי (לפעולה בת שלושה או ארבעה ימים) נבחרה, מחמת לחץ הזמן, התקפת מצח.
אפילו פעולה מאולתרת זו, אשר סד הזמן צימצם את סיכויי הצלחתה למינימום, לא באה, ככל הידוע, ביוזמת ההנהגה המדינית או הצבאית העליונה. אפילו כאשר הסתבר כי נותרו רק ארבעים ושמונה שעות עד להפוגה, העדיף הרמטכ"ל תוכנית אחרת (שייח' ג'ראח) לביצוע מידי.
מעורבותו האישית של בן-גוריון התמקדה הפעם באזהרות, בהטלת מגבלות על הפעולה ובהבעת פיקפוקים בדבר תוצאותיה, ולא בהמרצת הביצוע או הבטחת תנאים מדיניים ואסטרטגיים להצלחתה, כפי שידע לעשות במקרים אחרים. כאשר נודע לו על ההכנות הנעשות בירושלים לקראת אפשרות כיבוש העיר העתיקה, שלח (5.7) מברק בהול לדוד שאלתיאל אודות "סכנה הרת אסונות שחיילינו ישדדו ויחללו מקומות קודש נוצריים ומוסלמיים. אם יש סיכוי ממשי לכיבוש עליך להכין כוח מיוחד נאמן וממושמע שישמור על המבואות ויאסור על החיילים להיכנס לעיר העתיקה. כדאי לשם כך למקש את כל הכניסות ולהודיע על כך". בנימה של ספק ופיקפוק כתב כי יש לאחוז באמצעי הזה "אם יש סיכוי ממשי של כיבוש". דעתו לא נתקררה עד ששלח מברק נוסף, שהורה לשאלתיאל "להשתמש בלא רחמים במכונת-יריה נגד כל יהודי, ובייחוד נגד כל חייל יהודי, שינסה לשדוד או ינסה לחלל מקום קדוש נוצרי או מוסלמי".


לאחר שקיבל בן-גוריון את הדו"ח על כישלון הפעולה, כתב ביומנו "מדוע הִמרה פקודתנו לעזוב העיר העתיקה ולכבוש שייח' ג'ראח". האמנם הִמרה שאלתיאל את פקודתו של בן-גוריון? מוזר ששאלתיאל לא רק שלא ננזף, אלא שלאחר ימים מספר קיבל מבן-גוריון מכתב מלא שבחים על תפקודו כמפקד מחוז ירושלים!
מבצע "קדם" לא נכשל, כי מלכתחילה לא נועד לכיבוש העיר העתיקה! היתה זו אחיזת-עיניים, שתוכננה היטב על-ידי שאלתיאל. הרעיון של מבצע "קדם" לא נולד אלא כדי לפתות את האצ"ל למבצע משותף, כביכול, ולמנוע ממנו על-ידי כך פעולה עצמאית לכיבוש העיר העתיקה.
גורל העיר העתיקה נחרץ לא בגלל חולשה צבאית, אלא בשל החלטות מדיניות שבסופו של דבר קִבעו את המצב שבו חולקה ירושלים.

הערות:



1. דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמוד 203-204.
2. ארכיון צה"ל, 54,500/48.
3. דב יוסף, קרייה נאמנה, עמוד 254.
4. דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמוד 254.
5. דן שיפטן, האופציה הירדנית, עמוד 142-144.